בש"פ 6922/11 שרון קדוש נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר ואדם נוסף (להלן: אלמקייס ) הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2), 274 ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . על פי המפורט בכתב האישום, ביום 8.8.2011, נסע העורר ברכב, שבו נהג אלמקייס, בשדרות בן גוריון באשקלון. כשהתקרב הרכב למחסום משטרתי, והשניים נתבקשו לצאת מהרכב על-ידי שני שוטרים, האיץ אלמקייס תוך הסטת ההגה בחדות לעברו של אחד השוטרים. השוטר קפץ לכיוון הנגדי ובכך ניצל מפגיעה, בעוד שאלמקייס המשיך לנהוג את הרכב בפראות תוך שהוא עולה על המדרכה בצד הדרך. בהמשך הנסיעה, השליכו העורר ואלמקייס אקדח שהחזיקו – שלא כדין – אל מחוץ לרכב. מול הרכב הדוהר נעמדו שני שוטרים נוספים כשהם חובשים כובעי זיהוי משטרתיים ולבושים באפודים זוהרים והורו לרכב לעצור, אולם העורר וחברו המשיכו בנסיעה מהירה לכיוונם. השוטרים השליכו על הרכב את האלות שהחזיקו וקפצו הצידה בכדי לא להיפגע מהרכב השועט. בשלב זה, הרכב נעצר, והשוטרים הורו לעורר ולחברו לצאת. גם אז, סירבו השניים, התנגדו למעצרם ותקפו את השוטרים בבעיטות ודחיפות.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר וחברו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת י' רז-לוי ) קבע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות נושא כתב האישום, וכן כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות על רקע המעשים המיוחסים להם. בית המשפט קבע כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר שהוצעה בבית חמותו, הן בשל בעייתיות בחלופה עצמה, הן בשל המסוכנות הנשקפת ממנו ועברו הפלילי המכביד. מנגד, הורה בית המשפט המחוזי – לאחר שהוגש תסקיר מעצר – על שחרורו של אלמקייס לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא. ערר המדינה על החלטה זו נדחה – בעיקרו – בהחלטתי בבש"פ 6890/11 מיום 26.9.2011, שבמסגרתה הוריתי על הוספת פיקוח אלקטרוני.

מכאן הערר שלפניי.

3.

ראשית, מבקש העורר להשיג על קביעת בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו. לדבריו, דו"חות הפעולה של השוטרים שנכחו במקום והודעותיהם השונות, מלאי סתירות והפרזות, שנובעים מרצון השוטרים להצדיק התנהגות אלימה שננקטה מצידם במסגרת המעצר. לגופו של עניין, טוען העורר כי כאשר הוא וחברו זיהו כי מדובר בשוטרים שמבקשים לעכבם – עצרו את הרכב לאלתר. כמו-כן, הוא טוען כי אין ראיות לכאורה לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, משום שהראיות הקיימות אינן מעידות על היסוד הנפשי הנדרש (כוונה מיוחדת). בנוסף, מדגיש העורר כי אלמקייס הוא שנהג ברכב, ואין ראיות המצדיקות את ייחוס העבירות גם לו, בדרך של "ביצוע בצוותא". אשר לעבירת נשיאת הנשק, טוען העורר כי הראיה היחידה בעניין זה היא הודעתו של שוטר שזיהה חפץ נזרק מהרכב. על האקדח שנמצא בצד הדרך – מדגיש העורר – לא נמצאו טביעות אצבע של מי מהנאשמים.

לחלופין, מבקש העורר להשיג על החלטת בית המשפט קמא שלא לשחררו לחלופת מעצר. לדבריו, מששוחרר אלמקייס – שנהג ברכב – לחלופת מעצר, אין מקום להותירו במעצר.

4.

באת כוח המדינה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לדבריה, מצירוף כל הודעות השוטרים עולה תמונה קוהרנטית וברורה של רצף האירועים והמעשים המיוחסים לעורר ולחברו. אשר לטענת העורר בדבר העבירות המיוחסות בדרך של "ביצוע בצוותא", טוענת ב"כ המדינה כי ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות על כך שהמעשים בוצעו בשותפות מלאה בין העורר לחברו. בנוסף, היא מדגישה כי העורר התנגד למעצר ובחר שלא למסור גרסה במשטרה. אשר לשאלת החלופה – סבורה ב"כ המדינה כי לא ניתן לתת אמון בעורר, על רקע עברו הפלילי המכביד, ויש בכך כדי להצדיק הבחנה בין עניינו לבין זה של אלמקייס.

דיון והכרעה

(א) ראיות לכאורה

לאחר שבחנתי את חומר הראיות בתיק, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעת בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לעבירות המיוחסות לעורר, ודין טענותיו במישור זה – להידחות.

5.

ניסיון דריסת השוטרים : ההבדלים בין הודעות השוטרים הרבים שנכחו בזירת האירוע – שבהם תולה העורר את יהבו – אינם מהותיים. אך הגיוני שבזירת אירוע דינאמית ומהירה, עד ראייה פלוני עשוי לשים לב לדבר שחברו לא קלט בחושיו, וככל שלא עולה סתירה חזיתית בין הגרסאות השונות, אין בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית. הדברים אמורים ביתר שאת בענייננו, שכן מדובר בשוטרים שלקחו חלק פעיל באירוע, ומאמציהם היו נתונים לניסיון לעצור את הרכב ולהגן על עצמם ועל סביבתם. בנסיבות אלה, אין פלא שכל אחד מהם סקר את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו, ושם דגש על חלקים שונים באירוע. מעיון בהודעות השוטרים כולן, מצטיירת תמונה קוהרנטית וברורה שלפיה הנאשמים נמלטו ברכבם מפני השוטרים שניגשו אליהם – למרות שאלה לבשו אמצעי זיהוי ברורים – עלו על המדרכה ונסעו לעבר השוטרים באופן מסכן חיים. אני סבור כי המדינה עמדה בנטל להראות – ברמה לכאורית – כי העורר וחברו היו מודעים לכך שמדובר בגורמי אכיפת החוק המבקשים לעוצרם, ולמרות זאת, עלו על המדרכה בנסיעה פרועה תוך צפייה סבירה לסיכון שלומם של השוטרים. אפילו הנחתי לטובת העורר כי העבירה המתאימה אינה חבלה בכוונה מחמירה, אלא סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה – ודבר זה עתיד להתברר במסגרת ההליך העיקרי – אין בכך כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא. אשר לטענות העורר ביחס לחלק הפחות שנטל במעשים נושא כתב האישום (שכן חברו הוא זה שנהג בפועל) – טענות אלה תתבררנה לאשורן במסגרת ההליך העיקרי. בשלב זה, נראה כי קיימות ראיות לכאורה לשיתוף בין העורר לחברו בניסיון ההימלטות מהשוטרים תוך סיכון חייהם, המצדיקה את ייחוס כלל העבירות לשניהם במשותף. הדבר נלמד, בין היתר, מהתנגדות השניים למעצרם גם לאחר שהיה ברור – גם לשיטתם – שמדובר בשוטרים; מניסיון העורר (שאליו נתייחס בהמשך) להעלים את האקדח שנשאו השניים ברכב; ומשתיקת העורר במשטרה ואי מסירת גרסה.

6.

נשיאת הנשק : השוטר אריאל אדרי מציין בהודעתו כי העורר השליך מחלון הרכב "חפץ כהה" (הודעתו מיום 8.8.2011, ש' 16-15). השוטר עומר אל-זיאדנה מזהה במפורש כי העורר השליך אקדח (הודעתו מיום 8.8.2011, ש' 16-13, 31-28). ואכן, אקדח מסוג קולט נמצא על-ידי השוטר אל-זיאדנה במקום שאליו הושלך אותו "חפץ" ( שם , ש' 15). אמנם, לא נמצאו על האקדח טביעות אצבע של העורר (דו"ח חיפוש ט.א. מיום 9.8.2011), וכן בבדיקת "פרופרינט" שנערכה ביום 8.8.2011 בשעה 22:30 לא נמצאו על ידי העורר סימני מתכת, אלא שעל רקע עדות הראייה החד משמעית של השוטר אל-זיאדנה ועדותו התומכת של השוטר אדרי, כמו גם מציאת האקדח במקום שאליו נחזתה השלכתו מידי העורר – אין באלה כדי להטות את הכף לטובת גרסתו של העורר בשלב זה. יש לציין, בהקשר זה, כי העורר הלך לשירותים ורחץ את ידיו לפני בדיקת ה"פרופרינט", באופן שעלול לשבש את תוצאותיה (מזכר מאת מיכאל קפוזה מיום 8.8.2011).

7.

תקיפת השוטרים: העורר טוען כי השוטרים היו אלה שהשתמשו בכוח מוגזם כלפיו וכלפי חברו, וכל שעשה הוא להתגונן מפני תוקפנותם. מנגד, דבר התנגדותם האלימה של העורר וחברו למעצר עובר כחוט השני בהודעות השוטרים (הודעת השוטר אל-זיאדנה, ש' 19-18; הודעת השוטר אדרי, ש' 24-22; דו"ח פעולה – השוטר נדב יוסף; דו"ח פעולה – השוטר קובי בחלשדאי; דו"ח פעולה – השוטרת חווה ישראלי; דו"ח פעולה – השוטר דסאלי אברה; דו"ח פעולה – השוטר רן מלכה). מדובר אפוא בשאלה של מהימנות עדים, שבית המשפט לא יידרש אליה בשלב הדיון בבקשת המעצר (השוו: בש"פ 386/11 אזגייב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 23.1.2011)). בשלב זה, ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לתקיפת השוטרים כנטען בכתב האישום.

נוכח האמור, מסקנתי היא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

(ב) חלופת מעצר

8.

טענתו החלופית של העורר עוסקת באפשרות לשחררו לחלופת מעצר. העורר טוען כי לא היה מקום להבחין בין עניינו לבין זה של שותפו לכתב האישום, ששוחרר לחלופת מעצר. אמנם, המעשים המיוחסים לעורר ולחברו בוצעו בצוותא, אלא שלא ניתן לגזור גזירה שווה בין שני הנאשמים. לעורר שלפנינו עבר פלילי מכביד, הכולל נשיאה בעונשי מאסר בפועל, בעוד שחברו נעדר עבר פלילי (ראו: החלטתי בבש"פ 6890/11 מדינת ישראל נ' אלמקייס (לא פורסם, 26.9.2011)). עניין זה יכול ללמד הן על המסוכנות הנשקפת מנאשם, הן על מידת האמון שניתן לתת בנאשם, וכידוע – זו האחרונה היא אמת המידה העיקרית במסגרת בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר (ראו בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל , פסקה 27 (לא פורסם, 15.4.2010)). לכך יש להוסיף כי להבדיל מחלופת מעצר בעניינו של אלמקייס – שנמצאה מתאימה – שלל בית המשפט קמא את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר, בין היתר, על רקע חוסר התאמתן של המפקחות המוצעות. בקביעה זאת לא מצאתי להתערב. הואיל ובית המשפט המחוזי לא שלל באופן גורף את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הרי ככל שהעורר מבקש כי בית המשפט המחוזי יבחן חלופת מעצר אחרת – שיש בה, לשיטתו, כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו – הוא רשאי להגיש בקשה לעיון מחדש ובית המשפט המחוזי יפעל כחכמתו. יודגש – בצד האמור – כי אין בהערה אחרונה זו משום נקיטת עמדה בדבר אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

דין הערר – על שני חלקיו – להידחות.