בש"פ 4507/97 יעקב מלכה נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא תעודת ביטוח, נהיגה רשלנית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו וכן בגניבת רכב. המדינה ביקשה את מעצרו עד תום הליכי המשפט.

בית-משפט השלום, לאחר שמצא ראיות לכאורה מספיקות ואף קבע כי קיימת עילת מעצר, הגיע לכלל דעה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בהתאם לכך קבע תנאי שיחרור, לרבות מעצר בית במקום שהניח את דעת המדינה, אף כי עקרונית התנגדה המדינה לחלופת מעצר.

המדינה הגישה, איפוא, ערר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערר התקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי לנוכח עברו הפלילי של העורר. בית-המשפט המחוזי סבור היה כי עברו הפלילי של העורר מלמד כי לא ניתן לסמוך עליו שיכבד את תנאי השחרור.

עמדת בית-משפט השלום נראית לי, ואינני סבורה שבעבר פלילי בלבד, כאשר מדובר בעבירות מן הסוג בהן מואשם העורר, יש כדי למנוע חלופת מעצר ראויה.

כאמור, המדינה סברה שהמקום שהוצע על-ידי העורר הינו מקום המתאים לחלופת מעצר.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומחזירה על כנה את החלטתו של בית-משפט השלום.