בש"פ 6977/11 זיאד אלחבסה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' טל ) אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט א' היימן ) והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד המבקש הוגש ביום 4.8.2011 כתב אישום המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש ואחיו עבדו כשומרים באתר בניה, ובהזדמנויות שונות תבעו מהקבלן שביצע עבודות באתר (להלן: המתלונן ) לשלם להם כספים לא להם, תוך איום שאם לא יעשה כן יפגעו בו, בטרקטור ובכלי עבודה השייכים לו. כמה מכלי העבודה שהיו בבעלותו אכן נגנבו, ובשל חששותיו שילם למבקש ולאחיו כשלושת אלפים ש"ח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום (כב' השופט א' היימן ) עיין בחומר החקירה ומצא חיזוקים משמעותיים להודעת המתלונן, וביניהם צ'ק של המתלונן שנמצא בכיס מכנסיו של המבקש; הודאתו של המבקש כי שיקר בחקירתו הראשונית (שבה הכחיש את כל הנטען נגדו); הודעת השוטר הסמוי אשר שמע שיחה בין המבקש למתלונן שממנה השתמע כי החוב שדרש המבקש מהמתלונן הוכפל בשל איחור בתשלום; הודעת עובד ששמע שיחה בין המתלונן לאחיו של המבקש, אשר איים כי אם לא יקבל את הכסף "הם יודעים מה לעשות"; הודעת קבלן אחר שעבד במקום וראה אזהרה שנכתבה על גבי הטרקטור למתלונן ("טארק תיזהר"); הודעתו של קבלן משנה נוסף ששילם למבקש סכום כסף בעבור שמירה על כלי עבודה; והודעתו של מנהל הביצוע באתר שלפיה קבלני המשנה אינם אמורים לשלם בגין השמירה על כליהם, שכן חברת השמירה, מעסיקתם של האחים, היא שדואגת לכך. לפיכך קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה להוכחת האישומים המיוחסים למבקש בכתב האישום. עוד קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות, נוכח חומרת העבירה, וכן עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט (ראו סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). חרף האמור סבר בית המשפט כי במקרה זה ניתן לבחון חלופת מעצר, אם כי "בזהירות רבה", ולכן הורה על עריכת תסקיר מעצר.

שירות המבחן התרשם כי המבקש בעל קווי אישיות ילדותיים ולא מגובשים, מתקשה בדחיית סיפוקים ובעל יכולת מצומצמת לריסון עצמי, ולפיכך העריך כי במצבי לחץ הוא עלול להתנהג באופן אימפולסיבי ואף תוקפני. באשר למפקחים שהוצעו, התרשם שירות המבחן מנכונותם לסייע במלאכת הפיקוח, אך מצא כי הורי המבקש אינם מעורים בנעשה עימו, לרבות ביחס לאישומים המיוחסים לו ולמעורבותו של אחיו בפרשה. על כן נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר.

על אף עמדה זו של שירות המבחן, הורה בית המשפט על שחרור המבקש למעצר בית מלא בבית הוריו, תחת פיקוחם המתמיד של ארבעה בני משפחה, בצירוף פיקוח אלקטרוני ותוך הפקדת ערבויות משמעותיות. זאת שכן אחד השיקולים שעמדו לנגד שירות המבחן בהערכת המסוכנות הוא העובדה שאחיו של המשיב, המעורב בפרשה, טרם נעצר עובר להכנת התסקיר, אולם בעת מתן ההחלטה הלה כבר נעצר ונמצא בחקירה.

3.

עררו של המבקש לבית המשפט המחוזי על חולשת הראיות נדחה, ואילו עררה של המדינה על שחרור המבקש לחלופת מעצר התקבל. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה א' טל ) ציין כי בצדק נקבע קיומן של ראיות לכאורה, כי אין בטענות המבקש בהקשר זה כדי לפגוע בעצמתן, וכי הטענות יתבררו בגדר ההליך העיקרי. עוד קבע בית המשפט כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה שלפיה עבירות של סחיטה באיומים אינן הולמות חלופת מעצר, כך גם העבירה המיוחסת למבקש ונסיבות ביצועה מלמדות על מסוכנות הנשקפת ממנו, שאין בכוחה של החלופה המוצעת כדי להפחיתה. בית המשפט קבע כי הנימוק בדבר אי מעצרו של האח עובר להכנת התסקיר לא היה השיקול העיקרי להמלצה השלילית בתסקיר, אלא זו נבעה מהערכת שירות המבחן את אישיותו של המבקש ואת המפקחים שהוצעו, כמו גם מהרשעה קודמת בעבירה של שיבוש הליכי משפט. משלא מצא שיקולים כבדי משקל לסטייה מהמלצת שירות המבחן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו.

4.

הערר שלפניי מכוון להחלטה זו, ובגדרו מעלה המבקש טענות שונות בנוגע לחולשת הראיות. לשיטתו, כתב האישום מבוסס בעיקרו על הודעות המתלונן, שעה שהודעותיהם של עדי התביעה מחלישות את הודעותיו, ומעלות סימני שאלה לגבי התרחשותם של האיומים הנטענים. לשיטתו, המתלונן צובע בצבעים פליליים העברה פשוטה של תשלום בגין שמירה על רכוש. על כן סבור הוא כי די בתנאים המכבידים שהציב בית משפט השלום על מנת להפיג את מסוכנותו הלכאורית. לבסוף טוען העורר כי מקרה זה הוא בעל חשיבות עקרונית המצדיקה דיון בערכאה שלישית.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה על כל צרופותיה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, סעיף 53 לחוק המעצרים, אשר תוקן זה מכבר, אינו מקנה עוד ערר בזכות על החלטת בית משפט מחוזי בערר לפי סעיף זה, אלא מחייב מתן רשות לערור (ראו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2011 (להלן: התיקון )). על-פי אמות המידה ההולכות ומתגבשות בהתייחס לתיקון (בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011)), איני סבור כי המקרה דנן מגלה עילה למתן רשות לערור. בקשתו של העורר אינה מצביעה על השלכות רוחב כלשהן, שכן טענותיו בדבר עוצמת הראיות תחומות כולן לנסיבות המקרה הקונקרטיות (ראו בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.5.2011)), מה גם ששתי הערכאות דלמטה ראו עין בעין את קיומה של תשתית ראייתית מוצקה לכתב האישום. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על ההלכה שלפיה במרבית המקרים לא ניתן להפיג את מסוכנותם של נאשמים בסחיטה באיומים באמצעות חלופת מעצר, שהרי עבירה זו "נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצע אותן גם כשהוא ספון בתוך ביתו" (בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם, 10.7.1995); ראו גם בש"פ 6450/03 הנדירי נ' מדינת ישראל (24.7.2003)). לא מצאתי להתערב בהחלטה המיישמת הלכה זו בנסיבות המקרה דנן, שכן נדרשים שיקולים כבדי משקל לסטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן – שיקולים שאינם בנמצא במקרה זה, כמפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי. סיכומו של דבר, גם אם

אין לשלול קיומם של מקרים, שבהם ייטה בית המשפט לגלות גמישות ביחס לאפשרות ליתן רשות ערר (בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011) ), אין מקרה זה בא בגדרם.

6.

נוכח כל האמור, הבקשה למתן רשות לערור נדחית.