בש"פ 4977/99 רוני משעלי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחיפה שבו מיוחסת לו עבירת פריצה לבית דירה וגניבה ממנה, יחד עם שני אחרים. על פי הנטען, שלושת הפורצים נתפסו על ידי אנשי משטרה תוך כדי מעשה וכאשר גרביים על ידי העורר. העורר כפר באשמתו בבית המשפט המחוזי ועד כמה שהבנתי מהסניגור, יש לו הסבר למציאותו בדירה בזמן הפריצה, הסבר שעולה בקנה אחד עם התנהגות לא עבריינית.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום נעתר לבקשה הזו. העורר לא השלים עם ההחלטה וערר לבית המשפט המחוזי. עררו נדחה. מכאן הערר שלפני.

לא היתה מחלוקת בשתי הערכאות הראשונות, וגם בפני אין מחלוקת, שיש בתיק ראיות לכאורה. יש מחלוקת לגבי עילת המעצר. כידוע, עצם הראיה לכאורה לביצוע עבירת רכוש אינה עילת מעצר, מן העילות המנויות בחוק. המדינה טוענת, שבמקרה דנן יש עילת מעצר בשל עברו של העורר ובשל העובדה, שהעבירה בוצעה כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי.

הוגש לי גיליון ההרשעות הקודמות של העורר. הוא מכיל 25 הרשעות קודמות, כולן בעבירות רכוש. האחרונה שבהן בוצעה במארס 1997, וגזר הדין הוא מיוני אותה שנה. בין היתר, נגזרו אז על העורר שנתיים של מאסר על תנאי. זהו מאסר בר הפעלה בתיק זה, אם יורשע. על כל העובדות האלה אין מחלוקת. ב"כ העורר הפנה את תשומת ליבי להחלטות של בית המשפט הזה, אשר לפיהן, עצם ההרשעות הקודמות אינן יוצרות עילת מעצר (בש"פ 4507/97 (לא פורסם), בש"פ 243/95 ובש"פ 202/91 (תק-על כרך 91 (1) עמ' 326). לעומת זאת, הצביעה ב"כ המדינה על שלוש החלטות של בית המשפט הזה, אשר ראו בעברו של אדם ראיה למסוכנותו גם בעבירות רכוש.

לטעמי, אי אפשר לקבוע כלל נוקשה בנושא הזה. הכל שאלה של מידה ושל נסיבות. בבש"פ 5431/98 (תק-על כרך 98(3) עמ' 1226) נאמר על ידי בית משפט זה, מפי כבוד השופטת ביניש, כי בנסיבות מסוימות, עקרונית, עשויה להתקיים עילה למעצר גם בעבירות רכוש. אני סבור שלא טעו בתי המשפט של הערכאות הקודמות, כאשר ראו בנסיבותיו של העורר דנן עילת מעצר גם בעבירת רכוש, כשאדם צובר כמות כזו של הרשעות קודמות. עיון בגיליון ההרשעות הקודמות מראה, שגם כשהיה אסיר ברשיון ביצע עבירות רכוש. הפעם נתפס במקום שאירעה בו פריצה, כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי די ממושך. אם יורשע, פירושו של דבר, שאנחנו יודעים על האיש הזה שלא היותו אסיר ברשיון וגם לא מאסר על תנאי מרתיעים אותו מן העבירות. לכן קיים חשש, שאם ישוחרר, הציבור יהיה חשוף להמשך הסכנה מצאתו.

לאחר שקבענו, שבדין נקבע שיש עילת מעצר במקרה הזה, עדיין צריכים אנו לדון בשאלת חלופת המעצר.

הסניגור סבור, שניתן למנוע את הסכנה במידה סבירה על ידי חלופת מעצר, שהיא מעצר בית בפיקוחו של אדם שבית המשפט יסמוך עליו.

אני לא סבור, שצריך להרחיק לכת ולחפש מישהו שיוכל להיות שוטר 24 שעות ביממה, על מנת להשגיח על האיש הזה. בודאי שההצעה המקורית שהוצעה, דהיינו שאשתו תהיה ערבה לכך שלא יבצע עבירות, היא לא הצעה שאפשר לקבלה. אני לא דן בהצעות אחרות, מפני שאני חושב, שיש לזה גבול. אחרי 25 הרשעות בעבירות רכוש, שחלקן מבוצעות תוך היות האדם אסיר ברשיון או שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, אין יותר סיבה לתת אמון באיש כזה. השחרור בחלופת מעצר מבוסס, קודם כל, על אמון שנותנים בנאשם עצמו, ורק אחר כך על מידת האחריות שאפשר לייחס לערבים. כשאין שום בסיס לתת אמון בנאשם, אין מקום לחלופת מעצר. משום כך הערר נדחה.