בש"פ 5503/05 משה אדרי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת נ' אוהד) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש ביום 17.2.05 כתב אישום המיחס לו מעשה הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי האמור בכתב האישום, ביום 14.1.05, בשעה 2:00 לפנות בוקר, ניגש העורר לתחנת טוטו בנתניה עם בקבוק דלק, שפך את הדלק על דלת הכניסה של התחנה והצית אותה. כתוצאה מההצתה נגרם נזק לדלת הכניסה של התחנה, לתקרה וכן לציוד שהיה במקום.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. במסגרת הדיון בבקשה, הזמין בית המשפט המחוזי תסקיר בעניינו של העורר. בתסקיר שהוגש המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית הוריו ובפיקוחם. זאת, בשל גילו הצעיר, קשייו בבית המעצר והחשש להידרדרות נוספת במצבו אם ימשיך לשהות בבית המעצר. בתסקיר צוין כי ההמלצה לשחרור נעשית על אף חומרת העבירה בה העורר הואשם ועל אף שתלויים ועומדים נגדו כעשרה תיקים שונים, בגין עבירות רכוש, אלימות, סמים והצתה. לפי התסקיר, אין מדובר באדם שסגנון חייו עברייני אלא בצעיר שנגרר אחרי אחרים.

4.בית המשפט המחוזי לא אימץ את המלצת שירות המבחן והורה, בהחלטה מיום 3.5.05, לעצור את העורר עד תום ההליכים. זאת, בשל שני נימוקים – חומרת העבירה בה הואשם העורר, והעובדה כי ביצע את העבירה בזמן היותו בפיקוח קצין מבחן, פיקוח אשר נקבע על-ידי בית המשפט לנוער בגין עבירות רכוש אותן ביצע העורר בהיותו בן 17. על פי החלטת בית המשפט לנוער, העורר גם הפקיד התחייבות כספית לפיה יימנע מביצוע עבירות רכוש במשך תקופה של שנתיים. נמצא אפוא שהעורר הפר גם התחייבות זו.

5.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר המונח בפניי. לפני הגשת הערר, אך לאחר החלטת בבית המשפט המחוזי לעצרו, הורשע העורר ביום 9.5.05, על פי הודאתו, בגין עבירת ההצתה נשוא כתב האישום. הדיון בעונש נקבע ליום 11.7.05.

6.באת-כוח העורר מטעם הסנגוריה הציבורית, בטענותיה בעל פה ובכתב, מבקשת לשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו על פי המלצת שירות המבחן. בשלב זה, לאחר הרשעה, לא מתעוררת יותר שאלת קיומה של תשתית ראייתית נגד העורר. עם זאת, לדברי באת-כוח העורר יש לשחרר את מרשה בהתחשב בגילו הצעיר, בן 18.5, ובעברו הנקי יחסית. כן טוענת היא כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי העורר ביצע את העבירה בתקופת הפיקוח והמבחן. לדבריה, העורר סיים את תקופת המבחן בהגיעו לגיל 18, בעוד שהעבירה בוצעה בהיותו בן 18 וחצי. נמצא אפוא כי כאשר ביצע את העבירה הנוכחית נשוא כתב האישום, לא היה נתון בפיקוח או התחייבות להמנע מעבירה. כן טוענת באת-כוח העורר כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק להמלצת שרות המבחן ולמצוקה הנפשית בה נתון העורר, בהיותו בחור צעיר על גבול הקטינות המצוי במעצר מזה כחמישה חודשים.

7.בא-כוח המדינה קבל על כך שבאת-כוח העורר לא הביאה לידיעת בית המשפט כפי שהיתה צריכה לעשות, לא בהודעת הערר ולא בדיון בפניי, שהעורר הודה והורשע על-פי כתב האישום נשוא הערר וכן בתיק נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו במועד הכנת תסקיר המבחן. שני התיקים נקבעו לטיעונים לעונש למועד קרוב.

כן טוען בא-כוח המדינה כי על-פי עברו הפלילי של העורר, עוד בהיותו קטין, וכן על-פי העובדה כי עומדים נגדו עשרה תיקים בעבירות רכוש, אלימות וסמים, ניתן להסיק כי העבריינות הינה אורח חייו וכי במאזן השיקולים, אין זה מן הראוי לתת משקל מכריע למצוקתו של העורר ולנסיבותיו האישיות, נוכח מסוכנותו והצורך להגן על הציבור. משהורשע בעבירת ההצתה בכתב האישום, חזקת החפות אינה עומדת עוד לעורר. בא-כוח המדינה מבקש לדחות הערר אפוא.

8.ההכרעה במקרה זה קשה היא, בשל נסיבותיו האישיות של העורר, גילו הצעיר והיותו במעצר מספר חודשים. כנגד שיקולים אלו עומדת מסוכנותו, הנלמדת ממעשה ההצתה החמור בו העורר הודה, שכן מעשה הצתה יודע אתה את תחילתו ואין אתה יודע את סופו (ראו דברי השופט מ' חשין בבש"פ 6764/99 תייסר מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 14.10.99)). בא-כוח העורר מדגיש שהעבירה במקרה דנן בוצעה בנסיבות בהן איש לא נפגע, ואיש לא היה אמור להפגע. ואמנם, מעשה העורר לא הסתיים באסון, אך מדובר במעשה חמור ומסוכן, ואין להקל בו ראש.

9.בשל גילו הצעיר קיימת תקווה שעדיין ניתן להרחיק את העורר מהעולם העברייני אליו נקלע ולהשיבו לאורח חיים נורמטיבי וחיובי. אין לי גם ספק שכל האמור בתסקיר שרות המבחן באשר לקשייו של העורר במעצר והחשש להידרדרות במצבו הינם בבחינת אמת ויציב. נסיבות אלו יש בהן להשפיע על סוגיית המעצר, ובמקרים מסוימים יש בהן אף להטות את הכף לטובת נאשם המבקש להשתחרר עד לתום ההליכים בעניינו. ברם, בענייננו, ההליכים עומדים להסתיים בקרוב. הדיון בעונש נקבע כאמור ליום 11.7.05, בעוד כשבועיים. במצב זה, לאחר שהעורר הורשע כבר וגזר דינו יינתן בקרוב, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ולשחרר את העורר.

הערר נדחה אפוא. העורר יישאר במעצר עד סיום ההליכים בעניינו.