בש"פ 1695/03 מדינת ישראל נ. פרג' אבו עסא

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. כתב האישום מפרט תשעה עשר אישומים שונים, המתייחסים למסכת עבירות שעיקרן גביית "דמי חסות" מבעלי עסקים בבאר שבע, בתמורה לשמירה כפויה בבתי העסק שלהם. המשיב מואשם בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, התפרצות וגניבה, עבירות בנשק ועבירה של הדחה בחקירה. על פי הנטען בכתב האישום, הקימו המשיב ואחיו, אשר הועמד לדין בכתב אישום נפרד, חברות שמירה שונות. בין השנים 2002-1997 פרצו המשיב ואחיו לבתי עסק בעמק שרה בבאר שבע, גנבו דברי ערך וגרמו לנזקים משמעותיים בבתי העסק במקום. לאחר שביצעו את הגניבות והנזקים, היו השניים פונים לבעלי העסקים ומציעים להם לשכור את שירותי השמירה של החברות בבעלותם. מסכת הפריצות וגרימת הנזקים נפסקה, אם הסכימו בעלי העסקים לשכור את שירותי השמירה של המשיב ואחיו. כמו כן, נהגו השניים להנפיק חשבוניות לבעלי העסקים עבור השמירה, או שדרשו מבעלי העסקים להנפיק תלוש משכורת עבור השומר. בפועל, כך נטען, היווה התשלום דמי חסות על מנת למנוע את הפריצות לבתי העסק. עבירות נוספות המיוחסות למשיב הן עבירה של החזקת אקדח ושתי מחסניות בלא רשות על פי דין, ועבירה של הדחה בחקירה. על פי החשד, במהלך החקירה ניסה המשיב להדיח את אחד העדים, אשר הועסק כשומר בחברת השמירה של המשיב, בכך שביקש למסור לו כי יאמר בחקירה שהוא אינו מועסק על ידי המשיב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. ביום 14.7.02 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה (השופטת ש' דברת) והורה על מעצרו עד תום ההליכים. במהלך משפטו, הגיש המשיב שתי בקשות לעיון חוזר בהחלטת המעצר, והציע חלופות של מעצר בית אצל ערבים שונים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות לעיון חוזר, וערר שהוגש על ההחלטה לבית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה), נדחה אף הוא.

לפניי בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. על פי האמור בבקשה, נמצא משפטו של המשיב בשלב ההוכחות ופרשת התביעה עתידה להסתיים בקרוב. בבקשה הדגיש בא-כוח המבקשת את מסוכנותו הרבה של המשיב, כפי שעולה בבירור מן המעשים המיוחסים לו. בא-כוח המבקשת טען כי אם ישוחרר המשיב קיים חשש שהוא ישוב לעסוק בעבירות המיוחסות לו, נוכח העובדה ששירותי השמירה היוו את מקור פרנסתו העיקרי. עוד נטען כי קיים חשש ממשי שהמשיב ינסה להימלט מן הדין אם ישוחרר ממעצרו וכן ינסה לשבש הליכי משפט, נוכח ניסיונו הקודם להשפיע על עדים, אף מתוך בית המעצר.

בא-כוחו של המשיב התנגד לבקשה להאריך את מעצרו של מרשו, וטען כי חל כרסום משמעותי בהיקף הראיות נגד המשיב, אשר מצדיק את שחרורו מן המעצר. לביסוס טענותיו בדבר הכרסום בראיות הציג בא-כוח המשיב בפירוט רב את הראיות ואת פרוטוקול עדויותיהם של המתלוננים ושל מדובב ששהה עם המשיב בתא המעצר. לפי הטענה, המתלוננים שינו את גרסתם והעידו בבית המשפט כי פנייתם לחברת השמירה של המשיב ואחיו נעשתה ביוזמתם ומבלי שהופעלו עליהם לחצים או איומים כלשהם. עוד טען בא-כוח המשיב, כי גרסתו של המדובב, לפיה התוודה המשיב בפניו על גרימת נזקים לבעלי העסק, לשם שידולם לשכור את שירותי השמירה, אינה מגובה בתמלילי השיחות ביניהם או בעדויות המתלוננים. בא-כוח המשיב הוסיף כי אין לקבל את עדותו של המדובב, שהוא פושע מועד בעל עבר פלילי, הכולל גם תיק התלוי ועומד נגדו בגין הדחה למתן עדות שקר.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הראיות הרב אליו הפנה בא-כוח המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיענות לבקשת המדינה להאריך את המעצר. ראשית אציין, כי טענתו של בא-כוח המשיב בדבר הכרסום שחל בחומר הראיות, אינה ממין הטענות שיש להעלותן בהליך זה של הארכת מעצר. בית משפט זה קבע פעמים רבות בעבר, כי טענה של כרסום משמעותי בחומר הראיות - אשר יש בו כדי להשמיט את הבסיס מתחת להחלטת המעצר – היא טענה שיש להעלותה בדרך של הגשת עיון חוזר על החלטת המעצר. בשלב של הארכת המעצר בית המשפט אינו בוחן, ככלל, האם קיימות ראיות לכאורה, אלא מתייחס למכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט והתמשכות ההליכים, אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם (ראו, לדוגמא: בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' מחמוד דחלה , פ"ד נב (1) 625, 628; בש"פ 118/97 מדינת ישראל נ' מחמד מנדורי (לא פורסם); בש"פ 2104/97 בדויה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) . אם סבור בא-כוחו של המשיב כי לאחר השמעת עדויותיהם של המתלוננים והמדובב חל כרסום בחומר הראיות, פתוחה בפניו הדרך, בכל עת, להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בעטיין של נסיבות חדשות.

עם זאת אציין, כי גם לגופן של הטענות לא מצאתי כי ניהול פרשת התביעה מצדיק את שחרורו של הנאשם מן המעצר. אכן, חלק מהמתלוננים מיתנו את עדויותיהם במשפט אל מול הודעותיהם במשטרה. אחד מעדי התביעה אף הוכרז כעד עוין ולבית המשפט הוגשה אמרתו במשטרה (עמ' 47 לפרוטוקול). אולם, לעדויות המתלוננים מצטרפת גם עדותו של המדובב ותמלילי השיחות בין המדובב למשיב, התומכים, בחלקם, בעדות המדובב. חומר הראיות כולו יוצר מארג של ראיות לכאורה נגד המשיב. ההכרעה האם יש בחומר ראיות זה כדי להרשיע את המשיב הינה הכרעה שיבחן בית המשפט קמא, בסיומם של ההליכים ובהתחשב במשקל שייתן לראיות השונות. כך גם באשר למידת האמון שיש לתת בעדותו של המדובב נוכח עברו הפלילי. טענה זו ראויה להתברר על ידי בית המשפט קמא, בבואו להעריך את העדות.

בנסיבות אלה, מסוכנותו של המשיב, כפי שעולה מחומר הראיות ומן המיוחס לו בכתב האישום, לא הופרכה. התמונה המצטיירת ממכלול חומר הראיות היא קשה. כפי שציינתי בבש"פ 1416/02 מחמוד זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), גביית דמי חסות, תוך הפעלת איומים, היא עבירה המצביעה על מסוכנות מעצם טיבה. חשש המדינה כי המשיב ישוב לנהל את עסקיו אם ישוחרר ממעצרו הינו מוצדק. על כך יש להוסיף את החשד כי הנאשם שניסה לשבש את הליכי החקירה בעודו בבית המעצר, עשוי לשבש הליכי משפט. אשר על כן, נוכח המעשים החמורים המיוחסים למשיב, ובהתחשב בשלב המתקדם בו מצוי משפטו, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב, החל מיום 27.2.03 בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין בת"פ 8093/02, לפי המוקדם.