בש"פ 3961/06 זחאיקה זיאד נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיאה מ' ארד) בתיק ב"ש 6412/06, מיום 11.5.06, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, העורר ואחיו קשרו קשר יחד עם שניים אחרים, שזהותם אינה ידועה, לפגוע במתלונן ולגרום לו חבלה חמורה. לשם כך, ביום 4.2.06, הגיעו הארבעה ברכבם לשכונת ואדי ג'וז שבאזור ירושלים וחסמו את מכוניתו של המתלונן. מן הרכב החוסם יצאו תחילה שני רעולי הפנים, אשר נכנסו למכוניתו של המתלונן והחלו להכותו, האחד באמצעות מוט ברזל והשני, באגרופיו. בסמוך לכך, העורר ואחיו, החלו גם הם לתקוף את המתלונן באמצעות סכינים שהחזיקו בידיהם. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן פצעים חמורים בפניו ובמקומות נוספים בגופו, והוא נזקק לטיפול רפואי. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 25.4.06, בעת שהמתלונן והעורר שהו יחדיו בתחנת משטרת מחוז ירושלים, פנה העורר למתלונן וניסה להניעו לחזור מן ההודעה המפלילה שמסר בתחנת המשטרה, תוך שהוא מבצע כלפיו תנועות מאיימות.

בד-בבד עם הגשת כתב-האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 11.5.06, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בקובעו, כי אכן קיימת נגד העורר תשתית ראייתית, אשר יש בה בשלב זה כדי לבסס, ולוּ לכאורה, את האישומים כנגדו. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ממעשה התקיפה האלימה המיוחס לעורר ניתן ללמוד על המסוכנות הנשקפת ממנו וכי מעשה זה מקים עילה למעצרו עד תום ההליכים. כן נפסק, כי לנוכח האיומים שנקט העורר כלפי המתלונן קיים יסוד סביר לחשש, ששחרור העורר ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט. בנסיבות אלו, סבר בית-המשפט, כי אין מקום להסתפק בחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענותיו של העורר נוגע לקביעה באשר לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו. העורר סבור, כי החלטת בית-המשפט המחוזי אשר נסמכה, בעיקרה, על הודעותיו של המתלונן במשטרה, בטעות יסודה. העורר טוען, כי יש להטיל דופי במהימנות הודעותיו של המתלונן, שכן אין זו הפעם הראשונה בה הוא מעליל עליו עלילות שווא, וכי אף בשני מקרים קודמים - האחד, נגע לגניבת רכב והאחר, לתקיפה - הפנה המתלונן אצבע מאשימה כלפיו. באחד מאותם מקרים, המתלונן אף הגיש תלונה במשטרה כנגד העורר, אולם תלונה זו לא הבשילה לכדי הגשת כתב-אישום. כן מבקש העורר מבית-המשפט לשקול את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה יתדותיה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, בסוברה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית איתנה דיה המצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. המשיבה עומדת על מספר תמיהות העולות מהתנהגותו ומהודעותיו של העורר במשטרה, שיש בהן כדי לחזק את עוצמת הראיות כנגדו. בכלל זה, העובדה שהעורר נמנע מלהתייצב לחקירה במשטרה, וכן העובדה שהעורר טען תחילה, כי הוא אינו מכיר את המתלונן, למרות, שבהמשך התברר, כי בין המשפחות של השניים קיים סכסוך מתמשך.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כידוע, בשלב זה, של המעצר עד תום ההליכים, אין בית-המשפט נדרש להכריע בשאלת מהימנות הראיות ואמינות העדויות (ראו למשל, בש"פ 3176/05 אבוטראש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הספקות שמעלה העורר באשר לאמינות הודעותיו של המתלונן תיבחנה לעומק במהלך המשפט עצמו. לעת הזו, שוכנעתי, כי לא ניתן לשלול קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר. בהקשר זה, מקובלת עליי טענת בא-כוח המשיבה, לפיה העובדה שהעורר לא נענה להזמנה להתייצב לחקירה במשטרה, כמו-גם הכחשת קיומה של היכרות מוקדמת עם המתלונן חרף העובדה שבין שתי המשפחות קיים סכסוך מתמשך, מעלות תמיהה ופועלות לחובתו. לכך מתווספת הודעתו של מוכתר הכפר ג'בל מוכבאר, ממנה עולה, כי בעקבות אירוע הדקירה נשוא הבקשה דנא, התבקש הוא על-ידי משפחתו של העורר לערוך הסכם סולחה בין משפחתו של העורר לבין משפחת המתלונן, ואף הועבר לידיו סכום כסף מסוים שיועד למשפחת המתלונן. זאת ועוד, מעיון בחומר המונח לפניי, מצאתי, כי יש בסיס, ולוּ לכאורי, לטענה, כי העורר איים על המתלונן במהלך העימות שנערך בין השניים בתחנת המשטרה בניסיון לגרום לו לחזור בו מהודעתו. כל הגורמים הללו גם יחד, מצביעים, כך לדידי, על קיומה של תשתית ראייתית איתנה דיה המצדיקה הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטים המתנהלים נגדו.

מסוכנותו של העורר, כעולה מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אינה מוטלת בספק. העורר לקח חלק במעשי תקיפה אשר נעשו בחבורה, תוך שימוש בסכינים ובאמצעים נוספים של נשק קר. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו, כאמור, למתלונן פצעים חמורים. בית-משפט זה הביע לא אחת את סלידתו מן התופעה המדאיגה של שימוש בנשק קר כאמצעי לפתרון סכסוכים. לאור אופיים האלים של המעשים המיוחסים לעורר, בשל הצורך להגן על שלום הציבור מפני מעשי בריונות מסוכנים אלה, וכן לאור החשש מפני שיבוש הליכי משפט, סבורני, כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנתו של העורר וכי עליו לשהות מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו מנומקת ומבוססת היטב ולא ראיתי לנכון להתערב בה.

הערר נדחה.