בש"פ 4764/08 אופיר פינקו נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לורך ) בתיק מ"ת 578-03-08 מיום 21.5.2008, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום, המייחס לו עבירה של קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(1) ו-29 לחוק העונשין; עבירה של שבל"ר, לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין; עבירה של פירוק רכב, לפי סעיף 413ד(ב) לחוק העונשין; ועבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.2.2008 חבר העורר ביחד עם חברו גרא מורוסיץ (להלן: גרא ביחד: הנאשמים) קשר לגנוב מנהג מונית כסף תוך שימוש באלימות ובאיומי מברג. במסגרת הקשר בתאריך 18.2.2008 התקשר העורר לתחנת מוניות, והזמין מונית בתואנה של נסיעה מרחוב רמז ברחובות לקיבוץ פלמחים. לפי הנטען בכתב האישום זמן קצר לאחר מכן הגיע נהג המונית מר יעקב מזרחי (להלן: המתלונן) ואסף את הנאשמים שישבו בספסל האחורי במונית. הנאשמים ביקשו מהמתלונן להסיעם לקיבוץ פלמחים, והתחייבו לשלם לו עבור הנסיעה 100 ש"ח, מבלי שהיה ברשותם כסף, וזאת על מנת להובילו למקום חשוך בו יוכלו לבצע את השוד. משחלף המתלונן על פני צומת עין הקורא, חנקו הנאשמים את המתלונן והוא בלם את המונית. בהמשך דקרו אותו הנאשמים בעינו השמאלית באמצעות מברג, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, כתוצאה מן הדקירה יצאה עינו של המתלונן מארובתה. לאחר דקירתו של המתלונן, בעט מר גרא בבטנו של המתלונן. הנאשמים נכנסו לאחר מכן למונית, נסעו והשאירו את המתלונן מתבוסס בדמו. בהמשך נסעו הנאשמים כשהעורר נוהג במונית עד לשכונת נווה עמית ברחובות, שם עקרו את מכשיר הרדיו שבמונית, הוציאו תיק ובו מסמכים, ולקחו סכום של 85 ש"ח שהיה במונית. בהמשך בתאריך 19.2.2008 נכנס העורר לבית קפה "רוברטו" ברחובות, סיפר לבעלים על אירוע הדקירה, וביקש ממנו לספק לו אליבי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 20.3.2008 התקיים דיון, בו הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי העורר יישאר במעצר על למתן החלטה אחרת וכי על שירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו.

שירות המבחן הגיש לבית המשפט תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר התרשם שירות המבחן לחיוב מחלופת המעצר שהוצעה בעניינו, והמליץ על שחרורו למעצר בית בפיקוח הוריו, ואחותו. כן המליץ שירות המבחן להוסיף לאמצעי הפיקוח איזוק אלקטרוני.

עוד הוגשה בעניינו של העורר חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה במב"ן בה נקבע כי מבדיקת העורר אין עדות לקיומו של מצב פסיכוטי, וכי בעת ביצוע העבירה ידע העורר להבדיל בין מותר ואסור, וכי הוא כשיר לעמוד לדין ואינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי.

ביום 21.5.2008 התקיים דיון בעניינו של העורר, ובו ביום קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים בקובעו כי העורר עצמו לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, וכי קיימת עילת מעצר כנגדו. כן קבע בית המשפט המחוזי כי לאור האישומים החמורים המיוחסים לעורר חלופת המעצר שהוצעה לא תאיין את מסוכנותו.

מכאן הערר שבפני.

בא כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שאין בחלופת המעצר בתנאים שהוצעו בכדי לאיין את מסוכנות העורר. העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להמלצת תסקיר שרות המבחן ולנסיבותיו האישיות של העורר לרבות מצבו הנפשי, וכי הוא נתן יתר משקל לחומרת העבירה.

עוד טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי בסוג העבירות שביצע העורר ניתן לשחרר רק בנסיבות חריגות.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, אין בחלופות המעצר שהוצעו על ידי העורר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי דין הערר להידחות.

העורר לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מעשיו הינם חמורים מאוד ואין חולק, כי קיימת עילת מעצר וחזקת מסוכנות כנגדו, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) , כך העובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

במקרה שבפניי, הגה העורר ביחד עם גרא תוכנית להוציא לפועל שוד של נהג מונית, אולם העורר לא הסתפק בשוד אלא פגע ביחד עם גרא במתלונן, שהינו אדם מבוגר יליד 1936, בצורה אכזרית, והשאירו פצוע על הכביש, כשהוא מתבוסס בדמו. לא אחת קבע בית-משפט זה, כי מעשי תקיפה הנעשים בחבורה, תוך שימוש בכלי נשק, מעידים על מסוכנות חריגה ויש להגן על הציבור מפני עבריינים כאלה, על דרך כליאתם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. כך, למשל, ראו בש"פ 3961/06

זחאיקה זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.06).

החומרה היתרה שבמעשי אלימות כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96

ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.06)). מי שנוטל בידיו נשק קר ופוגע בגופו של הזולת הוא מסוכן, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו והשוו בש"פ 4113/99

פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.6.99)). על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, לא סברתי כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו.

באשר לטענת העורר כי בית המשפט לא קיבל את המלצות שירות המבחן, הרי

שהלכה היא, כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים, העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית. (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל , פ"ד לה (4) 313, 318 (1981)) . משכך, דינה של טענה זו להידחות.

אשר על כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.