בש"פ 2737/10 שלמה שטרית נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעמ"י 45047-03-10 מיום 25.3.2010 שניתנה על ידי כבוד השופט נ' זלוצ'ובר בו התקבל הערר של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע במ"ת 11955-09 מיום 24.3.2010 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' בית אור ונקבע כי יש להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים, עבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ועבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

2.

על פי המתואר בכתב האישום, בין התאריכים 14.10.2009 ל- 15.10.2009 התפרץ העורר לדוכן מפעל הפיס בעיר באר-שבע בכוונה לבצע גניבה. על פי כתב האישום גנב העורר מהדוכן כסף במזומן, משקפי שמש ומשקפי ראייה השייכים לעובדת במקום. בנוסף, פגע העורר במכונת הלוטומט המצויה בדוכן.

השתלשלות העניינים

3.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה טענה כי ברשותה ראיות לכאורה לפיהן ביצע העורר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ובהן: הודעת העובדת; דוחות פעולה ומזכרים של שוטרים; טביעת אצבע של העורר על החלון שנפרץ; העובדה שהעורר מרחיק את עצמו מהמקום וחוות דעת של מומחה. כן נטען, כי קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 שכן קיים יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את בטחונו של הציבור ואת הרכוש, אם ישוחרר. כן נטען כי לעורר עבר פלילי בעבירות רכוש, סמים והפרת הוראה חוקית והוא אף ריצה עונשי מאסר בעבר. עוד נטען, כי נגד העורר תלוי ועומד מאסר מותנה בן 9 חודשים. לאור הנסיבות, נטען כי לא קיימת חלופה מעצר אשר תאיין את הסכנה הנשקפת מן העורר.

החלטת בית משפט השלום

4.

בית משפט השלום ציין בפתח הדברים כי ביום 24.1.2010 נקבע כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וזאת לאור העבירות המיוחסות לו, עברו הפלילי המכביד, העדר אפשרות ליתן בו אמון והעמדה המגוננת שביטאו הערבים. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. הערר נדחה בהחלטה מיום 15.2.2010 אולם נקבע כי שירות המבחן יגיש בעניינו של העורר תסקיר מעצר משלים.

5.

בית משפט השלום התייחס לתסקיר המעצר המשלים בו צויין בין היתר, כי ייתכן ושחרורו של העורר בתנאי איזוק אלקטרוני יהיה גורם אשר יצמצם את הסיכון הנשקף ממנו במידת מה.

6.

לאור המלצת שירות המבחן, נקבע כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו בשילוב של איזוק אלקטרוני. בנוסף נקבע כי על העורר להפקיד במזומן סכום בסך 6,000 ש"ח; לחתום על התחייבות עצמית על סך 10,000 ש"ח. כמו כן הוריו של העורר נדרשו לחתום, כל אחד בנפרד, על ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח.

7.

על החלטת בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט המחוזי

8.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המשיבה וקבע כי לעורר הרשעות קודמות מרובות ומכבידות מאוד. נקבע כי העורר החל לבצע עבירות עוד בהיותו קטין, בשנת 1997. מאז ועד היום נידונו בבית המשפט עשרה תיקים הכוללים לא פחות מ-41 תיקי פ"א, בעיקר בעבירות של התפרצות אך בנוסף עבירות כגון: חבלה במזיד ברכב, החזקת סמים לצריכה עצמית, השגת גבול, קבלת נכסים שהושגו בעוון, גניבה, הונאה בכרטיס חיוב, גניבת כרטיס חיוב, גניבה מרכב ועוד. על אלה יש להוסיף כי לעורר שבע הרשעות בעבירות של הפרת הוראה חוקית. בית המשפט המחוזי המשיך וציין כי העורר שוחרר ממאסרו האחרון ביום 16.7.2009 וכבר ביום 14.10.2009 ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וזאת שעה שעומד נגדו עונש מאסר מותנה. נקבע, כי בנסיבות העניין עולה כי מאסרים מותנים אינם מרתיעים את העורר וכי מידת האמון שניתן ליתן בו כי במידה וישוחרר בערובה לא ישוב לבצע עבירות (בעיקר עבירות רכוש) נמוכה ביותר. נקבע כי "מריבוי העבירות עולה, לכאורה, שהמשיב רצידיביסט בתחום עבירות הרכוש וזו כמעט דרך חיים".

9.

בית המשפט המחוזי המשיך והתייחס לשני התסקירים שהוגשו בעניינו של העורר. בתסקיר הראשון, צויין, בין היתר, כי הוריו של העורר ואחיו מתקשים להתמודד עם התנהלותו של העורר והם לא הצליחו בעבר למנוע את הפרת התנאים כאשר היה העורר משוחרר באיזוק אלקטרוני. ביחס לערבים שהוצעו, נקבע כי הם מגלים עמדות אנטי ממסדיות, לא מודעים למורכבות הבעיות של העורר, מגוננים עליו, מוסרים מידע חלקי ומגמתי ועל כן אינם מתאימים לשמש כחלופת מעצר. בהתייחס לתסקיר השני, אשר נקבע כי הוא לקוני, צויין כי שירות המבחן התרשם כאמור, כי

שחרור העורר בתנאי איזוק אלקטרוני עשוי להיות גורם המצמצם את הסיכון במידת מה.

10.

נקבע, כי בנסיבות העניין כאשר מדובר בעבריין שמבצע לכאורה עבירות, תוך זמן קצר מעת שחרורו ממאסר, הגם שתלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים וחלופת המעצר שהוצעה, קרי הוריו ואחיו, נמצאה על ידי שירות המבחן ובתי המשפט כלא מתאימה, "נראה שאין מקום להתייחס לאיזוק האלקטרוני כתרופת פלא". על כך הוסיף בית המשפט המחוזי, נקבע כי בעבר כאשר היה נתון העורר באיזוק אלקטרוני הוא הפר את תנאי השחרור, כאשר לעורר כאמור שבע הרשעות בעבירות של הפרת צו.

11.

לפיכך, התקבל ערר המשיבה. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי.

הטענות בערר

12.

העורר באמצעות בא כוחו - עורך הדין מ' סויסה - טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו וזאת לאור החלטת מותב אחר בבית המשפט המחוזי מיום 15.2.2010 לפיה יתכן ואיזוק אלקטרוני יהווה פתרון נכון לעורר ולפיכך נקבע כי יוגש תסקיר נוסף בעניינו. החלטת בית משפט השלום, כך נטען, הינה ברוח החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.2.2010.

13.

בא כוח העורר מוסיף וטוען כי קיימת חולשה בראיות לכאורה שבידי המשיבה.

14.

עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן משקל נכבד לעברו הפלילי של העורר כאשר על פי הנטען יש לשים לב כי במקרה דנן מדובר בעבירת רכוש יחידה ללא תחכום מיוחד. בעניין זה אף נטען, כי מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי כל אימת שייתפס העורר בביצוע עבירה לא תהיה דרך לשחררו לחלופת מעצר.

15.

בנוסף, נטען כי למרות שבית המשפט המחוזי ציין כי לעורר שבע הרשעות בעבירה של הפרת הוראה חוקית, הרי כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, בזמן שהיה העורר תחת איזוק אלקטרוני נרשמה הפרה אחת בלבד.

16.

העורר טוען כי בכוונתו לשמור על תנאי השחרור ולהישמע להוראות המפקחים. בנוסף, נטען כי אחיו של העורר, העובד כמאבטח וחי בבית ההורים, הביע נכונות לשמש כערב. לפיכך, נטען כי בכל אלה יש די כדי להבטיח את חלופת המעצר.

טענות הצדדים בדיון

17.

במהלך הדיון שהתקיים לפניי היום, חזר העורר באמצעות בא כוחו – עורך הדין מ' סויסה

- על הטענות שהעלה בערר. בא כוח העורר ביקש להדגיש כי בית משפט השלום פעל בהחלטתו על פי הנחיית בית המשפט המחוזי מיום 15.2.2010 ששמע פעמיים את הערר. נטען, כי הן בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 15.2.2010 והן בית משפט השלום היו מודעים לכל מהלך חייו של העורר, לעברו הפלילי ולמרות זאת נקבע שייתכן ואיזוק אלקטרוני יהווה את הפתרון הראוי. בעניין זה נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי, נשוא הערר, לא יכולה היתה להינתן במנותק מההליכים הקודמים. על פי הנטען בית המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטה של מותב אחר (ההחלטה מיום 15.2.2010). לטענת בא כוח העורר, יש להניח שאם מזכירות בית המשפט היתה מנתבת את הערר לכבוד השופטת ט' חימוביץ שדנה בערר ביום 15.2.2010 ככל הנראה התוצאה היתה שונה.

18.

עוד נטען, כי לא ניתן לבוא ולומר כי מעתה ואילך לא ניתן ליתן בעורר אמון ולא ניתן לאפשר לו חלופת מעצר באיזוק אלקטרוני. בנוסף, נטען כי מדובר בעבירת רכוש אחת ללא כל תחכום וללא אמצעי עזר שסייע לביצוע העבירה. כן נטען, כי לא נמצאו טביעות אצבע של העורר אלא טביעת חלק מכף ידו. בנוסף, נטען כי לעורר טענת אליבי שלא נבחנה היטב. לטענת בא כוח העורר, יש בכל אלה כדי להעיד כי במקרה זה אין מקום להשאיר את העורר במעצר.

19.

לבסוף, נטען כי העבירות של הפרת הוראה חוקית הן עבירות ישנות. כן נטען, כי הפרת התנאים תוך כדי שהעורר היה נתון תחת איזוק אלקטרוני התרחשה פעם אחת בלבד במשך תקופה ארוכה שבה נתון היה העורר באיזוק אלקטרוני ולמחרת הוא שוחרר, לטענתו.

20.

המשיבה, באמצעות באת כוחה - עורכת הדין א' קדוש - טוענת כי החלטת כבוד השופטת ט' חימוביץ

לא היתה בגדר "הנחיה" ויש לזכור כי בסופו של יום היא דחתה את הערר וכל שקבעה הוא כי ייתכן ואיזוק אלקטרוני יהיה ראוי. נטען, כי בתסקיר המשלים צויין כי העורר הפר פעם אחת את התנאים כאשר היה נתון באיזוק אלקטרוני. בנוסף, הפנתה באת כוח המשיבה לעברו הפלילי של העורר, כאשר העבירה האחרונה בוצעה בשנת 2007. בעניין זה אף נטען, כי מדובר בעורר צעיר, בן 25, עם עבר פלילי נכבד ביחס לגילו ולא ניתן לנתק את עברו ואופיו כעבריין רכוש על אף שהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום אינה ברף הגבוה. נטען, כי בנסיבות העניין, מדובר באדם שהוא למעשה "שור מועד" ופגע רע לציבור ולא ניתן לתת בו אמון. באת כוח המשיבה המשיכה וציינה כי העורר שוחרר ממאסר ביולי 2009 והעבירה המיוחסת לו בכתב האישום בוצעה בסמוך.

21.

לגבי טענת האליבי שהעלה בא כוח העורר, הגישה באת כוח המשיבה את הודעתו של העורר במשטרה ונטען כי לא נמצא זכר לטענת אליבי. אשר לטענתו בא כוח העורר בדבר העדר טביעות האצבע, נטען כי העניין יתברר בהליך העיקרי.

22.

לבסוף, נטען כי בנסיבות העניין אין חלופה הולמת וכי מלכתחילה לא היה מקום לבחון חלופה לאור עברו הפלילי של העורר.

23.

בא כוח העורר, בתגובה חזר וציין כי מדובר בעבירת רכוש וכי בתי המשפט משחררים לחלופת מעצר נאשמים בעבירות חמורות יותר. בעניין זה אף הגיש בא כוח העורר את החלטתי בבש"פ 10689/08 קנפו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2008). כבר בשלב זה אעיר כי הנסיבות באותו מקרה אינן דומות למקרה שלפניי. כן נטען, כי החלופה המוצעת אינה כוללת אך ורק איזוק אלקטרוני אלא הפקדה של סכום כסף נכבד שגויס על יד הוריו של העורר "בדמים" מקרובי משפחה וחברים, ובנוסף מוצע פיקוח ההורים. כן נטען, כי המשיבה תהיה רשאית בכל זמן לחזור ולפנות לבית המשפט במידה ותהיה הפרה של התנאים. נטען, כי במקרה דנן יש לקיים אחר החלטת בית משפט השלום אשר פעל על פי הנחיית כבוד השופטת ט' חימוביץ בהחלטתה מיום 15.2.2010. בא כוח העורר טוען כי בית המשפט המחוזי בהחלטתו נשוא הערר רשאי היה להחליט כרצונו, אולם נטען כי התעלמותו מאותה החלטה מיום 15.2.2010 "לא היתה במקומה" שכן הן בית המשפט המחוזי בהחלטתו הקודמת והן בית משפט השלום היו כאמור מודעים לעבר הפלילי של העורר ולכלל נסיבות המקרה.

דיון והכרעה

24.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ושמעתי טענות על פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בפתח הדברים יש לדחות את טענתו של העורר לפיה בהחלטת בית המשפט המחוזי בערר נשוא הבקשה דן בית המשפט המחוזי למעשה כערכאת ערעור על החלטה קודמת של מותב אחר בבית המשפט המחוזי. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.2.2010 מלמד כי בית המשפט המחוזי קבע באותה החלטה כי במקרה של העורר קמה עילת מעצר. נקבע, כי אומנם מדובר בעבירת רכוש ברף הבינוני ולא הגבוה, אולם עברו של העורר "מקנה את נדבך החומרה, המחזק את עילת המסוכנות לציבור". ויודגש, בית המשפט המחוזי בהחלטתו זו דחה את הערר ולא קבע כי יש לשחרר את העורר בתנאי איזוק אלקטרוני. כל שנאמר הוא שייתכן ואמצעי זה יהיה הפתרון הנכון ולפיכך נקבע כי יוגש תסקיר נוסף. לאחר הגשת התסקיר הנוסף ניתנה החלטת בית משפט השלום ולאחריה התקבל ערר המשיבה בבית המשפט המחוזי כאשר החלטת בית המשפט המחוזי, נשוא הערר הנוכחי, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום לשנותה.

במקרה דנן אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. אומנם מדובר בעבירת רכוש שאינה במדרג הגבוה, אולם מכלול הנסיבות ובהן עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל הרשעות בעבירות רכוש רבות ועבירות של הפרת הוראה חוקית; העובדה שבעבר הפר את תנאי השחרור באיזוק אלקטרוני; ביצוע העבירות לכאורה בסמוך לשחרורו מהכלא כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה; כל אלה מטים את הכף בעניינו של העורר לעבר מעצרו.

מי שהצליח לצבור, על אף גילו הצעיר, אוסף כה מרשים של הרשעות בעיקר בתחום עבירות הרכוש "מעיד על עצמו כי אין עליו מורא מלכות ומוראו של דין ומכאן קמה עילת המסוכנות" (השוו: בש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.1.2010) בפסקה 7).

25.

ויודגש, הגם שבתסקיר הנוסף שהוגש בעניינו של העורר נקבע כי "ייתכן ושחרורו בתנאי איזוק אלקטרוני יהיה בו כדי להוות גורם מצמצם סיכון במידת מה", עיון בתסקיר מלמד כי צויין בו שאין להתעלם מהערכת שירות המבחן לגבי חוסר התאמתם של הוריו של העורר לשמש כערבים במקרה זה. על כך יש להוסיף כי בתסקיר הראשון בעניינו של העורר נכתב כי הוריו של העורר "ביטאו עמדות אנטי ממסדיות" ביחס לעורר. כן צויין, כי ההורים טענו כי בעבר עת שימשו כערבים של העורר, הוא לא הפר את תנאי השחרור, אולם נכתב כי מידע זה עומד בפער אל מול הידוע לשירות המבחן ואל מול רישומו הפלילי. על כך יש להוסיף, כי כידוע אין בית המשפט מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן (ראו: בש"פ 7948/09 בנארוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.2009) בפסקה 9). במקרה דנן, כאשר מסתכלים על מכלול הנסיבות ובהן גם הדברים שנכתבו על ידי שירות המבחן המסקנה היא כי אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

26.

אשר לטענות בדבר העדר טביעות האצבעות ובדבר אי בדיקת האליבי של העורר, גם דין טענות אלה להידחות. בפתח הדברים יש לומר כי טענות אלה נטענו על ידי בא כוח העורר בכלליות בלבד. מעבר לכך, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.2.2010 מלמד כי עוד באותה החלטה התייחסה כבוד השופטת ט' חימוביץ לטביעת היד ומצאה כי היא מספקת לצורת הקמת התשתית הראייתית. לפיכך, אין מקום לדון בטענה זו בשלב זה במסגרת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.3.2010. אשר לטענת האליבי, הרי שעיון בהודעת העורר במשטרה מיום 26.12.2009, שהוגשה לעיוני בדיון על ידי באת כוח המשיבה, מלמד כי העורר לא סיפק אליבי לגבי מקום הימצאו בזמן אירוע הפריצה המיוחס לו בכתב האישום. העורר ציין כי הוא אינו זוכר מה עשה בין התאריכים 14.10.2009 ל- 15.10.2009. אומנם העורר טען כי בחודש אוקטובר 2009 היה עם חברתו רוב הזמן והתגורר בשדרות עימה ועם הוריה וכי אביה "סידר" לו עבודה. אולם הוא ציין כי בחודש אוקטובר 2009 לא עבד. על כל אלה יש להוסיף כי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 25.3.2010 ציין בא כוחו של העורר כי "אין מחלוקת על הראיות לכאורה".

27.

כידוע, שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מבוססת על היכולת ליתן אמון בנאשם (ראו: בש"פ 2911/08 שקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2008) בפסקה 16) במקרה דנן עברו הפלילי של העורר מלמד כי לא ניתן ליתן בו אמון כי לא יפר את תנאי השחרור באיזוק אלקטרוני, כאשר ההורים לא נמצאו כמפקחים מתאימים. סביר להניח כי לו יימצאו מפקחים וערבים אחרים או נוספים וערבויות נוספות ישוב בית המשפט ויבחן את אפשרות שחרורו של העורר באיזוק אלקטרוני. אולם בשלב זה אין כאמור מקום לקבל את הערר.

28.

סוף דבר: הערר נדחה.