בש"פ 2207/09 רוני אליקיאשווילי נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז ) מתאריך 11.2.2009, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

נגד העורר ונגד אדם נוסף בשם גבי מזור (להלן – מזור ) הוגש כתב אישום בו מיוחסות לעורר עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ושלוש עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין. כתב האישום חולק לשתי מסכתות עובדתיות המהוות שני אישומים נפרדים.

באישום

הראשון מתוארת פרשה שתחילתה, על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 20.4.2008, באירוע שבמהלכו נדקר אדם בשם אבי חן (להלן – חן ). לאחר אירוע הדקירה, סיפר חן לחברו שי אפרתי (להלן – שי ) כי אדם שהזדהה כמזור התקשר אליו וטען כי משום ששמו (של מזור) הוזכר כמעורב באירוע הדקירה, על חן לפצותו בכסף. כשבועיים לאחר מכן, בפגישה מקרית שהתקיימה בין מזור לשי, הודה מזור בפני שי כי אכן הוא זה שדקר את חן. בתגובה על כך, סיפר שי למזור על השיחה הטלפונית שהתקיימה בין חן לבין האדם שהזדהה כמזור. בחודש אוגוסט 2008, התקשר לשי אדם המכונה "רמזי", ובעקבות בקשתו, נפגשו השניים לאחר מספר ימים. במהלך פגישתם, האשים "רמזי" את שי כי הוא זה שהתחזה בטלפון למזור, ודרש ממנו סכום כסף, תוך שאיים עליו בפגיעה פיזית. בעיצומה של השיחה בין הנ"ל, הגיע העורר למקום ואמר לשי כי מזור הורה לו (לעורר) לדקור את שי בסכין. לאחר מכן סטרו "רמזי" והעורר לשי, והודיעו לו כי עומדת לו תקופה של שלושה שבועות שבמהלכה עליו להעביר להם סכום של 30,000 ש"ח. כשלושה שבועות לאחר מכן, בפגישה מקרית שאירעה בין העורר לשי, חבט העורר בשי, סטר לו ודרש שיכנס לרכבו. שי סירב והעורר איים ש"יתפור אותו" אם לא יכנס לרכבו, אך לבסוף נפנה לדרכו.

לפי הנטען באישום השני , לאחר שנודע לאביו של שי, אהרון אפרתי (להלן – אהרון ), על שאירע באותו היום, התקשר אהרון לעורר וביקש להיפגש עימו. בפגישתם, שנערכה יומיים לאחר מכן, אמר העורר לאהרון כי על בנו להעביר לו סכום כסף, וכי אם לא יעשה כן "הדבר יעלה לו ביוקר", והוא יהפוך את שי לנכה ו"יעשה לו קבר". כעשרה ימים לאחר מכן, נפגשו העורר, מזור, אהרון ואדם נוסף בסמוך לחנותו של אהרון. במהלך פגישה זו הודיע אהרון לאחרים כי אין בידי שי לשלם להם את הסכום הנדרש, ובתגובה איימו האחרונים כי יהפכו את שי לנכה וכי יש להכין לו קבר. לאחר מספר ימים, חזרו העורר ומזור לחנותו של אהרון, מלווים באדם אחר, ואיימו עליו שוב שאם בנו לא יעביר להם את הסכום שדרשו יהפכו אותו לנכה. בתאריך 29.11.2008 הגיעו מזור, "רמזי" ואדם נוסף (שאינו העורר) לחנותו של אהרון. לאחר וויכוח בין הניצים, גררו מזור, "רמזי" והאדם השלישי את יהושוע אפרתי, בנו הנוסף של אהרון, אל מחוץ לחנות ודקרו אותו. לאחר מכן דקרו אף את אהרון.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם עד תום ההליכים של העורר ושל מזור.

4.

במסגרת הדיון בבקשה זו בבית המשפט המחוזי, אישר בא-כוחו של העורר את דבר קיומן של ראיות לכאורה רק לעניין האישום הראשון שבכתב האישום ונערך דיון באשר לקיומן של ראיות כאלה לעניין האישום השני לכתב האישום. בשאלה זו, ציין בית המשפט הנכבד קמא כי ראיות התביעה מבוססות בעיקרן על הודעותיהם של אהרון ויהושע, אשר נמצאו כאמינות בעיני בית המשפט, וזכו לחיזוקים מעדויות של אחרים, מתיעוד רפואי ומאיכונים טלפוניים של מיקום העורר בתאריכים השונים נשוא כתב האישום. בית המשפט הנכבד קמא אף הוסיף כי די היה בהודעותיו של אהרון כדי לבסס תשתית ראייתית מוצקה לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר בשני האישומים שבכתב האישום. לאור אופיין של הראיות לכאורה שעמדו בפניו וחומרתן של העבירות נשוא כתב האישום, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי קמה עילה למעצרו של העורר מכוח חומרת העבירות והמעשים המיוחסים לו. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר, ונתמכה בהמלצת שירות המבחן, והיא "מעצר בית" בבית דודתו בטירת הכרמל, תחת פיקוחם של: הדודה, אביו של העורר, ובן משפחה נוסף. בית המשפט נימק החלטתו זו בחומרת העבירות המיוחסות לעורר, תכיפותן, עוצמתן, ומשכן; באופיה הייחודי של עבירת הסחיטה באיומים, המיוחסת לעורר, אשר ניתן להמשיך ולבצעה גם בתנאי מעצר בית; בחשש הרב בו שרויים קורבנות הפרשה; בחשש מפני שיבוש הליכים מצד העורר, וברמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר. בית המשפט הנכבד קמא הוסיף עוד כי עצם קיומה של חלופת המעצר לוטה בערפל, שכן דודתו של העורר מתכוונת לחזור לשוק העבודה, ולפיכך לא תשהה רבות בביתה. לאור כל האמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

5.

מכאן הערר שבפני, שבמסגרתו טוען העורר כי לאור "הכרסום" בחומר הראיות הלכאורי עליו הסתמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו, המלצת שירות המבחן בדבר חלופת המעצר, קיומה של חלופת מעצר ראויה, ובהתחשב בחלקו הצנוע (לכאורה) של העורר באירועים נשוא כתב האישום, אין צידוק להשארתו במעצר עד תום ההליכים בעניינו. העורר מסכים כי ישנן ראיות לכאורה לעניין העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, ועם זאת הוא אינו מסכים כי מתקיימות ראיות לכאורה לעניין עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת לו באישום השני. לטענתו, מלבד עדויותיהם של שי ואביו אהרון, אין בעדויות האחרות עליהן מתבססת המשיבה משום ראיות כנגדו, שכן מדובר בעדויות שמועה הנוגעות להיכרותו של אהרון את העורר, ובאמרות אגב מסויגות שלא נמסרו בהודעה רשמית. עוד הוא טוען כי מראיות לכאורה אלו עולות סתירות מסוימות, וכי חקירתו של אהרון על-ידי חוקר המשטרה, מתאריך 1.12.2008, נעשתה בצורה מגמתית ומטעה. הוא מוסיף כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא התחשב בראיות להגנתו של העורר, ובכך הוא מכוון לחלקו הקטן יחסית של העורר בפרשיה, ולכך שבכתב האישום לא מיוחס לו חלק במעשה הדקירה. לגבי החלטת בית המשפט המחוזי, מבקש העורר לטעון כי שגה בית המשפט כאשר הורה על מעצרו עד תום ההליכים, מקום בו נקבע מפורשות על-ידי בית המשפט כי העורר לא נטל חלק בעבירת החבלה בכוונה מחמירה; כי עברו של העורר אינו מכביד ואינו מצביע על מסוכנותו (אם כי הוא מציין את הרשעתו הקודמת, בגינה נידון לעונש של מאסר על תנאי); כי זהו מעצרו הראשון של העורר, וככזה הוא נתון לסכנה של חשיפה לאוכלוסיה עבריינית אשר עשויות להיות לה השלכות שליליות על עתידו; וכי חלופת המעצר שנבחנה על-ידי שירות המבחן יש בה כדי לאיין כל מסוכנות אפשרית הנשקפת מן העורר.

6.

ב"כ המשיבה טענה בדיון שנערך בפני כי דין הערר להידחות, שכן קיימות ראיות לכאורה המצביעות על כך שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומשום שלסברתה לא ניתן לאיין את מסוכנות העורר באמצעות חלופת מעצר, וזאת גם נוכח המלצתו החיובית של שירות המבחן. לעניין הראיות לכאורה, טוענת ב"כ המשיבה, כי ההודעות שניתנו על-ידי בני משפחת אפרתי מקיימות את דרישת הראיות לכאורה. בין היתר, סומכת ב"כ המשיבה ידה על קביעת בית המשפט המחוזי כי אף הודעתו של אהרון כשהיא עומדת לבדה, מספיקה לצורך ביסוס תשתית עובדתית לכאורה לעניין העבירה נשוא האישום השני. בנוגע לסוגיית חלופת המעצר, מבקשת ב"כ המשיבה להסב את תשומת ליבו של בית משפט זה למכלול הדברים האמורים לאורך תסקיר שירות המבחן, ולא רק למסקנתו הסופית של מחבר התסקיר. כך, למשל, היא מבקשת להדגיש את האמירה בתסקיר לפיה ייתכן ונשקפת מן העורר מסוכנות גבוהה.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה הרב שהועבר לעיוני, הגעתי למסקנה

כי דין הערר להידחות. להלן אבהיר את טעמי להחלטתי זו.

8.

בכל הנוגע לקיומן של

ראיות לכאורה – בענייננו, עיון בחומר החקירה מעלה בבירור כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, הן בשל המעשים המיוחסים לו באישום הראשון והן בשל אלו המיוחסים לו באישום השני. כך, למשל, בהודעתו של אהרון, שהוקלטה בבית-החולים ברזילי בתאריך 30.11.2008, מספר אהרון כי פעמיים דרש ממנו העורר סכומי כסף בשל מעשיו של בנו שי, וכי דרישות אלו לוו באיומים בדבר שלמות גופו של האחרון (מעשים המיוחסים לעורר באישום השני שהוגש כנגדו). בהודעה נוספת מפיו של אהרון, שניתנה בתאריך 4.12.2008, מתאר שוב אהרון את פגישותיו עם העורר, וחוזר באופן עקבי על גרסתו המוקדמת בדבר אופי הפגישות והאיומים שספג מן העורר. הוא שב וחוזר על גרסה זו בהודעה נוספת שנתן למשטרה בתאריך 10.12.2008. בהודעתו של שי מתאריך 1.12.2008, מגולל זה את מסכת האיומים והתקיפות שספג מצד העורר ועמיתו המכונה "רמזי" (מעשים המיוחסים לעורר באישום הראשון). הוא חוזר על גרסתו זו בהודעה שהוקלטה בתאריך 9.12.2008 ובעימות שנערך בינו לבין העורר בתאריך 11.12.2008. בנוסף על כך, איכוני שיחות הטלפון מאששים לכאורה את הנטען בכתב האישום לגבי הקשר הטלפוני שהתקיים בין העורר לבין אהרון ושי. ראיות לכאורה, הנדרשות לצורך מעצרו עד תום ההליכים של נאשם לפי הוראת סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ), הן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט... יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996) (להלן – עניין זאדה )). סבורני כי החומר שבתיק, הכולל את הודעותיהם של אהרון ושי, והזוכה לחיזוק מצד איכוני שיחות הטלפון – מקיים מבחן זה. נוכח קביעה זו, ולאור הודית העורר עצמו כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו, לפחות לעניין העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, נראה כי צדק בית המשפט המחוזי הנכבד במסקנתו לעניין זה.

9.

טענה נוספת שמעלה העורר היא כי חלק מחומרי החקירה סותרים את האמור בכתב האישום וכי לא ניתן לכך משקל ראוי בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא. כך הוא טוען, למשל, כי בהקלטה שביצעו חוקרי המשטרה בתאריך 9.12.2008, מודה שי כי הוא זה שהתקיף את העורר, על אף שבכתב האישום נטען ההפך. אכן, צודק העורר בטענתו כי בבואו לבחון את הראיות לכאורה הקיימות כנגד נאשם, על בית המשפט להתחשב גם בסתירות הפנימיות העולות מחומר החקירה, ובחומר חקירה הפועל לטובתו של העורר (ראו עניין זאדה , בעמ' 148). זאת ועוד, מקריאת תמליל ההקלטה המדוברת אכן עולה כי בפגישה שנערכה בין שי לעורר בחודש אוגוסט 2008 תקף הראשון את האחרון. אולם, גם לאחר ששקלתי את דבר קיומה של סתירה זו בין הודעתו של שי לאמור בכתב האישום, נדמה בעיני כי אין בה כדי להפריך את מכלול

הראיות לכאורה שנאספו בחומר החקירה לעניין העבירות המיוחסות לעורר, ואין בכך כדי להוות "כרסום" בתשתית הראייתית הלכאורית בשלב זה. כמובן שאין בדברים אלו כדי לפטור את הערכאה הדיונית, הדנה בהליך העיקרי, מלהעמיק חקר בעניין סתירה זו, ובסוגיית השלכתה על סיכויי הרשעתו של הנאשם. אולם, כאמור, בשלב זה, אין בסתירה לכאורית זו כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט הנכבד קמא.

10.

גם טענת העורר לפיה הראיות לכאורה המוצגות כנגדו מתבססות, בין היתר, על עדויות שמועה, "אמרות אגב מסויגות ומעורפלות" וחקירה משטרתית שנעשתה בצורה מגמתית ומטעה - דינה להידחות. כידוע, בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט מעריך באופן מוחלט את הקבילות, המהימנות והמשקל הראייתי של חומר החקירה שבפניו, אלא מסתפק בבדיקה על פי "ההגיון והשכל הישר" (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, פס' 7 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה

(לא פורסם, 10.4.2005)).

11.

בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר – כתב האישום, על שני האישומים הכלולים בו, והראיות לכאורה התומכות באישומים אלו, מציירים תמונה של העורר כמי שהילך אימים על שי ואהרון אפרתי, וזאת על דרך של מעשי אלימות פיזית כלפיהם ודרישות כספיות חוזרות ונשנות, המלוות באיומים קשים, אשר אינם משתמעים לשתי פנים. נוכח מעשים אלו המיוחסים לעורר, צדק בית המשפט המחוזי הנכבד כשקבע כי קמה כנגד העורר עילת מעצר מכוח חוק המעצרים. במקרהו של העורר, עילת המעצר מבוססת הן על הוראת סעיף 21(א)(1)(א) ל חוק המעצרים

(חשש לשיבוש הליכי משפט), והן על הוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק זה (מסוכנות הנאשם). אכן, מהודעותיו של אהרון ניתן להסיק כי הוא חרד וירא מפני העורר בעקבות מעשיו של האחרון. נוכח זאת, קיים חשש אמיתי כי אם אכן יצא העורר אל החופשי כבר בשלב זה, הוא עלול לנצל את שחרורו על-מנת לנסות ולהשפיע על עדויותיהם הצפויות של אהרון והמתלוננים האחרים נגדו בהליך העיקרי, וזאת על דרך של איומים, או אף גרוע מכך. לפיכך, מעצרו של העורר מוצדק, הן בשל הסיכון לשלמות הליכי המשפט העלול לנבוע משחרורו, למצער כל עוד נמשכת פרשת התביעה, והן נוכח רמת המסוכנות הגבוהה המאפיינת אותו – רמת מסוכנות העולה מהמעשים המיוחסים לו בכתב אישום זה ומעברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות פריצה והפרת הוראה חוקית.

12.

באשר לחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר – סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים קובע, כידוע, כי אין להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בעניינו, אלא מקום בו לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי שחרור בערובה ובתנאי שחרור שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. לא שוכנעתי, במקרה דנן, כי החלופה המוצעת על-ידי העורר יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, או את הסיכון ששחרורו מציב בפני ניהולם התקין של הליכי משפטו. קביעתי זו מבוססת על מספר אדנים:

ראשית , צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי במקרהו של העורר, אשר מואשם בסדרה נכבדת של עבירות איומים וסחיטה באיומים - אין בהרחקתו הפיזית ממעונם של המתלוננים בכדי למנוע ממנו להמשיך ולהטיל מורא על האחרונים. בהקשר זה אפנה לדברי כב' השופטת ו' מרוז , בהחלטתה נשוא ערר זה, לפיהם "עבירה של סחיטה ואיומים נמנית על סוג העבירות שניתן להמשיך ולבצען גם כאשר אדם ספון בביתו". ואכן פעמים רבות כבר הובעה בבית משפט זה הדעה כי עבירות של סחיטה באיומים, כמו גם עבירות אחרות בהן זורע הנאשם פחד בליבם של קורבנותיו, לרוב אינן מתאימות לחלופת מעצר ( ראו בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז (6) 77 (2003); בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 3431/08 שלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008)) . אף-על-פי-כן, ברי כי על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לחשש הקונקרטי הנשקף מן הנאשם ( ראו בש"פ 9650/07 מדינת ישראל נ' בטיטו (לא פורסם, 19.11.2007) ).

שנית , נוכח הצהרותיה של דודתו של העורר בדבר רצונה לשוב ולהשתלב בשוק העבודה, אכן עולים ספקות באשר ליעילותה של חלופת המעצר, כאשר הדודה צפויה להיות המשמורנית העיקרית. קושי זה מצוין אף בתסקיר שירות המבחן.

שלישית , על אף גילו הצעיר, עברו של העורר כולל כבר מקרה אחד של הפרת תנאי חלופת מעצר, שאירעה שעה שעזב את הדירה אליה הוגבל במסגרת "מעצר הבית" שהוטל עליו עד לתום ההליכים בעניין עבירת הפריצה בה הואשם בעבר. הנה כי כן, על פני הדברים, נראה כי מעשיו של העורר בעבר מלמדים כי לא ניתן ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר (ראו בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007); בש"פ 2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.2008)).

13.

למען הסר ספק, מובהר בזאת כי אין בכל האמור לעיל כדי למנוע, כמובן, מן העורר לבקש בעתיד עיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים, בהתקיים תנאי סעיף 52 ל חוק המעצרים .

14.

נוכח כל האמור לעיל - הערר נדחה. העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים או עד להחלטה אחרת.