בש"פ 1510/07 עזמי גורמיס נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בב"ש 1224/07 מיום 8.2.07 (כבוד השופט ב' ארבל), לפיה נעצרו העוררים 3 ו- 4 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם ואילו העוררים 1 ו- 2 שוחררו לתנאי חלופת מעצר.

כנגד העוררים הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (ת.פ. 1014/07), המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירה של חבלה בכוונה מחמירה במספר מקרים לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של היזק בזדון לרכוש לפי סעיף 452 לחוק העונשין; עבירה של חבלה במזיד לרכב במספר מקרים לפי סעיף 413ה לחוק העונשין וכן עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בין משפחות העוררים, לבין משפחות המתלוננים, אשר כולם מתגוררים בישוב בית זרזיר, קיים סכסוך מתמשך. ביום 20.1.07 ביקש דודם של המתלוננים לבצע פעולות מדידה בחלקת אדמתו, הסמוכה לחלקת אדמתו של העורר 3 – מוסא ג'ואמיס (להלן: מוסא). מוסא התנגד לביצוע פעולות המדידה, אולם בהתערבותו של שוטר קהילתי, נעתר לבסוף לכך. משגילה מוסא, כי המודד מציב את אמצעי המדידה שלו בשטח השייך לאחיו, הזדעק והתנפל על המודד, כשהוא אוחז בידו מקל שאורכו כ- 3 מטרים , תוך שהוא דוחף את מכשיר המדידה. במקביל, הזעיק את בני משפחתו, במטרה לתקוף את המתלוננים, תוך שהוא זועק "עליהום עליהום". למשמע הקריאות, הזדעקו בני משפחה רבים, וביניהם העוררים 1, 2 ו- 4, כשהם מצוידים בגרזנים, סכינים ואלות והחלו לתקוף את המתלוננים בכל חלקי גופם. אגב מעשי התקיפה, התנפל אחיו של מוסא, חסן ג'ואמיס, כשהוא מצויד בגרזן, על המתלונן עורסאן ג'ואמיס והיכה בראשו באמצעות הגרזן. לאחר שעורסאן התמוטט, התנפל העורר 4 עליו ואף הוא היכה אותו בראשו באמצעות גרזן. במהלך הקטטה, תקף מוסא את המתלונן, באדר ג'ואמיס, באמצעות טוריה וחבט בראשו ובידו. כמו-כן, תקף מוסא את גאלב ג'ואמיס, באמצעות קרש, שהחזיק והפילו ארצה. לאחר הנפילה, תקף אף בנו של מוסא, ששמו מוחמד, את גאלב באמצעות טוריה שהחזיק בידו. משהצליח גאלב להימלט מהמקום, רדף אחריו העורר 4, כשהוא מזוין בגרזן ומאיים עליו כי ישחוט אותו. העוררים ובני משפחתם תקפו את המתלונן, אחמד ג'ואמיס, והיכו אותו בכל חלקי גופו באמצעות אלות, תוך שהעורר 4 תוקף אותו בראשו באמצעות גרזן. במהלך הקטטה, אף נפגע אחד המתלוננים, קאסם ג'ואמיס, בראשו, כתוצאה מזריקת אבן, אשר הושלכה על-ידי אחד מבני משפחת העוררים. כאשר הצליחו המתלוננים להימלט מהמקום, רדפו אחריהם העוררים ובני משפחתם, תוך שהם מזוינים באלות ובגרזנים ומשמיעים צעקות ואיומים. מעשי התקיפה גרמו למתלוננים חבלות גופניות חמורות, אשר דרשו טיפול רפואי.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ב' ארבל) קיבל באופן חלקי, ביום 8.2.07, את הבקשה בקובעו, כי העוררים 3 ו- 4 יעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם ואילו העוררים 1 ו- 2 ישוחררו לתנאי חלופת מעצר, אשר תוצע על-ידם. ביום 13.2.07 הורה בית-המשפט המחוזי על שחרור העוררים 1 ו- 2 למעצר בית מלא בכפר נין, מרחק של 30 ק"מ

ממקום מגוריהם, הוציא נגדם צווי איסור יציאה מן הארץ, הורה על הפקדת דרכוניהם והפקדת ערבות כספית בסך של 5,000 ש"ח כל אחד.

בהחלטתו, מצא לנכון בית-המשפט המחוזי לאבחן בין חלקם של העוררים 1 ו- 2 באירוע לבין חלקם של העוררים 3 ו- 4 בקובעו, בין היתר, כי במעשיהם של העוררים 3 ו- 4 יש כדי להעיד על מסוכנות ברמה כה גבוהה, המחייבת את מעצרם עד תום ההליכים. לעומתם, העוררים 1 ו- 2 אומנם נטלו חלק במעשי התקיפה, כאשר העורר 2 אף המשיך במעשי הוונדליזם שבאו בעקבותיה, אולם נוכח קלישותו של חומר הראיות הנוגע לעוררים 1 ו- 2, אשר אין לדעת מה היה חלקם המדויק באירוע, פרט לכך שנכחו בזירה כחלק מחבורת התוקפים ונוכח העובדה, כי לא נמצא, שעוררים אלה נקטו בעצמם במעשי אלימות ברמה אותה נקטו העוררים 3 ו- 4, ניתן למצוא פתרון, אשר יאיין את מסוכנותם על דרך של קביעת תנאי שחרור הולמים.

מכאן הערר שבפני.

אשר לעוררים 1 ו- 2, טוען בא-כוחם, כי בית-המשפט המחוזי החמיר עמם יתר על המידה, זאת הגם שמצא לנכון לאבחן בינם לבין העוררים 3 ו- 4. לטענתו, לעוררים 1 ו- 2 אין כל עבר פלילי והרחקתם ממקום מגוריהם פוגעת בהם קשות. לפיכך, מבקש בא-כוחם להורות על שחרורם ממעצר בית או להקל בתנאי השחרור שלהם. לכל היותר, מבקש בא-כוח העוררים 1 ו- 2 להורות על מעצר בית בבתיהם בשעות הלילה, כך שבשעות היום יוכלו לעבוד במקום עבודתם.

אשר לעוררים 3 ו-4, טוען בא-כוחם, כי יש להורות על שחרורם באותם התנאים שיוטלו על העוררים 1 ו- 2, שכן כנגד כל העוררים הוגש כתב אישום אחד, המייחס לכולם את אותן העבירות. בעניין זה טוען בא-כוח העוררים, כי החלטת בית-המשפט המחוזי חורגת מעיקרון האחידות ומפלה בין העוררים. כמו-כן, טוען בא-כוח העוררים, כי לעוררים 3 ו- 4 אין הרשעות קודמות, הם נשואים ועובדים לפרנסתם, כשהעורר 3 הינו בעל עסק משגשג במקום מגוריו ואף סובל מבעיות רפואיות. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העוררים, כי בין הצדדים מתקיים משא ומתן לסולחה, אולם אין אפשרות לערוך את הסולחה, כאשר העוררים 3 ו- 4 שוהים בין כותלי בית המעצר. לפיכך, מבקש בא-כוח העוררים להורות על שחרורם של העוררים 3 ו- 4 לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, האבחנה שעשה בית-המשפט המחוזי בין העוררים 1 ו- 2 לבין העוררים 3 ו- 4 הינה ראויה בנסיבות המקרה, שכן העורר 3 הוא שיזם את כל האירוע והוא הראשון שהתנפל על המתלוננים והעורר 4 תקף בגרזן. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי טענת בא-כוח העוררים, לפיה לעוררים 1-4 אין כל עבר פלילי איננה מדויקת. לטענתה, לעורר 1 הרשעה בעבירה של בנייה ללא היתר; לעורר 2 אין כל עבר פלילי; לעורר 3 הרשעה בעבירה של הדחה בחקירה ולעורר 4 אין כל עבר פלילי.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מצטרף אני לקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה קיימת תשתית ראייתית קונקרטית, באשר למעשיהם וחלקם של העוררים 3 ו- 4 באירוע, המבססת סיכוי סביר להרשעתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. כך עולה מחומר הראיות, כי העורר 3 הוא אשר פתח במהומה. עדותו של השוטר עמראן רבין (הודעת השוטר מיום 23.1.07) מפרטת את חלקו של העורר 3. גם מהודעתו של דודם של המתלוננים, כאמל אבו ראס, ניתן ללמוד על חלקו של העורר 3 בפרשה, כמי שפתח במהומה, כשמקל בידו והחל לתקוף. על מעשים אלה של העורר 3, חזרו אף המתלוננים יוסף ג'ואמיס (בהודעתו מיום 22.1.07); גאלב ג'ואמיס (בהודעתו מיום 22.1.07) ובאדר ג'ואמיס (בהודעתו מיום 22.1.07). אף כנגד העורר 4 קיימות ראיות למכביר על חלקו באירוע. השוטר בעדותו ציין, כי העורר 4 היה בין התוקפים. כך אף העידו המתלוננים יוסף ג'ואמיס (בהודעתו מיום 22.1.07); עורסאן ג'ואמיס (בהודעתו מיום 20.1.07 ומיום 22.1.07) וכן אחמד ג'ואמיס (בהודעתו מיום 22.1.07).

לעומתם, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, אף אני סבור, כי שונה המצב לגבי העוררים 1 ו- 2 וכי אין לדעת מה היה חלקם המדויק באירוע, הגם שנכחו בזירה כחלק מהחבורה כולה, שכן הראיה העיקרית הקושרת אותם למעשי התקיפה מצויה בהודעתו של השוטר עמראן רבין, אשר מנה את שמות התוקפים בהם צפה וביניהם שמותיהם של העוררים 1 ו- 2. גם המתלונן אחמד ג'ואמיס מסר בהודעתו, כי העורר מס' 2 נכח במקום, אולם לא מסר כי ראה את העורר מס' 1.

לא אחת קבע בית-משפט זה, כי מעשי תקיפה הנעשים בחבורה, תוך שימוש בכלי נשק, מעידים על מסוכנות חריגה ויש להגן על הציבור מפני עבריינים כאלה, על דרך כליאתם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. כך, למשל, החלטתי בבש"פ 3961/06 זחאיקה זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"מסוכנותו של העורר, כעולה מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אינה מוטלת בספק. העורר לקח חלק במעשי תקיפה אשר נעשו בחבורה, תוך שימוש בסכינים ובאמצעים נוספים של נשק קר. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו, כאמור, למתלונן פצעים חמורים. בית-משפט זה הביע לא אחת את סלידתו מן התופעה המדאיגה של שימוש בנשק קר כאמצעי לפתרון סכסוכים. לאור אופיים האלים של המעשים המיוחסים לעורר, בשל הצורך להגן על שלום הציבור מפני מעשי בריונות מסוכנים אלה, וכן לאור החשש מפני שיבוש הליכי משפט, סבורני, כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנתו של העורר וכי עליו לשהות מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו."

במקרה דנן, מעשיהם של העוררים הינם חמורים מאוד ואין ספק, כי קיימת עילת מעצר וחזקת מסוכנות כנגד כל העוררים, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בנשק קר, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מי שנוטל בידיו נשק קר ופוגע בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו והשוו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר לעוררים 3 ו- 4, בשל חומרת מעשיהם ולאור נסיבות ביצוע העבירות - השימוש באלימות, בסכינים, בגרזנים ובאלות - מדובר בעוררים מסוכנים, אשר אינם מסוגלים לשלוט בזעמם, תוך שהם לא בוחלים להשתמש באלימות ובנשק קר, על-מנת להפגין את עוצמתם ולצורך עשיית דין עצמי. בנסיבות אלה, שוכנעתי, כי לא ניתן להמר על ביטחון הציבור וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

לא כך הם פני הדברים באשר לעוררים 1 ו- 2, שכן באשר אליהם כל שידוע הוא, כאמור, כי השניים נכחו בזירה בעת האירוע כחלק מחבורת התוקפים, אולם אין לדעת, בשלב זה, מה היה חלקם. כמו-כן, הראיה העיקרית נגדם מצויה בעדותו של השוטר, אשר מנה את שמותיהם כנוכחים בזירה. מעבר לכך, לעורר 1 הרשעה בעבירה שאיננה רלוואנטית למקרה דנן - בנייה ללא היתר ולעורר 2 אין כל עבר פלילי. בנסיבות מיוחדות אלה, שוכנעתי, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית על-ידי תנאים מגבילים, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.2.07.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר, על כל חלקיו.