בש"פ 383/12 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה ראשונה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 24.4.2011. על פי המתואר בכתב האישום, מיוחסות למשיב עבירה של אינוס קטינה לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

החוק ); ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 2.1.2008 יצאה קטינה, ילידת 1999, מביתה שבירושלים (להלן: המתלוננת ). המשיב הבחין במתלוננת בעת ששבה לביתה, שאל לגילה, והציע לה להתלוות אליו למועדונית בבניין סמוך. כשהגיעו למועדונית הסיר המשיב את תחתוניה של המתלוננת, הפשיל תחתוניו, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה במשך מספר דקות תוך שהוא מכאיב לה ואומר לה בין היתר, שאם לא תיעתר לו תישאר במועדונית כל חייה. לאחר שהגיע לסיפוקו שפך את זרעו על תחתוניה וחצאיתה של המתלוננת, הזהיר אותה לבל תגלה לאיש על שארע, ניקה את זרעו מאיבר מינה ומחצאיתה, כמו גם את ידית הדלת ומתג החשמל, ושחרר את המתלוננת לדרכה. כתוצאה ממעשי המשיב, נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי ולחיסון, ונדרשה לעבור מעקב וטיפול במרפאת איידס לילדים.

אציין כי המשיב נעצר כשלוש שנים לאחר מעשה האונס, בעקבות בדיקת DNA שנעשתה לו בעקבות מעורבותו בעבירה אחרת שאינה קשורה כלל לעבירת האונס.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. הדיון התמקד בשאלת דיות הראיות לכאורה, ועל החלטתו של בית

המשפט המחוזי לעצור את המשיב עד לתום ההליכים הוגש ערר שנדון בפני. בהחלטתי מיום 2.8.2011 דחיתי את הערר (בש"פ 5524/11) ועמדתי על כך שלא עלה בידי המשיב להעלות תזה אפשרית סבירה לעובדה

ש - DNA

שלו נמצא על תחתוניה או שמלתה של המתלוננת; כי המשיב אינו זר לסביבה בה אירע מעשה האונס; וכי הקלסתרון שהורכב על פי תיאור הקטינה, מזכיר במספר רכיבים את המשיב.

3.

הדיון בתיק העיקרי התקדם בקצב משביע רצון ועל פניו, המשיב מנהל הגנתו בצורה עניינית. ביום 5.5.2011 הוקרא כתב האישום והמשיב הכחיש את האישומים המיוחסים לו; ביום 31.5.2011 התקיים דיון ונקבע מועד לשמיעת ראיות; ביום 11.7.2011 החלה פרשת התביעה, נשמעה עדות מומחה, והוגש בהסכמה תיק מוצגים; ביום 21.9.2011 נמשכה פרשת התביעה במהלכה העידו חמישה עדי תביעה. ביום 14.11.2011 נשמעו שלושה עדים נוספים ובכך הסתיימה פרשת התביעה; ביום 5.12.2011 החלה פרשת ההגנה במהלכה נשמעה עדות המשיב; וביום 26.12.2011 נשמעה עדותו של מומחה מטעם ההגנה ובכך תמה פרשת ההגנה. התיק נקבע לסיכומים בעל פיה ליום 8.2.2012.

3.

המבקשת טענה כי מעשה האינוס המיוחס למשיב מלמד על מסוכנות גבוהה בכלל ולקטינים בפרט; כי מעשה ההדחה המתואר בכתב האישום, כמו גם הפעולות שביצע המשיב לטשטוש עקבותיו מעלים חשש לשיבוש הליכי משפט. כמו כן הדגישה המבקשת את הימנעותו של שירות המבחן מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופות שהוצעו.

4.

הטענה המרכזית שבפי המשיב היא כי לאחרונה חלה התפתחות מרעישה, שיש בה לשנות את מערך הראיות. זאת בעקבות הודעת הורי המתלוננת כי בתם המתלוננת צילמה ברחוב אדם שהיא בטוחה כי הוא זה שביצע בה את העבירות.

5.

ככלל, בדונו בהארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, בית המשפט לא נדרש לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, או לשאלה אם חל כרסום בעוצמת הראיות. אכן, גם לכלל זה יש חריגים, ועמדה על כך השופטת ביניש (בתוארה אז)

בבש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' אברמוב , פ"ד נח(5) 97, 103-102 (2003):

"בשלב של הארכת המעצר בית-המשפט אינו בוחן, ככלל, אם קיימות ראיות לכאורה, אלא מתייחס למכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט ולהתמשכות ההליכים אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם (ראו: בש"פ 825/98 הנ"ל [2]; בש"פ 118/97 מדינת ישראל נ' מנדורי

[5]; בש"פ 1695/03 מדינת ישראל נ' אבו עסא [6]). עם זאת, מסכימה אני לדברים שנאמרו מפיה של השופטת שטרסברג-כהן, ולפיהם "...גם ללא בקשה לעיון חוזר, כאשר באה בפני בית משפט זה בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, לא יאטום הוא אזניו משמוע ולא יעצום עיניו מראות מהפך של ממש המעמיד את מסכת ראיות התביעה ככלי ריק. אם כך יהיה, לא ישלח הוא את הנאשם להגיש בקשה לעיון חוזר, וידחה את הבקשה להארכת המעצר" (בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף

[7], בפיסקה 9 להחלטתה של השופטת שטרסברג-כהן).

5.

עיינתי בחומר החדש שהוגש על ידי המשיב, ואיני משוכנע כי אכן מדובר במהפך ראייתי כפי שנטען. עם זאת, איני מוציא מכלל אפשרות שיש בראיות אלה לכרסם, ולו במידת מה, בעוצמת הראיות, וכידוע, יש קשר בין עוצמת הראיות לאפשרות להורות על חלופת המעצר. מאחר שהבקשה לעיון חוזר, שהגיש המשיב, תלויה ועומדת בפני בית משפט קמא, ואף נקבע מועד קרוב לדיון, איני רואה לקבוע מסמרות לעניין זה, ואציין כי המשיב טען למחדלי חקירה שונים הקשורים להתפתחות אחרונה זו, כמו העובדה שהמתלוננת לא נחקרה על ידי חוקרת ילדים.

6.

מכאן, שהשאלה העומדת לפני היא, אם יש בחלוף הזמן כדי להצדיק חלופת מעצר. מחד, חלפו ארבע שנים מאז האירוע והוצעה חלופת מעצר בעיר מרוחקת בדירת אחותו של המשיב. לכך יש להוסיף כי המשפט נמצא לכאורה בישורת האחרונה, ונראה כי יסתיים במהלך שלושת החודשים הקרובים. מנגד, קשה לדעת אם וכיצד תשפיע ההתפתחות האחרונה על מהלך המשפט, ושמא יהא בכך כדי להחזיר את הגלגל לשלב שמיעת הראיות ולהארכת ההליך העיקרי המתנהל בפני מותב שופטים.

לסופו של יום, החלטתי להיעתר לבקשה. ראשית, בשלב זה דומה כי המשפט עומד לפני סיום. שנית, וכפי שנאמר בהחלטתי בבש"פ 5524/11 הנ"ל, המדובר באינוס מזעזע של ילדה כבת שמונה שהלכה לתומה ברחוב, מעשה המעיד על העושה ומצביע על מסוכנות הטבועה בו.

למען הסר ספק, אבהיר כי אין בהחלטה זו כדי לכבול את בית משפט קמא בבואו לדון בבקשה לעיון חוזר.

אשר על כן, אני מאריך מעצרו של המשיב

החל מיום 23.1.2012 או עד למתן פסק דין ב ת.פ . 31033-04-11 בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' סגל, מ' יועד-הכהן, ב' גרינברגר ) .