בש"פ 5409/12 זאב רדומיסלסקי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט צ ' עוזיאל ) והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד המבקש הוגש ביום 11.4.2012 כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד ושתי עבירות של תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיפים 192, 452 ו-382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 5.4.2012 תקף המבקש את אשתו (להלן: המתלוננת ), היכה אותה בידיה ובגבה, ואיים עליה שירצח אותה בעודו אוחז בסכין. באירוע נוסף, תקף המבקש את המתלוננת בביתם בהיותו בגילופין, דחף אותה, היכה אותה באמצעות כיסא ואף ניסה להשליך עליה שולחן ללא הצלחה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המבקש הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. באת כוחו של המבקש הסכימה לכך שקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו, ובית משפט השלום (כב' השופט צ' עוזיאל ) הורה על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן שיבחן את התאמת המבקש לחלופת מעצר בקהילה סגורה לגמילה מאלכוהול. לאחר מספר תסקירים שהוגשו בעניינו של המבקש, המליץ שירות המבחן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית 'הדרך', שלטיפול במסגרתה נמצא מתאים לאחר שנערך לו ריאיון בהתאם להחלטת בית המשפט. בית משפט השלום אימץ את המלצתו החיובית של שירות המבחן והורה לשחרר את המבקש לחלופת המעצר האמורה החל מיום 1.7.2012.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) קיבל את ערר המדינה וביטל את החלטת בית משפט השלום. בהחלטתו בערר ציין בית המשפט המחוזי שבעשור האחרון נדון המשיב שלוש פעמים למאסרים בפועל בגין תקיפת אשתו ובנו; כי בהודעתה במשטרה סיפרה המתלוננת כי היא נתונה לאלימות מתמשכת מצידו של המבקש, ושהוא איים עליה כי ירצח אותה בעודו מניף לעברה סכין; וכי שירות המבחן הביע ספק בתסקירו הראשון ביחס ליכולותיו של המבקש להשתלב בטיפול במסגרת ארוכת טווח. נוכח האמור קבע בית המשפט קמא כי נסיבות המקרה מחייבות זהירות רבה, ושאין מקום לקחת את הסיכון שעלול לנבוע משחרור המבקש לחלופת מעצר.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש מבקש שתינתן לו רשות לערור על החלטת בית המשפט קמא. לשיטתו, קיימים מספר טעמים להתערבות ערכאת ערעור שנייה בעניינו. בין היתר מציין המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת את החלטת בית משפט השלום; כי הוא עורר לראשונה על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, שכן המדינה היא זו שהגישה את הערר הראשון בעניינו; וכי ההחלטה לעצרו עומדת בניגוד להמלצת שירות המבחן.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה באתי לכדי מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בעקבות תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) , נדרשת קבלת רשות מבית משפט זה בכדי לערור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 53 לחוק המעצרים . לפי אמות המידה אשר התגבשו בבית משפט זה מאז חקיקת התיקון בהתייחס לשאלה מתי תוענק רשות הערעור אינני סבור כי עניינו של המבקש מצדיק עיון ערעורי נוסף (בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011) (להלן: עניין צופי) ). בקשת הרשות איננה מעלה שאלת רוחב כלשהי, באשר היא תחומה לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ולהתרשמותן של הערכאות הקודמות מעניינו של המבקש (בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011) ). אמנם, בית משפט זה הכיר בכך שעשויים להתקיים מקרים חריגים שבהם תוענק רשות הערעור על החלטות לעניין מעצר לפי סעיף 53 לחוק אף בהיעדרה של שאלת רוחב משפטית, אולם מקרה זה אינו בא בקהלם (בש"פ 6977/11 אלחבסה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 4.10.2011)). אף העובדה שהערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות בעניינו של המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה י' (לא פורסם, 12.1.2012)).

6.

למעלה מן הצורך אציין כי המלצת שירות המבחן איננה כובלת את בית המשפט, אשר רשאי לסטות ממנה (עניין צופי , פסקה 5). ממילא, במקרה הנידון ניתנה המלצה מסויגת בעניינו של המבקש, ושירות המבחן ציין כי המבקש אינו לוקח אחריות למעשיו האלימים וקיים ספק ביחס ליכולותיו להשתלב במסגרת טיפולית. אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לכך שהמבקש תקף את המתלוננת מספר פעמים, ואף איים עליה ברצח בעודו מניף סכין לעברה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עניינו של המבקש מחייב זהירות רבה, נוכח התוצאות הקשות האפשריות של כישלון חלופת המעצר לאיין את הסיכון הנשקף ממנו.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.