בש"פ 10689/08 יוסף קנפו נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 12.12.08 בעמ"ת 7136-12-08 (כבוד סגן הנשיא השופט א' טל ) לקבל את ערר המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בראשון-לציון מיום 11.12.08 בב"ש 11200/08 (כבוד השופט ר' ארניה ) ולהורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

העובדות לפי כתב האישום

1.

כנגד העוררים, יחד עם אדם נוסף (להלן – השותף ), הוגש כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); התפרצות בצוותא למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, עבירה לפי סעיף 406(ב) בנסיבות סעיף 29(א) לחוק העונשין; ניסיון גניבה בצוותא, עבירה לפי סעיף 384 בנסיבות סעיף 29(א) וסעיף 25 לחוק העונשין; היזק לרכוש במזיד בצוותא, עבירה לפי סעיף 452 בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין והחזקת כלי פריצה בצוותא, עבירה לפי סעיף 409 בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין. לעורר 1 בלבד, יוחסה גם התנגדות בכוח למעצר חוקי, עבירה לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. ואילו לשותף יוחסה גם החזקת כלי פריצה, עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

2.

לפי כתב האישום, במהלך חודשים יולי עד אוקטובר שנת 2008 פעלה באזור המרכז כנופיה של עבריינים בראשות אמיר אליהו (להלן – אמיר ) ויניב שושן (להלן - יניב ) אשר הקימו חברות הדברה, פירסמו אותן במקומונים ובכרוזים, ובאמצעות כך הוזמנו לבתים שונים על מנת לבצע הדברה. במהלך ביצוע ההדברה אספו אמיר ויניב מידע אודות הבית בו עבדו, נטלו עימם חפצי ערך ואם הבחינו בקיומה של כספת העתיקו את המפתח שלה באמצעות "פימו" ולאחר מכן חזרו ופרצו לדירה באמצעות המפתח המועתק.

3.

המשיבה ביצעה פעילות על מנת להביא את הכנופיה לדין וכחלק ממנה שכרה דירת מגורים ברמת גן (להלן - הדירה ) כאשר שוטרת הזדהתה כבעליה ויצרה קשר עם יניב לצורך תיאום מועד להדברה בדירה. לדירה הוכנסה כספת ועל שידה הוצבה קופסת תכשיטים.

4.

ביום 12.10.2008 בשעה 12:22 הגיע לדירה יניב ותוך כדי ביצוע ההדברה נטל תכשיטים מקופסת התכשיטים. משהבחין בכספת, הוא התקשר לאמיר בשעה 12:35

ועדכן אותו כי בדירה ישנה כספת.

5.

במועד בלתי ידוע ובדרך שאינה ידוע במדויק למשיבה, קשר אמיר קשר עם העורר 2 להתפרץ לדירה ולגנוב מתוכה את הכספת. בהמשך לכך, התקשר אמיר לעורר 2 בשעה 18:02 או בסמוך לכך ביום 12.10.08 ועדכן אותו כי הדירה נמצאת בקומה השלישית. במועד ובדרך שאינם ידועים במדויק למשיבה, עובר למועד הרלבנטי לכתב האישום, קשרו העוררים והשותף קשר להתפרץ לבית ולגנוב את הכספת.

6.

בהמשך לאמור, ביום 14.10.08 בשעה 14:45 הגיע השותף, אשר החזיק במחסן ביתו בציוד וחומרים הדרושים לשיכפול של מפתחות, ברכב לרחוב בו מצויה הדירה ונכנס לבניין. העוררים הגיעו לבניין, גם הם ברכב, כשהם מצויידים בכפפות, ב"פלייר פטנט" ובמברג. בשלב זה יצא השותף מהבניין חזר לרכבו ותיצפת על הבניין במטרה לאבטח את ההתפרצות ואילו העוררים שברו את צילינדר הדלת ונכנסו לדירה. העורר 2 הוציא את הכספת מהארון והניח אותה על המיטה. מיד בהמשך נתפסו העוררים על ידי המשטרה. העורר 1 התנגד למעצר בגררו את השוטר שבא לעצרו לעבר מדרגות הבניין בעודו מכה אותו ושוטר נוסף במרפקיו.

הליכים קודמים

7.

במקביל להגשתו של כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בראשון-לציון בקשה לעצור את העוררים ואת השותף עד לסיום ההליכים נגדם (ב"ש 11200/08) בנימוק כי קיימות כנגדם ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים להם וכי נסיבות ביצועם של מעשים אלה יוצרות חשש סביר ששחרורם של הנאשמים יסכן את בטחון הציבור ורכושו, בין היתר, נוכח עברם הפלילי של העוררים. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' ארניה ) קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים כמו גם כנגד השותף, כי הוכחה עילת מעצר מסוג מסוכנות ביחס אליהם וכי קיימות ראיות ישירות ונסיבתיות הקושרות את העוררים ואת השותף "להתארגנות פשיעתית", דבר המקים כשלעצמו עילת מסוכנות. לכך הוסיף בית משפט השלום את עברם הפלילי העשיר של העוררים בעבירות רכוש, הגם שמדובר בעבר "ישן". אף על פי כן, הורה בית משפט השלום על הכנת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים ושל השותף ולאחר שעיין בהם הורה על שחרורם של העוררים ושל השותף לחלופת מעצר.

8.

על החלטה זו של בית משפט השלום עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי (עמ"ת 7136-12-08)

בנימוק כי בית המשפט קמא לא העניק משקל הולם למסוכנותם הרבה של העוררים ושל השותף וכי שחרר את השלושה לחלופת מעצר מבלי לקבוע כי ניתן לתת בהם אמון, בעוד שמתן אמון בנאשם הוא תנאי מקדמי לשחרורו. העוררים מצדם טענו כי חלופות המעצר אשר הוצעו על ידי שירות המבחן ואשר התקבלו על דעתו של בית משפט השלום מספיקות בכדי לאיין את מסוכנותם. בית המשפט המחוזי

(כבוד סגן הנשיא השופט א' טל ) ציין בהחלטתו כי בית משפט השלום נתן דעתו לכל הנתונים הרלבנטיים שעולים מתוך תיאור התנהגותם של העוררים והסיק כי הוכחה לגבי כל אחד מהם עילת מסוכנות אשר גם אם מקורה בעבירות רכוש, מצדיקה את מעצרם, קל וחומר כאשר לעוררים עבר פלילי של עבירות מסוג זה בגינן אף ריצו בעבר עונשי מאסר בפועל. ואלם, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום העניק משקל יתר לחלוף הזמן מאז ביצעו העוררים את העבירות בגינן הורשעו בעבר וכי יש בעברם הפלילי, בהצטרפו לעובדה כי העוררים הינם חלק מכנופיה מאורגנת, כדי להוביל למסקנה שלא ניתן לתת בהם אמון כי לא ימשיכו לפגוע ברכוש הציבור גם כאשר יהיו משוחררים בתנאים מגבילים כפי שנקבעו בבית

משפט השלום. משכך, קבע בית המפשט המחוזי כי החלטתו של בית משפט השלום אינה יכולה לעמוד והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. באשר לשותף, הגם שבית המשפט המחוזי לא התעלם מחומרתם של המעשים המיוחסים לו, הרי שנוכח היעדר כל עבר פלילי אצלו ונוכח העובדה כי שירת תקופה ארוכה במשטרת ישראל ועבד כחוקר פרטי עובר למעצרו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש בתנאים המגבילים בהם שוחרר השותף כדי לאיין את החשש מביצוע עבירות נוספות על ידו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העוררים

9.

לטענת העוררים – באמצעות בא כוחם, עו"ד ש' נודל - שגה בית המשפט קמא בהחליטו לעצור את העוררים חרף שחרורו של השותף על ידו, תוך יצירת אפליה בין נאשמים באותו כתב אישום אשר חלקם בפרשה נשוא כתב האישום, כפי שסבורה אף המשיבה, "חד הוא", כאשר לחובתו של השותף עומד גם האישום השני בכתב האישום המייחס לו, כאמור, החזקת כלי פריצה. לטענתם, העובדה שהמשיבה בחרה שלא לערור על שחרורו של השותף ממעצר על ידי בית המשפט המחוזי מעידה על כך שגם המשיבה סבורה "כי ניתן 'לחיות' בשלום עם החלטת שחרור בתיק כגון דא".

10.

עוד טוענים העוררים כי נוכח האמור לעיל, ברי שבית המשפט המחוזי אינו סבור כי חלקו של השותף בפרשה נשוא כתב האישום קטן מחלקם של העוררים בה, אלא שאבחנתו בין העוררים לבין השותף מקורה בכך שהשותף, בניגוד לעוררים, נעדר עבר פלילי. העוררים מביעים תמיהה מדוע יש "ללכת לקראת" השותף בשל העדר עבר פלילי הואיל והוא היה בעברו איש משטרה שנים רבות. לגרסתם, דווקא בעובדה זו יש משום טעם מדוע לא היה מקום לשחרר את השותף לחלופת מעצר. ממשיכים העוררים וטוענים, יש בחלוף הזמן הרב מעת הרשעותיהם הקודמות של העוררים כדי "להקהות את טעמו המר של קיומו של עבר פלילי".

11.

לבסוף, טוענים העוררים כי נוכח נטילת האחריות מצדם על המעשים המיוחסים להם ונכונותם לבקש התערבות טיפולית של שירות המבחן בעניינם, כמו גם נכונות משפחותיהם לתמוך בהם בעת זו, ניתן ליתן בהם אמון לצורך שחרורם לחלופת מעצר. ומכל מקום, לטענתם, יש לבחון את שאלת חלופת המעצר בנפרד מחומרת העבירה, תוך שימת דגש על יכולתה של חלופת המעצר לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים באם ישוחררו למעצר, כאשר איון המסוכנות נבדק לאור מודעות הערבים המפקחים לתפקידם; טיב העבירה ואופיה וטיב התנאים המגבילים ואופיים. כל אלה מעידים במקרה דנן, כך לפי העוררים, על כך שניתן לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, כפי שגם עולה מתסקירי שירות המבחן.

12.

לאור האמור לעיל, מבקשים העוררים כי אבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי וכי אורה על שחרורם ממעצר בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום.

טענות המשיבה

13.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד י' שגב – הגם שהעבירות המיוחסות לעוררים הן עבירות רכוש אשר אינן מקימות, כשלעצמן, חזקת מסוכנות סטטוטורית, הרי שמסוכנותם של העוררים לבטחון הציבור נלמדת ממכלול הנסיבות במקרה דנן, לרבות העובדה כי העוררים נתפסו בעקבות פעילות משטרתית אשר בוצעה לשם לכידתם; היותם של העוררים חלק מחבורה מאורגנת אשר ביצעה עבירות רכוש לאורך תקופה ארוכה ובצורה שיטתית, כמו גם העובדה כי הפריצה בוצעה בשעות הצהריים דבר המעיד על תעוזתם הרבה של העוררים.

14.

עוד טוענת המשיבה כי גם עברם הפלילי של העוררים בעבירות רכוש מלמד על מסוכנותם. לטענתה, אין המדובר בעבר פלילי "ישן" (בן 17 ו-10 שנים כטענת בא כוח העוררים) כאשר לחובתו של העורר 1 עומד רישום פלילי משנת 2002 על אלימות כלפי בת זוג ולחובתו של עורר 2 עומדת עבירת רכוש משנת 2000.

15.

לבסוף, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בהבחינו בין העוררים לבין השותף לעניין המעצר, כאשר חלקו של השותף במעשים נשוא כתב האישום היה מצומצם יותר מזה של העוררים, הוא נעדר כל עבר פלילי ושירת 25 שנים במשטרת ישראל, מה שמפחית את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור.

דיון והכרעה

16.

לאחר ששמעתי את טענות בעלי הדין בדיון שהתנהל לפניי ועיינתי בהודעת הערר ובמסמכים שצורפו אליה, שוכנעתי כי יש לקבל את הערר ולשחרר את העוררים למעצר בית בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, תוך החמרה מסוימת בהם, כפי שיפורט להלן.

17.

העוררים אינם חולקים על כך שקיימות ראיות לכאורה לכך שביצעו את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום כמו גם על כך שאופי המעשים המיוחסים להם ונסיבות ביצועם מקימים עילה למעצרם, כך שכל טענותיהם מופנות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לשחררם לחלופת מעצר. סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מתנה את מעצרו של נאשם בכך שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה, וזאת נוכח הרציונאל העומד מאחורי המעצר, אשר בניגוד לעונש המוטל בסוף ההליך הפלילי לא בא הוא לשרת תכלית הרתעתית, אלא הוא נועד, בעיקרו של דבר, למנוע מן הנאשם מלחזור על המעשים לכאורה בגינם נעצר ולסכן את הציבור כמו גם למנוע ממנו לשבש את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו [ראו למשל: בש"פ 6484/08 מריסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.08)].

18.

בית המשפט המחוזי סבר כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים באמצעות חלופת מעצר בתנאים שנקבעו בבית משפט השלום. לטעמי ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים על ידי חלופת מעצר בתנאים מחמירים יותר מאלו שנקבעו על ידי בית משפט השלום. אכן, אין להתעלם ממעשיהם החמורים של העוררים כפי שאלה מפורטים בכתב האישום, ואולם, למרות שההתפרצות לדירה בוצעה לכאורה במסגרת "התארגנות פשיעתית", הרי שבכתב האישום מואשמים העוררים במקרה אחד בלבד של התפרצות. אומנם, באת כוח המשיבה טענה בדיון שהתקיים לפניי כי מן האמור בכתב האישום ניתן ללמוד כי סביר להניח שכחלק מההתארגנות האמורה ביצעו העוררים התפרצויות נוספות, אולם, גם בשלב המוקדם של מעצר עד תום ההליכים לא די בטענות כלליות כאלה, מבלי שבוססו בראיות כלשהן, בכדי לשכנע את בית המשפט בדבר הצורך במעצרו של נאשם מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

19.

שקלתי בכובד ראש את העובדה כי לעוררים עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש ובעבירות אחרות. ואולם, מגליונות ההרשעות של העוררים, אשר הוגשו לעיוני על ידי בא כוחם, עולה כי העורר 2 ביצע את עבירתו האחרונה לפני כאחת עשרה שנים ואילו העורר 1 ביצע את עבירת הרכוש האחרונה שלו לפני כתשע עשרה שנים. אומנם, העורר 1 ביצע בשנת 2002 עבירת תקיפה כנגד בת זוגו, אולם השלכותיה של עבירה זו בכל הקשור לבחינת שאלת מסוכנותו ושחרורו לחלופת מעצר בקשר עם ביצוען של עבירות רכוש לא יכולה להיות רבה. משמדובר בעבר פלילי "ישן" כאמור, הרי שיש לייחס לו, כפי שאכן נהג בית משפט השלום, משקל מוגבל עובר לקבלת החלטה בדבר שחרור העוררים לחלופת מעצר.

20.

בנוסף, מתסקירי המבחן החיוביים שהתקבלו בעניינם של העוררים בבית משפט השלום עולה כי השניים נוטלים אחריות ומתחרטים על מעשיהם וכי מאז שביצעו את עבירותיהם האחרונות עברו הליך טיפולי, שיקמו את חייהם ואף הקימו משפחות נורמטיביות לחלוטין. משכך, ונוכח נכונותם של העוררים להמשיך בהליך הטיפולי-שיקומי והתרשמות שירות המבחן מיכולתם ונכונותם של בני משפחותיהם לפקח על העוררים, התרשם שירות המבחן כי ניתן לאיין את מסוכנותם באמצעות חלופת מעצר והמליץ לשחררם למעצר בית מלא בפיקוח בני משפחותיהם. גם אם אין בהמלצות שירות המבחן לכבול את שיקול דעתו של בית המפשט ולשמש גורם מכריע בקבלת החלטה בדבר שחרור העוררים לחלופת מעצר, הרי שמשמשות הן, לכל הפחות, אינדיקציה נוספת בדבר יכולתה של חלופת המעצר למלא את מטרות המעצר במקרה הנדון [ראו למשל: בש"פ 10539/07 דזינזיחשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.07); בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.05)].

21.

שיקול נוסף אשר מטה את הכף לטובת שחרורם של העוררים לחלופת מעצר הינו החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר לחלופת מעצר את השותף. העיקרון לפיו אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לעניין המעצר בהיעדר טעמים המצדיקים זאת הינו עקרון חשוב המעוגן בעקרון השוויון [ראו: בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.03); בש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 423 (1989); בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 89 (1989)]. הגם שהשותף לא נכנס יחד עם העוררים לתוך הדירה, אלא תיצפת על הנעשה מתוך מכוניתו שחנתה בסמוך, הרי שלא ניתן לומר שחלקו במעשה ההתפרצות קטן מחלקם של העוררים כאשר התיצפות היווה חלק בלתי נפרד מתוכנית הפריצה ונועד להבטיח את הצלחתה. על כך יש להוסיף את העובדה כי כתב האישום מייחס לשותף, ולו בלבד, החזקה של ארבע מכונות לשכפול מפתחות, דלי המכיל מספר רב של מפתחות ושתי קלטות אודיו ובתוכן פלסטלינה להטבעת מפתחות, דבר המעיד על חלקו המהותי של השותף במעשה ההתפרצות. היעדר ההבחנה בין העוררים לבין השותף בכל הקשור לחלקיהם בהתפרצות ולמסוכנותם עולה גם מדבריו של בא כוח המשיבה בדיון שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי לפיהם, "בעניין ההבחנה בין המשיבים 1 ו-2 [העוררים] לבין המשיב 3 [השותף], ניתן לעשות הבחנה בקשר לעברם הפלילי, אבל מבחינת התביעה נסיבות כתב האישום אין לעשות הבחנה ביניהם, המסוכנות הגלומה במעשי המשיבים כולם היא הנותנת". אף בית המשפט המחוזי לא התעלם בהחלטתו מחומרת מעשיו של השותף. אומנם, בניגוד לעוררים, השותף נעדר כל עבר פלילי ואף שירת תקופה ארוכה במשטרת ישראל, אולם, כאמור לעיל, אין ליחס לעברם הפלילי ה"ישן" של העוררים משקל מכריע במקרה דנן, ומאידך יש להעניק משקל לכך שבשנים האחרונות ניהלו אף הם אורח חיים נורמטיבי.

22.

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי ניתן במקרה דנן להסתפק בחלופת מעצר על מנת לאיין את מסוכנותם של העוררים. ואולם, נוכח עברם הפלילי של העוררים בעבירות רכוש, ישן ככל שיהיה, ונוכח חומרת המעשים המיוחסים להם בתיק זה, אין די בבטוחות אותן נדרשו העוררים להעמיד על ידי בית משפט השלום בכדי להבטיח את עמידתם בתנאי חלופת המעצר. אשר על כן, אני מורה כי כתנאי לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר על כל אחד

מהם להעמיד את כל הבטוחות שלהלן:

(1)

ערבות עצמית בסך 60,000 ₪.

(2)

הפקדה כספית בסך 30,000 ₪.

(3)

ערבות צד ג' של כל אחד מן המפקחים כפי שנקבעו על ידי בית משפט השלום בסך 30,000 ₪.

יתר התנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום לעניין השחרור לחלופת מעצר, לרבות איזוק אלקטרוני, יעמדו בעינם.