בש"פ 3881/08 יהודה קקון נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי –מרכז (כב' השופטת ר' לורך), בגדרה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון לעצרו עד תום ההליכים.

השתלשלות העניינים

1.

נגד העורר ונגד נאשם נוסף, דוד עזרא (להלן: עזרא ), הוגש, בתאריך 27.3.08, כתב אישום (ת"פ (שלום – ראשל"צ) 2181/08). כתב האישום מייחס לעורר עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 482 רישא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ). על פי עובדות כתב האישום הרלוונטיות לערר זה, העורר סחט באיומים סכום של 100,000 ש"ח מן המתלונן ומאחיו. הרקע לסחיטה הנטענת הוא סכסוך שהתגלע בין המתלונן לבין יניב בן דוד (להלן – יניב ), לאחר שהמתלונן העיר למאבטחו של יניב במהלך חודש מאי 2007, כאשר השניים שהו ב"בורקס יוון" שביהוד, שהוא בבעלותו של חברו של המתלונן. כעולה מעובדות כתב האישום, בעקבות הערה זו התבקש המתלונן לשלם "קנס כספי" בגין העלבת יניב בסך 150,000 ש"ח. כנטען בכתב האישום, אחיו של המתלונן התקשר לעורר במטרה לברר מה פשר הסכסוך בין השניים והעורר דרש ממנו את "הקנס" בסך 150,000 ש"ח בגין "התייחסות לא יפה" של המתלונן. נטען כי בעקבות הדברים הללו העורר נפגש עם המתלונן ואחיו, בנוכחות יניב ואנשים נוספים. על פי האמור בכתב האישום, במהלך אותה פגישה היסה העורר את אחיו של המתלונן באמצעות נגיעה קלה במרפקו ושאל את המתלונן ואחיו "איפה הכסף".

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר ואת עזרא עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, בהתאם להוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בית משפט השלום (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן ) קיים מספר דיונים, בהם התמקדו בעלי הדין בקיומן של ראיות לכאורה לאשמתם של העורר ועזרא. בהחלטתו המפורטת והסדורה מתאריך 7.4.08, קבע בית משפט השלום את קיומה של תשתית ראייתית נגד שני הנאשמים.

בהחלטת בית משפט השלום נקבע כי על פי גרסת המתלונן, העורר הוא שדרש ממנו את "הקנס" בגין אופן התבטאותו כלפי יניב ולכך יש ביסוס בראיות – הודעות המתלונן ואחיו. בית משפט השלום קבע כי מן הראיות שבתיק מתברר שהעורר היה חוליה מרכזית בדרישת התשלום מן המתלונן – כך עולה מהודעתו של אחיו של המתלונן מתאריך 9.3.2008, דו"ח תשאול מיום 11.3.2008 ומהודעתה של אשתו של העורר מתאריך 24.3.2008. כן ציין בית משפט השלום את הסתירות בהודעותיו של העורר ביחס לאירועים נשוא כתב האישום וכן ביחס להיכרותו עם המתלונן.

משבוססה התשתית הראייתית הלכאורית כנגד העורר קבע בית משפט השלום כי קיימת גם מסוכנות הנשקפת מן העורר, על אף משך הזמן בין האירועים לבין הגשת כתב האישום – תקופה של כעשרה חודשים. בית המשפט נימק קביעתו זו בכך שהעיכוב נבע מחששו "העצום" של המתלונן מפני העורר ומפני עזרא, מה שגרם לו שלא להתלונן מיד לאחר קרות האירועים הנטענים. בית משפט השלום ציין עוד בהקשר זה כי לעורר עבר פלילי מכביד, וכי אופיה של העבירה המיוחסת לו מעצים את המסוכנות הנשקפת ממנו. נוכח כל הטעמים הללו, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי – מרכז. בהחלטתו הסביר בית המשפט הנכבד קמא כי פרשה זו היא חלק מפרשה רחבה יותר שנחקרה באופן סמוי בעניינם של יניב ואנשיו, בחשד לעבירות מס, הלבנת הון וסחיטה באיומים. על כן, מדגיש בית המשפט הנכבד קמא כי הודעותיו של המתלונן נגבו תוך חשש כבד שלו, כשהוא מגלה סימני חרדה, קשיי נשימה ובכי ואומר כי אם ידבר, זה יהיה "סוף החיים שלו".

בית המשפט הנכבד קמא אישר את החלטתו של בית משפט השלום וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כפי שתואר בהרחבה בהחלטת בית משפט השלום. לגבי קיומה של עילת מעצר נקבע בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר של מסוכנות כלפי המתלונן, העדים והציבור וכן קיים חשש מפני שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. לכך מתווסף עברו הפלילי המכביד של העורר, שכבר ריצה ארבע תקופות מאסר בכלא ואת העובדה שביצע את המעשים בעודו אסיר ברישיון ועל כן לא ניתן ליתן בו את האמון הנדרש לצורך חלופת מעצר. כנגד החלטה זו מכוון הערר שלפני.

כאן המקום להעיר כי באשר לעזרא, שהואשם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, נקבע בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא כי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך בחינת קיומה של חלופת מעצר הולמת. בית המשפט הנכבד קמא ציין במפורש בהחלטתו כי קיים הבדל בין שני הנאשמים, בפרט – עבר פלילי מכביד פחות לעזרא מזה של העורר שבפנינו והעובדה שעזרא לא ריצה מאסר בכלא קודם לכן. בתאריך 19.5.2008 הורה בית משפט השלום על שחרורו של עזרא לחלופת מעצר בתנאים מגבילים הכוללים "מעצר בית" מלא ואיזוק אלקטרוני וכן הפקדת ערבויות.

4.

העורר טוען כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורה לביסוס האישום המיוחס לו – המתלונן לא מייחס לעורר פעולה של סחיטה באיומים בהודעותיו במשטרה ואינו טוען שהוא חושש מהעורר אלא להפך, אמר כי הוא "מאמין" בעורר, גם בתקופת האירועים נשוא כתב האישום וגם בתקופת החקירה המשטרתית. העורר טוען כי הציע "לצאת מהתמונה" והמתלונן הוא זה שפנה לעורר שוב ושוב. כן הדגיש העורר את שיקול חלוף הזמן בין האירועים הנטענים לבין החקירה והמעצר, וטען כי יש בפרק הזמן שחלף כדי לערער עוד יותר את טענותיה של התביעה ולהקטין את המסוכנות הנטענת מן העורר. העורר מדגיש כי במהלך תקופה זו המשיך המתלונן להיות בקשר עימו והדבר מחליש גם את התשתית הראייתית לכאורה. העורר טוען עוד כי אין מקום להבחין בינו לבין עזרא בכל הנוגע לחלופת מעצר, ההחלטה על החזרת עניינו של עזרא לבית המשפט הנכבד קמא לשם בחינת חלופת מעצר חייבת להשליך גם על עניינו של העורר.

המשיבה סומכת ידיה על החלטות בתי המשפט הנכבדים קמא. ב"כ המדינה הדגישה בטיעונה כי מדובר בפרשת סחיטה באלימות קשה והעורר היה מעורב בפרשה מהרגע הראשון. ב"כ המדינה טענה כי העורר אינו "בורר סלחן" בסכסוך בין שני אנשים, אלא מי שעמד על כך שיש לשלם – לשווא – סכומי עתק. עוד הדגישה ב"כ המדינה כי המתלונן בפרשה זו פוחד מאוד מן העורר, והדבר נראה בבירור בחקירות המשטרה בהן הוא נראה בוכה ומשתטח על הרצפה; ביחס למשך הזמן נטען כי גם אם האירועים בוצעו כשנה לפני הגשת כתב האישום, הרי שהמתלונן והעדים חוששים מאוד מהעורר, מה שעלול להוביל לשיבוש הליכי משפט.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

6.

בתי המשפט הנכבדים קמא בחנו במקרה זה בקפדנות ובדקדקנות את חומר הראיות ומסקנותיהם מקובלות עלי. אוסיף בקיצור נמרץ כי לאחר עיון בחומר החקירה שנמסר לי מתברר, שעיקר התשתית הראייתית הלכאורית, אותה מצווה בית המשפט לבחון לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים כפי שפורש בפסיקה – מצויה בהודעות המתלונן ואחיו של המתלונן.

על פי גרסת המתלונן ואחיו של המתלונן, העורר שיחק תפקיד חשוב בפרשה. על פי גרסת אחיו של המתלונן, וההודעות המגבות גרסה זו, העורר הוא זה שאמר בפירוש כי המתלונן "התייחס לא יפה" ועל כן עליו לשלם סכום של 150,000 ש"ח. עוד עולה מהודעות אחיו של המתלונן במשטרה כי העורר, ביחד עם אדם נוסף המכונה ג'ינג'י, הם שלקחו את הכסף מן המכונית בתום הפגישה שהתקיימה בסביון ובה נכח גם יניב. אחיו של המתלונן, שכאמור נכח במקצת הפגישות עם העורר, אומר בפירוש במשטרה כי הרגיש באותן פגישות כי "אי אפשר לברוח מזה, חייבים לשלם את זה ולהיפטר מזה" (הודעת מאיר חדד, אחיו של המתלונן, מתאריך 9.3.2008). תחושה זו התחזקה לאחר שנוקבו ארבעת צמיגי מכוניתו של המתלונן, בסמוך לאירוע בחנות הבורקס ביהוד. אחיו של המתלונן מציין בהודעתו האחרת במשטרה (מתאריך 11.3.2008) כי שמע ש"הג'ינג'י" הוא אדם מסוכן ושהעורר הוא שותפו ועל כן "לא רצה להסתבך איתם".

גם בהודעות המתלונן ובדו"חות התשאול שנערכו על ידי חוקרי המשטרה ניתן למצוא ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. בדו"ח תשאול מתאריך 11.3.08 מספר המתלונן כי העורר הוא זה שהתקשר אליו לאחר האירוע בחנות הבורקס והזהיר אותו מפני הסכנה, ובהודעתו במשטרה מתאריך 24.3.08 הוא ממקם את העורר במקום הפגישה המתוארת בבית הקפה בסביון. יש לציין עוד, כי מעיון בתמלול חקירת המתלונן מתאריך 11.3.08 עולה כי העורר הציג עצמו כחברו של המתלונן, ופעל כפי שפעל מתוך "דאגה חברית" לכאורה. המתלונן התייחס לעניין זה במפורש בחקירתו והסביר לחוקר מדוע ניתק את הקשר עם העורר, באומרו כי

"הוא כאילו, הוא שידר, הוא שידר כל הזמן שהוא, שהוא אוהב אותי. נכנס לי ללב. מאותו זמן לא יכול, לא יכול לשמוע אותו... בגלל כל הסיטואציה שהיתה לא יכול לשמוע. נתק מוחלט. לא רוצה". המתלונן תיאר את הפגישה בבית הקפה בסביון בצורה הבאה באותה חקירה: "אני מפחד... לא יכולתי לנוח, דברים כאלה רק בסרטים ראינו... סרטים של המאפיה, כל הבלגנים... לוקחים מאנשים כסף". על הפגישה בביתו של העורר אומר המתלונן כי "הוא דיבר כל מיני שטויות... שזה לא טוב איך שדיברתי ואיך זה הסגנון, אמרתי לו מה אני עבריין, מה זה הסגנון...".

עוד יש לציין כי בחקירת העורר במשטרה הוא הכחיש תחילה כי הוא מכיר את המתלונן ורק בהמשך החקירה אמר שהוא אכן יודע במי מדובר, אך הכחיש כל מעורבות בפרשה והסביר שרק ניסה לתווך בין המתלונן לבין "הג'ינג'י" (חקירת העורר במשטרה מתאריך 24.3.08).

7.

הנני סבור כי כל האמור לעיל מהווה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך המעצר המבוקש לפי חוק המעצרים עד תום ההליכים, וכי בשלב זה, בהתאם למבחן שנקבע בפסיקת בית משפט זה, די שבחומר החקירה שבידי התביעה יהיה מצוי פוטנציאל ראייתי, אשר בסיום המשפט יהיה בכוחו להוכיח את אשמתו של הנאשם כנדרש המשפט פלילי ולא מעבר לכך ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 133, 148-145 (1996) ).

8.

התשתית הראייתית הלכאורית המצויה בתיק זה מקימה גם עילות מעצר כנגד העורר. העבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה מקימות עילת מסוכנות. כמו כן, מאופי העבירה המיוחסת לו ומההתנהגות המתוארת על ידי המתלונן ואחיו של המתלונן, עולה חשש לשיבוש הליכי משפט. חשש זה אינו חשש בעלמא, אלא חשש מוחשי מבחינתו של המתלונן שמדגיש זאת שוב ושוב בחקירתו מתאריך 11.3.08. כך אף ניתן להתרשם מדו"חות התשאול שנערכו על ידי חוקרי המשטרה, המתארים את הלחץ שבו שרוי היה המתלונן בעת התשאול ואת תגובותיו הפיזיות שכללו: בכי, קשיי נשימה והשתטחות על רצפת מגרש החנייה במשטרה.

9.

כידוע, גם כאשר קיימת תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר, מצווה בית המשפט לבחון קיומה של חלופת מעצר שעשויה להפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם ותגשים את מטרת המעצר בדרך פוגענית פחות (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים). עמדת ב"כ העורר ביחס לחלופת המעצר הינה כי חומרת המעשים המיוחסים לעורר הינה נמוכה ביותר וכי הוא אינו במרכז הפרשה, כפי שמתואר בכתב האישום. אשר על כן מבקש ב"כ העורר לשחררו בערבות, או להורות על שחרורו לחלופת מעצר. עוד טוען העורר כי שחרורו של עזרא לחלופת מעצר, מחייב, מכח המידה של קל וחומר, אף את שחרורו של העורר.

10.

בתי המשפט פסקו כבר בעבר כי בדרך כלל, עבירות של סחיטה באיומים, כמו גם עבירות שבהם הנאשם מפיל חתתו על הקורבן, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז (6) 77 (2003); בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 9650/07 מדינת ישראל נ' בטיטו (לא פורסם, 19.11.2007); בש"פ 3431/08 שלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008)). ואולם מובן שבית המשפט יבחן כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו והסיכון הנשקף מן הנאשם הקונקרטי.

11.

הנסיבות הקונקרטיות בעניינו של העורר מלמדות כי עברו הפלילי הוא מכביד ביותר. כפי שציין בית משפט השלום הנכבד (סעיף 69 להחלטתו), לחובתו של העורר שמונה הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, מרמה וזיוף, קשר לפשע, חבלה במזיד ברכב, איומים, גניבה, שיבוש מהלכי משפט, חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה באיומים שהביאה לכלל מעשה, וסחיטה בכוח שהביאה לכלל מעשה. בגין הרשעותיו ריצה המשיב 4 מאסרים בפועל. בשנת 2003 נגזר דינו במסגרת הסדר טיעון לעונש של 71 חודשי מאסר בפועל, הופעל עונש מאסר מותנה בן 21 חודשים בחופף, וכן הוטל עליו עונש מאסר מותנה של 24 חודשים לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה של פשע. באותו תיק הורשע העורר בקשירת קשר עם אחרים לרצוח אדם (שאכן נרצח) על רקע סכסוך כספי. העורר הורשע אף באישום נוסף בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה באיומים שהביאה לכלל מעשה, בירי, פציעה וסחיטה באיומים. חשוב מכך: העורר שוחרר ממאסרו ביום 29.5.2006, ובעת ביצועה לכאורה של העבירה היה אסיר ברישיון, שנגדו תלוי ועומד מאסר על תנאי של 24 חודשים.

ניתן איפוא לומר כי העורר אינו הנאשם שבית המשפט יכול ליתן בו אמון כנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר, שכן, שחרור של נאשם לחלופת מעצר מבוסס על היכולת ליתן אמון באותו נאשם (ראו: בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007); בש"פ

2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.4.2008)). לעורר עבר פלילי עשיר כמפורט לעיל ואף ביצע, על פי הנטען, את המעשה המיוחס לו בכתב האישום שבפנינו בהיותו אסיר ברישיון. על כן, נראה כי מוצדקת המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא לפיה אין מקום לבחון חלופות מעצר בעניינו, ללא כל קשר להכרעה בעניינו של עזרא, שנסיבותיו הקונקרטיות כאמור לעיל שונות.

12.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה איפוא.