בש"פ 10713/06 איימן אבו עסא נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' טימור) מיום 6.12.2006 בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בעבירות של קשירת קשר לפשע, התפרצות לבנין, גניבה, הצתה, היזק בזדון וסחיטה באיומים. על פי האישום הראשון, קשר העורר קשר לביצוע פשע עם מ.א.א (להלן: הקטין 1 ), אשר פוטר מעבודתו כשומר בעסק לעבודות פלסטיקה בבאר שבע שבבעלות יגאל חכמון (להלן: העסק ו המתלונן , בהתאמה). במסגרת הקשר סיכמו השניים כי הקטין 1 יגרום נזקים לעסק ואילו העורר ינצל נזקים אלה על מנת לשכנע את המתלונן שיש צורך בשמירה על העסק במטרה להניעו להעסיק את הקטין 1 או את העורר כשומרים. בחודש אוגוסט 2006 התפרץ הקטין 1 לעסק וגנב ממנו מצלמה שהייתה מותקנת מעל לדלת הכניסה, בהתאם למה שסוכם בינו ובין העורר. זמן קצר לאחר מכן פנה הקטין 1 למתלונן וסיפר לו כי נגנבה ממנו מצלמה. העורר סיכם עם הקטין 1 כי ימתינו מספר ימים במהלכם יחביא הקטין 1 את המצלמה ולאחר מכן ישובו ויפנו למתלונן. בהתאם לכך פנה הקטין 1 בשנית אל המתלונן כעבור מספר ימים והלה ביקש ממנו שיאתר עבורו את המצלמה. דקות ספורות לאחר מכן הגיע העורר בלוויית הקטין 1 אל המתלונן, מסר לו את המצלמה ואמר לו כי היא נגנבה על ידי הקטין 1 כדי לאלצו לשוב ולהעסיקו כשומר. על פי האישום השני התפרץ הקטין 1 לעסק בלילה שבין יום 30.8.2006 ליום 31.8.2006 לאחר שהמתלונן דחה פנייה נוספת בעניין העסקתו, גנב ממנו מכשיר אינטרקום וגרם לו נזקים שונים. כשסיפר הקטין 1 לעורר על מעשיו אלה אמר לו העורר כי פעל נכון וכי כעת יש להצית את העסק. בשלב זה צירף הקטין 1 את הקטין 2 לקשר, וביום 15.9.2006 רכש הקטין 2 דלק והצית את הכניסה לעסק בעוד הקטין 1 שומר מבחוץ (להלן: ההצתה הראשונה ). בעקבות הצתה זו הציע העורר למתלונן לומר שהוא העורר שומר אצלו על מנת שלא יגרמו לו נזקים נוספים. זמן מה לאחר מכן, בעקבות פנייה נוספת של הקטין 1 אל המתלונן להעסיקו שנדחתה, החליטו העורר ושני הקטינים לשוב ולהצית את העסק (להלן: ההצתה השניה ). ביום 3.10.2006 בסמוך לשעה 21:57 נכנס הקטין 2 לעסק והצית חומרי בעירה שונים בסמוך לדלת הכניסה, בעוד הקטין 1 שומר מבחוץ. משנוכחו לדעת כי לא נגרם לעסק נזק ממשי עזבו את המקום על מנת לאסוף חומרי בעירה. הם חזרו אל העסק לאחר כשעתיים, הקטין 2 שבר את מנעול השער באמצעות מגזרי תיל שהביא עמו והשניים ערמו במקום את חומרי הבעירה הנוספים שאספו, שפכו עליהם דלק והקטין 2 הציתם. בעקבות מעשים אלה נגרם נזק כבד לחזית העסק ואז פנה העורר למתלונן והודיע לו כי מעתה הוא ישמור על העסק ושכרו יקבע בהזדמנות אחרת. כאמור, בשל המעשים שתוארו מיוחסת לעורר, בין היתר, עבירה של סחיטה באיומים במטרה להניע את המתלונן להעסיק אותו או את הקטין 1 כשומרים בעסק.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 6.11.2006 נענה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' טימור) לבקשה בקובעו כי קיימות בתיק ראיות לכאורה שהינן מפורטות וחד-משמעיות ככל שהדבר נוגע לעבירת הסחיטה באיומים המיוחסת לעורר. לעניין העבירות הנוספות שיוחסו לו (התפרצות לבנין, גניבה, הצתה, היזק בזדון) קבע בית המשפט כי הראיות לכאורה מצביעות על מעורבותו של העורר למצער בשידול הקטינים לביצוען. אשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי בעבירה של סחיטה באיומים גלומים מטבע הדברים מסוכנות וכן חשש מפני שיבוש מהלכי משפט ועל כן קמה כנגד העורר עילת מעצר שלא נסתרה במקרה דנן. בית המשפט הוסיף והדגיש כי יש להתייחס בחומרה יתרה לעבירת הסחיטה באיומים נוכח העובדה כי התופעה של עבריינים המהלכים אימים על סביבתם בדרך של איומים הולכת ומתפשטת וכן נוכח העובדה שהקורבנות למעשים אלה חוששים להתלונן. לבסוף קבע בית המשפט כי ההחלטה לעצור את העורר אין בה משום אפלייתו לרעה לעומת הקטינים ששוחררו בערובה וזאת נוכח גילם הצעיר של הקטינים וכן נוכח עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית. לעניין החלופה ציין בית המשפט כי לא הוצעה על ידי העורר כל חלופה ראויה ובשל כל הטעמים שפורטו הורה על מעצרו.

3.

כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 23.11.2006, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בה העלה הצעה לחלופה בתנאי מעצר בית מוחלט בבית אחיו בתל-שבע בפיקוח האח ואדם נוסף. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 6.12.2006 בה נקבע כי נוכח המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, קיים חשש כי אם ישוחרר ינסה לשבש מהלכי משפט ולהשפיע על המתלונן ועל עדים נוספים. עוד ציין בית המשפט כי יש קושי ליתן אמון בעורר נוכח הרשעתו בעבר בעבירה של הפרת הוראה חוקית. בית המשפט הוסיף וציין כי באזור שבו בוצעו לכאורה העבירות המיוחסות לעורר, מתנהל על ידי המשטרה "מאבק חסר פשרות לשרש את העבירות מן הסוג הנדון שהפכו לחיזיון נפרץ" וכי אף שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד המעשים המיוחסים לו מעידים על מסוכנותו לביטחון הציבור. יחד עם זאת ציין בית המשפט כי יתכן ויהיה מקום לעיון חוזר בבקשת העורר לאחר שישמעו שלושת העדים המרכזיים בפרשה.

4.

הערר שבפניי, אשר הוגש לאחר דחיית הבקשה לעיון חוזר, מופנה בעיקרו כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בהחלטתו הראשונה מיום 6.11.2006 לעניין קיומן של ראיות לכאורה. העורר טוען כי בית המשפט לא נתן בהקשר זה משקל ראוי לריבוי הגרסאות שמסר הקטין 1, שהינו עד התביעה המרכזי, ולסתירות המהותיות שעלו בגרסאות השונות שמסר ככל שהדבר נוגע למעורבותו של העורר במעשים. העורר מוסיף וטוען כי גם על פי הגרסה שמסר הקטין 1 כאילו העורר יעץ לו להצית את העסק, אין מקום לייחס לו שידול להצתה. עוד עומד העורר על כך שקיימת סתירה בין הגרסאות אותן מסר כל אחד מן הקטינים בנוגע למעורבותו בהצתה השנייה. העורר מוסיף וטוען כי המתלונן לא טען כלל שהעורר הטיל עליו פחד וכי דבריו כאילו ניסה העורר לגרום לו לשכור אותו כשומר, הינם תולדה של רושם מוטעה. עוד מצביע העורר על מחדלי חקירה שונים המחלישים לטענתו את התשתית הראייתית נגדו. העורר התייחס בהקשר זה, בין היתר, לכך שלא נערך עימות בינו לבין הקטינים וכן לכך שאחיו של הקטין 1 לא נחקר אף שמתוך חומר הראיות עולה שהלה נשמע מאיים לשרוף את עסקו של המתלונן אם הקטין 1 לא יוחזר לעבודתו. העורר מוסיף וטוען כי על פי העמדה שהציגה המשיבה עצמה בדיון שהתקיים בבקשה למעצר הקטינים, אין מדובר בנאשמים שנגררו אחר שותף בגיר אלא במי שגילו יוזמה עצמאית ותעוזה רבה בכל הנוגע למעשי ההצתה והגניבה, על אף גילם הצעיר. זאת ועוד. אחד הקטינים מואשם גם בעבירה של איומים משום שעל פי הנטען איים בנוכחות שוטר לפגוע במתלונן. על כן, כך לטענת העורר, שגה בית המשפט משלא ייחס משקל ממשי לעובדה שהקטינים שוחררו ממעצר ודחה את טענת האפליה שהעלה בהקשר זה. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בקובעו כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט על ידיו ומכל מקום גם אם קיים חשש כזה הרי שהיישוב תל-שבע בו מתגורר אחיו מרוחק מן העסק וממקום המגורים של המתלונן. לבסוף מציין העורר גם את פרק הזמן הארוך בו הוא צפוי להימצא במעצר, נוכח יומנו העמוס של בית משפט קמא והעובדה שבשל כך נקבע דיון ההוכחות הראשון בעניינו ליום 8.3.2007.

5.

המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שניתנה לאחר סקירה מדוקדקת של כל חומר הראיות לכאורה שבתיק. לעניין ההתפתחות בגרסתו של הקטין 1 טוענת המשיבה כי שאלת מהימנותו תיבחן ותוכרע בהליך העיקרי וכי העורר הודה למעשה בסחיטת המתלונן באיומים בהודעתו מיום 10.10.2006, בכך שאישר כי אמר למתלונן להגיד שהוא (העורר) שומר בעסקו ואף ניסה לשכנעו כי יסיר את התלונות נגד הקטין 1. המשיבה מדגישה את שתיקתו של העורר בתגובה לחלק מן השאלות שנשאל בחקירתו וטוענת כי כבגיר הוא כיוון את מעשיהם של הקטינים על מנת להיבנות מהם. לטענת המשיבה לא הופלה העורר לרעה ביחס לקטינים הנבדלים ממנו בשל גילם הצעיר ועברם הנקי ובשל היעדר חשש לשיבוש מהלכי משפט מצידם. המשיבה מאשרת בטיעוניה כי עברו הפלילי של העורר אינו מכביד אך טוענת כי הרשעתו בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית אינה מאפשרת ליתן בו אמון ועוד היא טוענת כי בקובעו שיתכן ויהיה מקום לשוב ולעיין מחדש בשאלת מעצרו של העורר לאחר שמיעת עדות המתלונן ושני הקטינים, איזן בית משפט קמא כראוי בין האינטרסים הנוגדים בעניין זה ואין להתערב בהחלטתו.

6.

דין הערר להידחות. ככל שהדברים נוגעים לשאלת קיומן של ראיות לכאורה יש להדגיש כי העורר אישר בחקירתו שאמר למתלונן לאחר ההצתה הראשונה כי אם מישהו יפנה אליו שיגיד שהוא (העורר) השומר שלו ואז "לא יגעו לו בעסק" (עימות בין העורר למתלונן מיום 11.10.2006) ואילו המתלונן העיד בעניין זה כי: "היתה לי הרגשה שבעצם אני נכנע להם וש[העורר] מוביל אותי למקום שאני לא רוצה להיות בו, להיפטר משומר אחד ולהיכנס עם שומר אחר. עלה לי בראש שאולי [העורר] מעורב בהצתה יחד עם [הקטין 1] אבל לא היתה לי כל הוכחה לכך... הוא לא ממש השאיר לי ברירה כי כבר הציתו לי פעם אחת וגרמו לי נזק פעם אחת וגנבו לי פעם אחת. אני הבנתי, גרמו לי להבין, שאני צריך לקחת את [העורר] כשומר" (הודעת המתלונן במשטרה מיום 10.10.2006). כמו כן, העורר הודה כי לאחר ההצתה השניה אמר למתלונן שהקטין 1 אינו שומר אצלו יותר ומעתה הוא השומר ותוך מספר ימים יסכם עמו את השכר. המתלונן סיפר כי אמירה זו נעשתה "בצורה תקיפה". עוד הודה העורר כי באותו מעמד ביקש מן המתלונן לשלם לקטין 1 סכום כסף ולבטל את התלונות נגדו בתמורה ל"שקט" בעסק.

מכל האמור לעיל עולה לכאורה כי העורר ביקש להניע את המתלונן להעסיקו כשומר בדרכי איום והפחדה תוך ניצול מעשי הגניבה וההצתה שאירעו בעסקו. אשר למעורבותו של העורר במעשי ההצתה והגניבה ובנזקים שאירעו לעסק בעקבותיהם – למצער בדרך של שידול הקטין 1 לבצעם – הרי שזו עולה לכאורה מהודעותיו האחרונות של הקטין 1. העורר העלה אמנם ספקות באשר לאמינותן של הודעות אלה. הוא אף הצביע על מחדלי חקירה המחלישים לדעתו את הראיות לכאורה נגדו בהקשר זה, אך כידוע אין בית המשפט נוהג להידרש לשאלות של מהימנות בשלב המעצר ואלה נבחנות לעומקן רק במהלך המשפט עצמו (ראו בש"פ 3961/06 זיאד נ' מדינת ישראל , תק על 2006(2) 2453 (2006)). לעת הזו די בכך שההתפתחויות בגרסתו של הקטין 1 ומחדלי החקירה הנטענים אין בהם כדי לשלול מניה וביה את דבר קיומן של ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של העורר במעשי ההצתה והגניבה. כן די בשלב זה בכך שמעשים אלה כרוכים ושלובים לכאורה בעבירת הסחיטה באיומים שיוחסה לעורר, עבירה אשר לגביה קיימות ראיות מבוססות לכאורה, כמפורט לעיל. עוד פועלות לחובת העורר בשלב זה הסתירות שנתגלו בהודעותיו, בין היתר, בעניין הצעתו לשמור על העסק וכן פועלת לחובתו העובדה כי בחקירתו מיום 11.10.2006 הרבה לשמור על זכות השתיקה. אשר לעילת המעצר, בצדק ציין בית משפט קמא כי עילת מעצר בגין מסוכנות ובגין חשש לשיבוש מהלכי משפט מובנית בעבירת הסחיטה באיומים מעצם טיבה ולא אחת נפסק כי יש קושי להפיג על דרך של חלופת מעצר את המסוכנות ואת החשש לשיבוש הנשקפים ממי שמיוחסת לו עבירה זו (ראו: בש"פ 3157/04 פרנקו נ' מדינת ישראל , תק על 2004(2), 799 (2004); ובש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל , תק על 2002(1), 794 (2002)). בענייננו יפים הדברים ביתר שאת נוכח העובדה שהעורר הורשע בעבר בעבירה של הפרת הוראה חוקית וכן נוכח מיקומה של החלופה המוצעת בתל-שבע שם נמצאים הקטינים במעצר בית. גם בטענת האפליה שהעלה העורר לעניין מעצרו לעומת שחרור הקטינים לחלופת מעצר, לא מצאתי ממש. גילם הצעיר (בני 15 ו-16) ועברם הנקי של הקטינים יוצרים הבחנה ברורה בינם ובין העורר והדבר מצדיק בהחלט את השוני בגישה בה נקט בית המשפט לגביהם. זאת ועוד. בית המשפט לא שלל את האפשרות כי לאחר שמיעת עדותם של המתלונן והקטינים ישוחרר גם העורר בתנאים מגבילים ובכך איזן כראוי בין האינטרסים המתנגשים בהקשר זה.

אשר על כן, הערר נדחה.