בש"פ 3906/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז בתיק מ"ת 16-03-08 מיום 7.4.08 (כבוד השופטת ר' לורך ), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר ואדם אחר הוגש לבית-המשפט המחוזי בפתח-תקווה כתב אישום (ת.פ. 1003/08), המייחס לו עבירות - המפורטות בחמישה אירועים שונים - של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא חדא לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1)ו-(2) וסעיף 29 לחוק העונשין; נשיאת נשק בצוותא חדא לפי סעיפים 144(ב) ו- 29 לחוק העונשין; ניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו- 382(א) ו- 25 לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיפים 334 ו- 335(א)(1) ו-(2) וסעיף 29 לחוק העונשין וניסיון לתקיפה לפי סעיפים 379 ו- 25 לחוק העונשין. יש לציין, כי נאשם נוסף (להלן: הנאשם האחר ) המואשם יחד עם העורר באותו כתב האישום הואשם בביצוע עבירות נוספות.

לפי הנטען בכתב האישום, באירוע הראשון, ביום 29.6.07, המתלונן, שהינו גיסו של העורר, הגיע לבית הורי אשתו. במקום חיכו לו העורר, שאחז בסכין ואחיו שאחז במפתח גלגלים. העורר תקף את המתלונן עם הסכן, גרם לו שריטה בידו והאח ניסה לדקור אותו עם מפתח גלגלים. לפי הנטען, בשלושת האירועים הבאים, במהלך חודש דצמבר 2007, בשעה שהמתלונן הלך על המדרכה, הגיח מולו העורר במהירות גבוהה, כשהוא נוהג ברכב. המתלונן נאלץ להיצמד לקיר על-מנת להימנע מפגיעה. באחת ההזדמנויות היה יחד עם העורר גם האדם האחר. עוד נטען, כי באירוע הרביעי, ביום 23.2.08 בשעה 20:00 בערך, הצטיידו העורר והאחר באקדח וזאת לאחר שקשרו ביניהם קשר לפגוע במתלונן באמצעותו. העורר והאחר הגיעו בסמוך לרכבו של המתלונן וצעקו לעברו. המתלונן עצר את רכבו ואז החל האחר לקללו ולאיים עליו, כי ירה בו כל זאת כשהעורר עומד בצמוד אליו. בעקבות דברים אלה, יצא המתלונן מרכבו. או-אז, שלף האחר את האקדח בו הצטיידו השניים, כיוון אותו לעבר המתלונן וירה לעברו שתי יריות שפגעו בשתי רגליו. מייד לאחר הירי, ברחו העורר והאחר מן המקום. כתוצאה מהירי, נגרם למתלונן פצע כניסה בשוק רגל שמאל ושבר פתוח בעקב רגל שמאל וכן פצע כניסה ויציאה בשוק רגל ימין והוא אושפז בבית חולים עד ליום 26.2.08.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 5.3.08 התקיים דיון בבית-המשפט המחוזי מרכז ולאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה בית-המשפט המחוזי את המשך הדיון ליום 24.3.08 לצורך קבלת תסקיר של שירות המבחן ולצורך בדיקתה של חלופת מעצר.

לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן אודות העורר, הורה בית-המשפט המחוזי, ביום 7.4.08, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה טובות העשויות להוביל להרשעתו של העורר במיוחס לו בכתב האישום, למעט ביחס לאירוע ניסיון הדריסה השלישי, בו קיים קושי ראייתי מסוים המשליך על עוצמת הראיות. אשר לעילת מעצר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימת עילת מסוכנות סטטוטורית, כאשר מדובר באלימות תוך שימוש בנשק קר וחם. אשר לחלופת מעצר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי למרות גילו הצעיר של העורר, כבן 20, ולמרות שהוא נעדר עבר פלילי, נוכח רמת המסוכנות הנובעת ממעשי האלימות החמורים המיוחסים לו בכתב האישום, סכנתו לא יכולה להיות מאויינת בחלופת מעצר כלשהי.

מכאן הערר שבפני, בגדרו שב העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח העורר, התשתית הראייתית הקיימת לכאורה כנגד העורר הינה קלושה ומלאה בתמיהות, המעידות על החולשה הראייתית כבר בשלב זה של בדיקת הראיות לכאורה. כמו-כן, טוען בא-כוח העורר, כי הגם שנמצאה חלופת מעצר ראויה, בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון לשחרר את העורר ממעצרו. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי העורר בן 20 וללא עבר פלילי ובנסיבות אלה, יש להורות על שחרורו כהמלצת שירות המבחן.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, קיימות ראיות לכאוריות טובות להוכחת אשמתו של העורר בכתב האישום המיוחס לו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

שותף אני למסקנת בית-המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, כפי שיובהר להלן, אשר יש בהן, בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. ולהלן אסביר.

מחומר הראיות עולה, כי קיימות עדויות הסותרות את גרסת העורר. כך למשל, מסר העורר גרסה, לפיה ביום 23.2.08 החל מהשעה 18:00 ועד שהגיע המשטרה היה בבית קפה קרוואן ומשם הלך לתפילה ושוב חזר לבית הקפה וכי עזב את בית הקפה בפעם האחרונה בשעה 20:40. העורר ציין, כי בעל בית הקפה, סעיד, ראה אותו במקום ושתה עמו קפה. ברם, בגרסתו במשטרה מסר סעיד, כי היה בבית הקפה במשך שעות רבות, החל מהשעה 06:00 ועד 18:00 או 19:00 וציין, כי מכיר היטב את העורר ואולם בניגוד לגרסת העורר, לא ראה אותו בכל אותו יום. העד מוחמד בראנסי מסר בעדותו, כי היה עם העורר בבית הקפה עד השעה 15:30 ולא ראה אותו לאחר-מכן. אף העד ג'אפר עוואד מסר בעדותו, כי החליף את סעיד בבית הקפה וראה את העורר במקום, אולם מהשעה 19:00 ואילך לא הבחין בו יותר. יתרה מכך, מזיכרון הדברים של החוקר דדון מיום 27.2.08 עולה, כי העורר והנאשם האחר סירבו לבצע עימות עם המתלונן. העורר סרב להשיב לשאלות הנוגעות לזהות הרכב שברשותו בתקופה הרלוואנטית לאירועים של ניסיון הדריסה ושמר על זכות השתיקה בכל שאלה המקרבת אותו למעשים המיוחסים לו. העורר אף שלל הכרות חברית עם הנאשם האחר וציין, כי לא ביקר בביתו, זאת למרות שהנאשם האחר דווקא מסר, כי קיימת היכרות ביניהם כאשר הם היו בעבר חברים וכי הוא מתקשר אליו מדי פעם והם נוהגים לבקר אחד בביתו של השני פעמים רבות (הודעתו של הנאשם האחר מיום 22.2.08, בעמ' 5, שורה 24).

טוען בא-כוח העורר, כי המתלונן אינו אמין וכי קיימות פריכות רבות בגרסתו. ברם, כידוע, בשלב זה אין בית-המשפט בודק מהימנות. מעבר לדרוש יוער בעניין זה, כי בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 5.3.08, כי המתלונן הקפיד לדייק מתי זיהה את העורר ומתי לא זיהה אותו ונתן הסברים שאינם מופרכים מדוע נמנע מלהתלונן על ניסיונות הדריסה. בנסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אשר לחלופת מעצר -

שומה על בית-המשפט לבדוק בכל מקרה חלופת מעצר.

במקרה דנן, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד ואין חולק, כי קיימת עילת מעצר וחזקת מסוכנות כנגדו, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

במקרה שבפניי, העורר בן 20, תושב טייבה, רווק, שביצע חמישה אירועים שונים במהלך התקופה שבין יוני 2007 לפברואר 2008. העורר הוא היוזם והמתכנן, כשכל מטרתו הייתה לפגוע במתלונן על רקע סכסוך משפחתי. המעשים החלו בשריטה באמצעות סכין, נמשכו בשלושה מעשי ניסיון דריסה ולבסוף באירוע מתוכנן, בו הצטיידו מראש העורר והנאשם האחר באקדח, קידמו את פני המתלונן ברחוב, פעלו כך שהמתלונן יצא מן הרכב, ואז הנאשם האחר ירה לעבר המתלונן והשניים נמלטו מן המקום. הגם שבא-כוח העורר ביקש לנתק את האירועים שקדמו לירי מאירוע הירי עצמו, בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן לנתק אירועים אלה, אשר מטרת כולם הייתה זהה והיא לפגוע במתלונן.

אומנם הנאשם האחר הוא זה שאחז באקדח וירה לעבר המתלונן, אולם העורר נכח במקום ואף יזם ותכנן את אירוע הירי, הצטייד מראש באקדח, וכל זאת במטרה לפגוע במתלונן.

לא אחת קבע בית-משפט זה, כי מעשי תקיפה הנעשים בחבורה, תוך שימוש בכלי נשק, מעידים על מסוכנות חריגה ויש להגן על הציבור מפני עבריינים כאלה, על דרך כליאתם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. כך, למשל, החלטתי בבש"פ 3961/06 זחאיקה זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.06):

"מסוכנותו של העורר, כעולה מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אינה מוטלת בספק. העורר לקח חלק במעשי תקיפה אשר נעשו בחבורה, תוך שימוש בסכינים ובאמצעים נוספים של נשק קר. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו, כאמור, למתלונן פצעים חמורים. בית-משפט זה הביע לא אחת את סלידתו מן התופעה המדאיגה של שימוש בנשק קר כאמצעי לפתרון סכסוכים. לאור אופיים האלים של המעשים המיוחסים לעורר, בשל הצורך להגן על שלום הציבור מפני מעשי בריונות מסוכנים אלה, וכן לאור החשש מפני שיבוש הליכי משפט, סבורני, כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנתו של העורר וכי עליו לשהות מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו."

החומרה היתרה שמעשי אלימות כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בנשק קר, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.06)). מי שנוטל בידיו נשק קר ופוגע בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו והשוו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.6.99)).

טוען בא-כוח העורר, כאמור, כי הגם שנמצאה חלופת מעצר ראויה, בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון לשחרר את העורר ממעצרו.

כידוע, למרות המלצתו החיובית של שירות המבחן, אין בית-משפט זה מחויב לקבלה (ראו בש"פ 7842/07 יצחק אדגו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.07)).

בענייננו, בתסקיר שירות המבחן אודות העורר, מיום 19.3.08, נקבע, כי העורר מתקשה להתייחס למצבו, כשהוא עסוק בהכחשה ומתקשה להסביר נסיבות הסתבכותו ומעצרו ואף לא ניתנה כל המלצה לשחרורו. וכך נכתב בתסקיר:

"אין אנו יכולים לשלול סיכון להתנהגות בעייתית במידה וישוחרר ושהסכסוך המשפחתי בעיצומו כמוכן ובהעדר חלופה רצינית שתהיה מודעת ותוכן להתמודד עם המצב ותצמצם את הסיכון, אין בידנו להמליץ על שחרורו."

בתסקיר שירות המבחן המשלים אודות העורר, מיום 1.4.08, נקבע, כי אין מניעה שהעורר ישוחרר בערבותם המתאימה והשגחתם של התלמידים במרכז "אלדעווה" בלוד. וכך נכתב בתסקיר:

"לנו ידוע כי המקום הוצע בעבר בחלופת מעצר ואם שימש כחלופה זאת לאחר שנבדקו אנשים. אנו לא ביקרנו במקום עצמו. גם כיום לא התרשמנו מבעיה קונקרטית ביחס לאנשים שהוצעו כמפקחים ולפיכך אין מניעה כי עמיד [העורר] ישוחרר בערבותם המתאימה והשגחתם במרכב המדובר".

למרות המלצתו של שירות המבחן, קבע בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 7.4.08, כי החלופה המוצעת בתסקיר שירות המבחן המשלים הינה בעייתית, מאחר והערבים המוצעים כלל אינם מכירים את העורר ואין הם עומדים לעומק על נסיבות הסתבכותו ומעצרו. לכך יש להוסיף, כי מהתסקיר עולה, שהחלופה האמורה אינה מוכרת לשירות המבחן וכי מעולם הם לא ביקרו במקום.

קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי ואני מאמץ אותה. אף אני סבור, כי נוכח העבירות החמורות בהן מואשם העורר, כמו גם רמת המסוכנות הנובעת מהם ולאור התנהגותו נראה, כי לא ניתן לפסול אפשרות, כי בלהט יצריו אף ינסה, חלילה, לחזור שוב על מעשיו ויגשים את רצונו לפגוע במתלונן. מעשיו החמורים של העורר יוצרים חשש ברור לשלומו של המתלונן, שאינו מוקהה על-ידי החלופה שהוצעה על-ידי שירות המבחן, וזאת למרות גילו הצעיר והעובדה, כי הוא נעדר עבר פלילי.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 1003/08 בבית-המשפט המחוזי מרכז.