בש"פ 6450/03 אילן (בן נעים) הנדירי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב –יפו (כב' השופט צ. גורפינקל), מיום 29.05.03, שניתנה בתיק ב.ש. 91225/03 ואשר על פיה נתקבלה בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות – עבירה על סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סחיטה באיומים שהביאו לידי מעשה – עבירה על סעיף 428 לחוק הנ"ל, והחזקת סכין שלא כדין – עבירה על סעיף 186(א) לחוק הנ"ל.

על פי הנטען בכתב האישום המתוקן בשנית, עובר לתקופה שלהלן הכירו המתלונן והעורר. במהלך שנת 2002-2003 ועד ליום 8.05.03 בהזדמנויות רבות אשר חמש מהן מתוארות בכתב האישום, שדד העורר את המתלונן על ידי כך שגנב ממנו כספו לאחר שאיים אליו באמצעות סכין, כי יפגע בגופו, וכן סחט אותו כאמור באיומים ובאמצעות סכין.

לאחר שעיינתי בערר ובנימוקיו ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה נשוא הערר.

באשר לראיות לכאורה, עדותו של המתלונן ועדותם של שני חבריו, מקימות תשתית ראיתית לכך כי אכן המאורעות נשוא כתב האישום התרחשו במציאות ואינם פרי דמיונו של המתלונן כפי שטוען בא כוח העורר. כמו כן, הסכין שנמצאה אצל העורר התאימה לתיאור שמסר המתלונן, ושאר הראיות המפורטות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מספקות את הראיות לכאורה הדרושות בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים.

אי לכך, אני מאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומן של ראיות לכאורה שיש בהם פוטנציאל ראייתי העשוי להביא לידי הרשעתו של העורר בתיק נשוא דיונינו.

באשר לעילת המעצר. יש לזכור כי העורר ביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום תוך שימוש בנשק קר ודי בכך כדי להקים עילת המעצר על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

באשר למסוכנותו של העורר, בית המשפט המחוזי הדגיש כי מסוכנות זו ברורה מעצם ביצוע המעשים המיוחסים לו לכאורה ומעצם טיבם, קביעה זו מקובלת עלי. בנוסף לכך, יש לתת את הדעת על כך כי לעורר עבר פלילי מכביד ביותר, הכולל עבירות של אלימות, חבלה ופציעה, תקיפה והחזקת סכין. לדידי, המסוכנות הנשקפת ממי שמיוחסות לו עבירות של סחיטה באיומים, היא ודאי רבה יותר כשמדובר על אדם בעל עבר פלילי הכרוך באלימות (ראה בש"פ 1416/02 מחמוד זינב נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(1), 794). יש לציין עוד כי נגד העורר תלויים ועומדים עונשי מאסר על תנאי ברי הפעלה.

האם ניתן לנטרל את מסוכנותו של העורר באמצעי פחות דרסטי מאשר מעצר מאחורי סורג ובריח כמצוות הסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. בית המשפט המחוזי קבע חד-משמעית כי חלופת מעצר לא תמנע את מסוכנותו של העורר. מסכים אני לקביעה זו בהתחשב בכך כי העורר מואשם, בין היתר, בסחיטה באיומים. עבירה זו נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצע אותן גם כשהוא סגור בתוך ביתו. אם שמו ועברו מטילים אימה, די לו בטלפון או בשליחים כדי להמשיך ולהטיל אימה הן על המתלונן והן על העדים (ראה בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' מרדכי בוזגלו ואח' , תק-על 95(2), 1685).

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.