בש"פ 317/06 חיים אללוף נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט אלרון) אשר דחה את ערר העורר על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט אבו-טהה) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת התפרצות למקום מגורים במטרה לבצע גניבה. הרקע לאישום בכך כי ביום 1.12.05, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, התפרץ העורר לדירת המתלוננת בכך ששבר דלת עץ בכניסה האחורית לדירה ונכנס אליה במטרה לבצע גניבה. המתלוננת הפתיעה את העורר כאשר נכנסה לדירתה, והעורר נמלט מהמקום.

3.בית-משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון, הסכים הסנגור למעצרו של העורר עד תום ההליכים, בכפוף לשמירת טענותיו לעניין עוצמת הראיות, ולכך שאם תהיה בידיהם חלופה שונה מזו שהוצגה ולא נמצאה מתאימה, יציגוה בפני בית המשפט.

4.בית-משפט השלום מצא כי ישנן ראיות לכאורה להרשעת העורר. באשר לעילת המעצר, הוא הדגיש את עברו הפלילי של העורר ושלל חלופה שהוצגה על-ידיו, אשר סירב להגשת תסקיר בעניינו. בסופו של דבר, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

5.בערר בבית המשפט המחוזי, העלה העורר טענות שונות לענין הראיות, וכן לענין עילת המעצר וחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. הוא ציין את סירובו של העורר להישלח לקבלת תסקיר מבחן וקבע, כי בהינתן עברו הפלילי עולה ממנו מסוכנות המצדיקה את מעצרו. הוא שלל את החלופה שהוצעה על-ידי העורר אך ציין כי אם תימצא חלופה אחרת, ניתן יהיה לחזור ולדון בכך בעיון חוזר.

6.טענתו העיקרית של הסניגור בפנינו היא משפטית. לדבריו, אין ראיה לכך שכניסת העורר לבית המתלוננת היתה במטרה לבצע גניבה. מכאן, שלטענתו, אין ראיות לביסוס עבירת ההתפרצות למגורים לצורך ביצוע עבירה, בה הואשם. על-פי הטענה, היסוד הנפשי הנדרש אינו עולה מחומר הראיות, ואינו מוזכר בכתב האישום. לחילופין, נטען כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, וזו עבירה קלה שאינה מעמידה מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

7.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים על-פה ונוכח בקשת העורר ובהסכמת המדינה, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו.

בתסקיר שהוגש ביום 5.2.06 מתואר בהרחבה הרקע האישי של העורר ומעורבותו בפלילים שהחלה בגיל צעיר. הוא התמכר לסם הרואין, ועד לשנת 1995 ניהל אורח חיים עברייני; הוא ניסה להיגמל מהסמים באופן עצמאי אך שב להשתמש בסמים ב-1998. מאז ועד היום הוא מתקשה להשתלב בהליך גמילה משמעותי. חודשיים בטרם נעצר, סיים לרצות עונש מאסר בפועל. על-פי התסקיר, העורר מתקשה לערוך שינוי של ממש בדפוסי התנהגותו והתמכרותו לסמים. להתנהגותו דפוסים של חוסר יציבות ונסיגות חוזרות, ומעורבות בפלילים. שירות המבחן הגיע למסקנה כי קיימת בעורר מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות. לא ברור בשלב זה אם קיימת אצלו מוטיבציה אמיתית לגמילה ולשינוי דפוסי התנהגותו. לאור רמת הסיכון הגבוהה כאמור, שירות המבחן הביע ספקנות לגבי יכולתו להשתלב בעת זו במסגרת גמילה ארוכת טווח. הוא הותיר בתסקירו פתח לביצוע שלבי איבחון לעניין התאמת העורר לגמילה ארוכת-טווח.

8.הגשת התסקיר השלימה חוליה חסרה במכלול הנתונים הצריכים לענין. אולם לאור תוכנו, השתכנעתי ביתר שאת כי אין מוצא אחר נכון לעת זו מלבד השארת העורר במעצר עד תום ההליכים.

העורר פרץ לתוך דירת המתלוננת מתוך כוונה לגנוב. מאחר שהמתלוננת חזרה לביתה והפרה בכך את מזימת הגניבה, נמלט העורר מהמקום. הדעת נותנת, כי בהעדר הסבר חלופי להימצאותו במקום, פרץ העורר לדירת המתלוננת כדי לבצע בה עבירה, ובכך הואשם. פריצתו לדירת המתלוננת והימלטותו ממנה כשהמתלוננת הגיעה למקום יוצרים חזקה עובדתית כי הפריצה נעשתה לצורך ביצוע עבירה, ובהעדר הסבר מניח את הדעת השולל הנחה עובדתית זו, מתגבשת החזקה העובדתית לכלל חזקה מוכחת. העורר מסוכן לציבור. לחובתו גיליון הרשעות נכבד ביותר בעיקר בעבירות רכוש וסמים. נמנות על העבירות גם הפרת הוראה חוקית, תקיפה והחזקת סכין שלא כדין. נראה כי חלק גדול מהעבירות כרוכות ואחוזות בהתמכרות העורר לסמים. בנסיבות אלה, ולאחר שתסקיר המבחן חיזק את החשש מפני מסוכנות העורר, נראה כי חלופת מעצר איננה אופציה מתאימה. הניסיון לשלב את העורר בהליך גמילה יעיל עשוי להתאים בשלב ריצוי העונש, באם יוטל על העורר, ואין הוא הולם, דרך כלל, את שלב ההליכים המשפטיים טרם מתן פסק הדין.

9.לאור האמור, הערר נדחה.