בש"פ 7565/08 אביעד שמואל נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע ) בב"ש 3464/08 מיום 31.8.2008 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד העורר ונאשם נוסף הוגש לבית משפט השלום בקריות כתב אישום (פ 5337/08), המייחס להם עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיפים 428 ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 382(א) ו-29 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, לווה המתלונן מהעורר סכום של 5,000 ש"ח לפני כשנתיים והוסכם כי יחזירו בתשלומים של 400 ש"ח עבור ריבית בלבד עד להחזרת הסכום במלואו. בעקבות פיגור בתשלומים הגיעו העורר והנאשם הנוסף לבית המתלונן, שוחחו עימו ושכנעו אותו לעלות לרכבם ולנסוע לבית אביו של העורר בכדי להסדיר את העניין. שם, ובנוכחות האב, דרשו מהמתלונן 12,000 ש"ח, סכום העולה בהרבה על הסכום אותו חייב המתלונן. משסירב, הודיעו לו כי הוא יהיה צמוד אליהם עד שישלם את הסכום הנדרש במלואו. באותו מעמד איים העורר על המתלונן כי "ישפוך" אותו והנאשם הנוסף איים עליו כי יירה ברגליו. בהמשך נסעו העורר, הנאשם הנוסף והמתלונן לבית דודו של העורר, בתקווה לנעול את המתלונן במחסן שם, אולם אשתו של הדוד התנגדה. הם פנו למחסן ומשם הוציא העורר כלי הנחזה לאקדח והעבירו לנאשם הנוסף. לאחר מכן נסעו שלושתם לביתו של הנאשם הנוסף, כשבדרכם אמרו העורר והנאשם הנוסף למתלונן כי יירו ברגליו וייקחו אותו לטמרה. בסמוך לביתו, הוציא הנאשם הנוסף את האקדח והעורר יצא מהרכב לעבר המתלונן אשר ישב בספסל האחורי. המתלונן פתח את הדלת כדי לצאת ואז סגר העורר את הדלת על רגלו השמאלית, הכה אותו באגרופים בפניו ואמר לו כי הוא "ישפוך" אותו וידקור אותו. המתלונן הצליח להימלט והסתתר בבית סמוך עד שחזר במונית לקרית ים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 26.8.2008 הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לעבירות המיוחסות לעורר לרבות סיפור האירוע כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתב האישום, כעולה כבר מהודעתו הראשונה של המתלונן כפי שנמסרה למשטרה שעות אחדות לאחר האירוע. בית המשפט נדרש לעובדה שבמהלך מסירת הודעה נוספת במשטרה ביום למחרת, קיבל המתלונן שיחת טלפון שבעקבותיה החליט לבטל את התלונה, אולם הדגיש כי אין לראות בכך חזרה מעצם הדברים לגופם אלא אולי בקשה לחזור מהתלונה, וכי אין בעובדה זו כדי לכרסם בחומר הראיות. בית המשפט אף קבע כי קיימת עילת מעצר, אולם כי יש בחלופה שהוצעה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש

3464/08), בטענה כי אין בחלופת המעצר ובתנאי השחרור שנקבעו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר ומשום שישנו חשש לשיבוש הליכי משפט בשל חשש להשפעה על עדים. העורר אף הוא ערער על החלטה זו, בטענה כי אין כנגדו ראיות לכאורה וכי המשטרה התרשלה בחקירתה (ב"ש 3472/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' סלע ) דחה את ערעורו של העורר בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה המספקת לקיום סיכוי סביר להרשעת העורר. בין ראיות אלו מנה בית המשפט תחילה את הגרסה שמסר המתלונן במשטרה שעות אחדות לאחר האירוע, כשהחוקר אשר גבה את הודעתו ציין בהודעה כי ראה שריטה אדומה על רגלו וכן נפיחות מתחת לעינו וכן את העובדה כי אשתו של המתלונן מסרה תלונה על היעדרותו בטרם הגיעו למשטרה תוך שהיא מציינת שהעורר יצר עימה קשר באותו ערב. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי אביו של העורר אישר כי העורר והמתלונן נכחו בביתו באותו ערב.

עוד קבע בית המשפט כי אדם בשם ויקטור מסר שבליל האירוע נכנס אל חצרו אלמוני שנראה מפוחד ומבוהל והסתתר שם עד שהוזמנה לו מונית ונסע. כמו כן, הוסיף בית המשפט כי אין לראות בעובדה כי המתלונן ביקש לבטל את התלונה לאחר אותה שיחת טלפון בתחנת המשטרה כסתירה היורדת לשורש גרסתו וכי דבריו בהמשך כי אינו זוכר, מצביעים על כך כי לא היה מסוגל להמציא גרסה חלופית לזו שמסר. עוד קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר מעצם טבעה של עבירת הסחיטה באיומים, לאור עברו הפלילי של העורר וכן לאור העובדה כי ביצע את העבירה נשוא ערר זה בחלוף חודשיים מאז ששוחרר ממאסר בגין עבירה דומה על אף עונש מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו. לבסוף, קבע בית המשפט כי נוכח אופייה המיוחד של העבירה, עברו הפלילי המכביד של העורר, המסוכנות הנשקפת ממנו והחשש לשיבוש הליכי משפט, לא ניתן ליתן בו את האמון הדרוש לשם שחרורו, מה גם שלא התבצעה בדיקת החלופה על ידי שירות המבחן ולא היה תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר שכן ראיות אלה מתמקדות בגרסת המתלונן, אשר הוא חזר בו ממנה פעמים מספר. עוד טוען בא כוח העורר כי לאור מחלתו של המתלונן ומצבו הנפשי הרעוע, אין מקום להסתמך על עדותו וכן כי ישנם מחדלי חקירה רבים אשר מכרסמים בראיות לכאורה. בהמשך טוען בא כוח העורר כי ניתן להמציא חלופת מעצר ראויה ולאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר ברמת וודאות גבוהה. לבסוף, טוען העורר כי הופלה על ידי בית הנשפט, שכן הנאשם הנוסף נשלח לשם קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו לשם בחינת האפשרות לשחררו למעצר בית.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר זאת לאור העובדה כי ישנן ראיות לכאורה כגון עדות אביו של העורר לפיה הוא הגיע עם המתלונן לביתו. כן מדגישה באת כוח המשיבה את המסוכנות הנשקפת מן העורר והחשש לשיבוש הליכי המשפט מצידו ואת עברו הפלילי המכביד אשר כולל עבירות שוד, איומים ומרמה והיותו דומיננטי בביצוע העבירות. דברים אלה הם אשר הביאו לאבחנה בינו לבין הנאשם הנוסף.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטות של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה

כי דין הערר להידחות.

באשר לשאלת הראיות לכאורה, בית המשפט המחוזי עבר באופן יסודי, שלב שלב, בדרכו למסקנה כי יש להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים ואילו בא כוח העורר לא הצליח לערער על מהלכו זה של בית המשפט. מהתיק המונח בפניי אכן עולות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר המצוינות בכתב האישום, כגון גרסתו של המתלונן במשטרה, גרסת אשתו, העובדה כי אביו של העורר אישר כי העורר והמתלונן נכחו בביתו באותו ערב והעובדה כי אותו אדם שהמתלונן מסר כי הסתתר בביתו אימת את גרסתו. יוער כי חזרתו הסתמית של המתלונן מדבריו אינה מגיעה כדי סתירה היורדת לשורש גרסתו. באשר לקיומה של עילת מעצר, בא כוח העורר הסכים כי קיימת עילה כזו כנגד העורר.

בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה כי אין בחלופה כזו בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. בית משפט זה קבע לא אחת כי עבירות סחיטה באיומים אינן מתאימות לחלופת מעצר, בדרך כלל, ואולם כל מקרה לגופו (ראו בש"פ 3881/08 קקון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.2008); בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז (6) 77 (2003); בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 9650/07 מדינת ישראל נ' בטיטו (לא פורסם, 19.11.2007); בש"פ 3431/08 שלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008)). נחה דעתי כי מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים בהם יש לשקול חלופת מעצר על אף אופי העבירות אשר מואשם בהם העורר, במיוחד לאור עברו הפלילי המכביד והחשש המוחשי לשיבוש הליכי משפט מצידו.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.