בש"פ 2648/98 יהודה אזולאי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 173/98) בשני אישומים: הצתה ואיומים על רקע סכסוך עם אשתו, וכן תקיפת שוטר. לפי כתב האישום, בבוקר יום 12.3.98 התעורר ויכוח בין העורר לאשתו, שבמהלכו אמר העורר לאשתו שישרוף את ביתם. הוא נכנס לבית, נעל את הדלת אחריו, ערם בגדים בחדר השינה, הציתם ויצא מהבית. האש התפשטה ליתר חדרי הבית, שנשרפו על תכולתם. בנוסף, העורר איים במהלך ששת החודשים שקדמו להצתה לרצוח את אשתו, אם תדרוש ממנו גט. כאשר נעצר העורר, הביאו שוטרים אוכל לתאו, והוא זרק את מגש האוכל על שוטר ופגע בו.

בתחילת הדיון בפניי, הודיע בא-כוח העורר כי הוחלט על מחיקת עבירת תקיפת השוטר מכתב האישום. לאור זאת, אדון בערר כאילו עומד העורר לדין רק בגין עבירות ההצתה והאיומים על רקע הסכסוך עם אשתו. ממילא, אלה הן העבירות העיקריות בגינן עומד העורר לדין, ובגינן החליט בית המשפט המחוזי (השופט מ' רביד) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

בערר זה, העורר טוען כי לא היה מקום לעצור אותו עד תום ההליכים, וכי טעה בית המשפט כאשר לא הורה על חלופת מעצר. לטענת העורר, הסכסוך עם אשתו היה על רקע הסמים שהוא צרך, אולם הוא החל כבר בהליך גמילה ובכוונתו להמשיך בו. מעבר לכך, הוא מדגיש את העובדה שאשתו מעולם לא הגישה נגדו בעבר תלונה במשטרה, ולטענתו הוא השלים עמה מאז הארועים שהובילו לכתב האישום. בא-כוח העורר טען בדיון בפניי כי אכן העורר נהג "בטיפשות וברשלנות" כאשר הצית את ביתו, אך לא התכוון במעשיו לפגוע במשפחתו, אלא מדובר בעבירת רכוש בלבד.

לאחר ששמעתי את באי-כוח הצדדים, ועיינתי בחומר שהובא בפניי, השתכנעתי כי לא מדובר במקרה של עבירות רכוש בלבד. העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות אלימות בבן משפחה, אשר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- מקימות חזקת מסוכנות. בנסיבות המקרה, העורר לא סתר חזקה זאת. עם זאת, עדיין חובה לפי סעיף 21(ב) לאותו חוק, לבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.

לפי חומר הראיות שהובא לפני, עולה כי העורר ואשתו היו מסוכסכים מזה תקופה ארוכה, והעורר עבר בתקופה האחרונה לגור בבית אמו. באת-כוח המשיבה הביאה בפניי אירוע נוסף שלא נכנס לכתב האישום, אך מעיד גם הוא על מסוכנות העורר: כעשרה ימים לפני אירוע ההצתה שבכתב האישום, כאשר שהה העורר בבית אמו, הצית את מיטתו, תוך שהוא צועק שירצח את אשתו, וצועד לכוון ביתו.

בית המשפט המחוזי שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, קבע כי לא עלה בידי העורר לסתור את חזקת המסוכנות:

"בהתחשב גם בראיות הנוספות שהוגשו, והמצביעות על כך שהמשיב [הוא העורר בערר זה] הוא אדם אלים ומסוכן, ושחרורו עלול לסכן במיוחד את אשתו, אך גם את החברה בכללותה".

בית המשפט למשפחה (השופטת א' זיסקינד) שדן בבקשת אשת העורר לצו הגנה (תמ"ש 631/97), התרשם אף הוא כי העורר מסוכן לאשתו, וקבע כי יש להעתר לבקשה לצו הגנה, "לנוכח האלימות הפיזית/מילולית שהיתה מצד הנתבע [הוא העורר] כלפי התובעת [אשת העורר] והואיל וקיים סיכון פיזי ממשי מצד הנתבע כלפי התובעת". בדיון שנערך בבית המשפט למשפחה, אשת העורר העידה על כך שהעורר מכור לסמים מזה שנים רבות, וכי לאחרונה החריף המצב, והוא החל לעשן סמים קשים בנוכחות ילדי הזוג בבית.

לעורר עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות בעבירות רכוש וסמים, לרבות עבירת תקיפת שוטר ובריחה ממעצר, בגינן נדון פעמים אחדות למאסר בפועל. נגד העורר תלוי ועומד כתב אישום נוסף שבו מואשם העורר בתקיפת עובד ציבור וחבלה במזיד לרכב. את העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי, ביצע העורר בתקופת היותו משוחרר בערובה בגין תיק אחר שנפתח נגדו בעבירת סמים.

לאור כל אלה, אין להסתפק בחלופת מעצר. התנהגותו של העורר מאופיינת בהתפרצויות אלימות בלתי נשלטות, המסכנות את כל מי שנמצא בסביבתו. אכן, נראה שהתנהגותו נובעת מהיותו נתון תחת השפעת סמים, אך עובדה זו וודאי שאינה יכולה להזקף לזכותו, כפי שביקש בא-כוח העורר. ההפך הוא הנכון. מעורבותם של הסמים במסכת האלימות של העורר מגבירות את הסכנה הטמונה בעורר לשלום משפחתו והציבור בכללותו. מעבר לכך, העובדות מלמדות לא רק על מסוכנות של העורר, אלא גם על כך שאין הוא ראוי לאמון בית המשפט באופן שיצדיק חלופת מעצר, שכן העורר הפר כבר הוראות בית משפט, לרבות תנאי ערובה שהוטלו עליו, והפגין זלזול ואלימות כלפי אנשי חוק וסדר. לפיכך, אין בחלופת מעצר כדי להרתיעו.

העורר נתון במעצר מזה כחודשיים. באת-כוח המשיבה הודיעה כי שמיעת ההוכחות במשפטו קבועה לימים 28.5.98 ו- 1.6.98. יש לקוות שבית המשפט השומע את המשפט יסיימו במועדים אלה או זמן קצר לאחר מכן.

הערר נדחה.