בש"פ 2234/13 דוד נחמני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט ) מתאריך 20.03.2013 ב-מ"ת 21354-02-13, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בערר.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 12.02.2013 הוגש כתב אישום נגד העורר, בגדרו נטען כי בתאריך 06.12.2012, בשעה 04:00 לערך, שפך העורר חומר דליק על רכבו של מר יעקב לזר (להלן: המתלונן ), והציתו. כתוצאה מכך נגרם נזק למכסה המנוע ולמערכות האוורור והחשמל של הרכב.

נוכח הנטען בכתב האישום, הואשם העורר בהצתה (עבירה לפי סעיף 448(א) רישא ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )).

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בתאריך 21.02.2013 הסכים בא-כח העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, וכן על קיומה של עילת מעצר, אך ביקש להורות על עריכת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של העורר, על מנת לבדוק את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את בקשת העורר, ובהחלטתו מאותו יום קבע כי: "מבלי שהדבר יטע כל תקווה בליבו של המשיב [העורר כאן – ח"מ ] כי ישוחרר לחלופת מעצר, מוזמן תסקיר משירות המבחן אודות המשיב".

בהתאם להחלטה זו, הגיש שירות המבחן בתאריך 10.03.2013 תסקיר מעצר בעניינו של העורר, ובו נבחנה, בין היתר, חלופת המעצר שאותה הציע העורר, שעיקריה יפורטו להלן: מעצר בית בביתה של גב' חגית זינדני, בת זוגתו של העורר בשנתיים האחרונות, כאשר על העורר יפקחו לסירוגין גב' זינדני, בנו מור, ומר אבי רווח, שהוא בנה של אישתו השניה של העורר. שירות המבחן אמנם התרשם כי העורר "עדין מונע מתוך דפוסי חשיבה והתנהגות עבריניים", וכי המפקחים שהציע העורר נוטים לגונן עליו, ומתקשים "בהרחקתו מגורמים שוליים והצבת גבול סמכותי להתנהלותו העבריינית", אך בסופו של התסקיר, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת המעצר האמורה.

4.

לאחר הגשת התסקיר הנ"ל, קיים בית המשפט המחוזי הנכבד דיון נוסף בבקשת המשיבה. בהחלטתו מתאריך 20.03.2013 סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את תוכנו של תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, את עברו הפלילי של העורר (הכולל עונש מאסר על תנאי כנגדו, שהוא בר-הפעלה במידה והעורר יורשע בביצוע עבירת רכוש), ואת יתר החומר שבמכלול, ובסוף דבריו קבע כדלקמן:

"באשר לחלופת המעצר, יתכן כי במקרה רגיל בו עסקינן במשיב ללא עבר פלילי אשר זו לו ההסתבכות הראשונה עם החוק, הייתי נוטה לתת בו אמון ולשחררו לחלופה המוצעת, אך נסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפני מטות את הכף אל עבר מעצר עד תום ההליכים. המשיב [העורר כאן – ח"מ ] ביצע לכאורה את המיוחס לו זמן קצר לאחר סיום עבודות השירות כאשר חרב המאסר על תנאי מרחפת מעל ראשו. נתון זה המתווסף לעברו הפלילי העשיר (להרחבה בנסיבות כמעט זהות ראה בש"פ מדינת ישראל נ' מייק אלקירנאוי) [הכוונה להחלטתי ב-בש"פ 8858/12 מדינת ישראל נ' אלקירנאוי (19.12.2012) (להלן: עניין אלקירנאוי ) – ח"מ ], הערכת המסוכנות הבינונית והתרשמותו הדואלית של שירות המבחן מן המפקחים המוצעים מובילים למסקנה כי אין ביכולתה של החלופה המוצעת לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. נוכח האמור לעיל, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו".

מכאן הערר שבפני.

טענות הצדדים

5.

טענתו המרכזית של בא-כח העורר היא כי מכלול הנסיבות מלמד כי מסוכנותו של העורר היא נמוכה יחסית, באופן המאפשר את שחרורו לחלופת המעצר שאותה הציע, ואשר נבדקה על ידי שירות המבחן. לשיטת בא-כח העורר, בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מאלמנטים שונים בהקשר זה, וביניהם: העובדה שבין המועד שבו ביצע לכאורה העורר את המיוחס לו, לבין המועד שבו נעצר, חלפו חודשיים ימים; הנזק הקל יחסית שנגרם לרכבו של המתלונן; היעדרם של איומים, או אלימות מצד העורר; וכן העובדה שמדובר באירוע חד-פעמי. מטעמים אלה, כך לגרסת בא-כח העורר, אין גם מקום להשוואה עם עניין אלקירנאוי שאליו התייחס בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו, מושא הערר.

עוד טוען בא-כח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שקבע כי עבירת ההצתה המיוחסת לעורר עלולה להביא להפעלת עונש מאסר על תנאי, אשר הושת על העורר במסגרת הליך פלילי קודם, ואשר התנאי להפעלתו הוא שהעורר יורשע בביצוע עבירת רכוש. לטענת בא-כח העורר, עבירת ההצתה שאותה ביצע לכאורה העורר איננה בגדר "עבירת רכוש", ולכן לא ניתן להפעיל את המאסר המותנה האמור.

6.

באת-כח המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לדבריה, עברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל 26 הרשעות קודמות, מעיד על התנהלותו העבריינית של העורר בעבר, ועל מסוכנותו, אשר איננה ניתנת לאיון בדרך של חלופת מעצר כלשהי. ביחס לחלופת המעצר שאותה הציע העורר, טוענת באת-כח המשיבה כי שירות המבחן עצמו התרשם כי המשמורנים שהוצעו על ידי העורר עלולים להתקשות לפקח עליו, ולכן ודאי שאין מקום לשחררו לחלופת המעצר הנ"ל.

7.

כאן המקום לציין כי במהלך הדיון שנערך בפני הצעתי לצדדים מתווה לסיום ההליך בהסכמה. מאחר שהדבר לא הסתייע – יש להכריע בערר על פי הדין, ובכך אעסוק מיד בסמוך.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בערר ובחומר שצורף לו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך בפני – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות . להלן יובאו בקצרה הנימוקים להחלטתי.

9.

כפי שפורט לעיל, עיקר טענתו של בא-כח העורר היא כי מסוכנותו של העורר היא ברמה נמוכה יחסית, וזאת נוכח נסיבות שונות מהן התעלם, לשיטתו, בית המשפט המחוזי הנכבד. למעשה גם טענתו השנייה של בא-כח העורר, לפיה שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שסיווג את עבירת ההצתה המיוחסת לעורר כעבירת רכוש סובבת סביב אותה טענה, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מסוכנותו של העורר נלמדת גם מכך שלא נרתע, לכאורה, מלהמשיך ולבצע עבירות אף על פי ש-"חרב המאסר על תנאי מרחפת מעל ראשו".

נוכח נסיבות הערר שבפני, דומני כי ניתן לדחות את טענתו זו של בא-כח העורר, וזאת מבלי שאקבע מסמרות ביחס לשאלה האם אכן עבירת ההצתה שאותה ביצע לכאורה העורר הינה בבחינת "עבירת רכוש" (יחד עם זאת, אפנה לאמור בסעיף 4 להחלטה ב-בש"פ 5503/05 אדרי נ' מדינת ישראל (28.06.2005), שם התבררו נסיבות דומות לענייננו, וכן ל-בש"פ 2648/98 אזולאי נ' מדינת ישראל (19.05.1998)). ארחיב עוד מיד בסמוך.

10.

כפי שנקבע שוב ושוב בהחלטותיו השונות של בית משפט זה, הפרמטר החשוב ביותר לצורך שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הוא מידת האמון שנותן בו בית המשפט (ראו לדוגמה פיסקה 11 להחלטתי ב-בש"פ 3881/08 קקון נ' מדינת ישראל (10.07.2008), וכן: פיסקה 27 ב-בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל (15.04.2010), וההפניות שם). תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי הנכבד כי עברו הפלילי המכביד של העורר, בשילוב עם התרשמותו של שירות המבחן לפיה העורר לא זנח את דפוסי החשיבה וההתנהגות העברייניים – מקשים מאוד ליתן בעורר אמון, ולשחררו לחלופת מעצר כלשהי . לצורך כך, אין משמעות רבה לשאלה המפורשת האם מעשה ההצתה המיוחס לעורר הוא בבחינת "עבירת רכוש" אם לאו, ואף קשה לזקוף לזכות העורר את העובדה שלמרבה המזל הסתיים האירוע בנזק לרכוש בלבד, או את העובדה שהוא נעצר כחודשיים לאחר האירועים המתוארים בכתב האישום. העיקר הוא בכך שהעורר ביצע, לכאורה, עבירת קשה, על רקע סכסוך בינו לבין המתלונן, עוד במהלך התקופה שבה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה. אפילו אם אניח לטובת העורר כי מאסר זה איננו בר-הפעלה בנסיבות העניין (ואין זה סביר שהשיקול המשפטי האמור היה לנגד עיניו), יש בכך כדי להעיב במידה רבה על עוצמת האמון שניתן לתת בעורר, ובהתאם להקשות על האפשרות לשחררו לחלופת מעצר (על הקשר בין נתון המאסר על תנאי לבין שחרור לחלופת מעצר, ביחס למרכזיותו של יסוד האמון בנאשם – ראו פיסקה כ"ז ב-בש"פ 2083/09 מולנר נ' מדינת ישראל (19.03.2009), וכן: בש"פ 4977/99 משעלי נ' מדינת ישראל (11.08.1999)).

זאת ועוד: אם כך הם פני הדברים ביחס לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בכלל, הדברים מקבלים משנה תוקף ביחס לשחרורו לחלופת המעצר שאותה הציע בפרט. גם אם אצא מתוך נקודת הנחה כי מבחינה עקרונית ניתן היה להסתפק בתנאי "מעצר בית" בגדרה, המרוחקת ממקום מגוריו של המתלונן, הרי שהתרשמותו "הדואלית" של שירות המבחן (כלשונו של בית המשפט המחוזי הנכבד) מן המשמורנים שנבדקו – איננה יכולה לאפשר את שחרורו של העורר לחלופה בפיקוחם.

11.

יחד עם זאת, וחרף האמור בפיסקה 10 שלעיל, לא נעלמה מעיני העובדה כי בסופו של דבר המלצתו של שירות המבחן – שהוא הגורם המקצועי האמון על בחינת נאותותן של חלופות מעצר – היתה חיובית, במובן זה שהתסקיר הסתיים בהמלצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

נוכח המלצה זו, ומתוך תקווה כי העורר ינסה להתעשת, אני קובע כי במידה ובעתיד יוכל העורר להציע חלופת מעצר מהודקת מזו שאותה הציע כאן , כך שתכלול תנאי "מעצר בית" מלא במקום מרוחק, בפיקוחם של משמורנים, אשר ימצאו על ידי שירות המבחן כמתאימים לכך – הוא יהיה רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר ידון בחלופה המוצעת לאחר קבלת תסקיר חלופת מעצר נוסף, ויקבע האם ניתן לשחרר אליה את העורר.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה . בשים לב לאמור בפיסקה 11 שלעיל, ובכפוף לה, ישאר העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.