בש"פ 4929/13 אל קאדר פאכר עבד נ. מדינת ישראל

1.

על העורר ושלושה-עשר אחרים הוגש כתב אישום – ובהמשך כתב אישום מתוקן – וביחד עימו הוגשה בקשה למעצרו ולמעצר תשעה נאשמים נוספים עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בעניינו של העורר קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' ברנט , 17.6.2013) במ"ת 38946-01-13 תחילה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר. הוזמן תסקיר ובהמשך קבע בית המשפט המחוזי (בתאריך 9.7.2013) כי העורר ייעצר עד תום ההליכים, לנוכח המלצתו השלילית של שירות המבחן לפיה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. על החלטות אלה הוגש הערר שלפניי.

2.

כתב האישום שהוגש נגד העורר כולל 21 אישומים. האישום השביעי והאישום התשעה-עשר הם האישומים המתייחסים לעורר – נאשם 10 בכתב האישום. סעיף האישום השביעי מייחס לעורר עבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 428 סיפא וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 יחד עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה וכן עבירה של שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה יחד עם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה. סעיף האישום התשעה-עשר מייחס לעורר ולנאשמים אחרים עבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה בגין התחמקות מתשלום מס מקרקעין. לגבי אישום זה צוין בהחלטת בית המשפט המחוזי כי הצדדים הסכימו שאינו מקים עילת מעצר.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר הלווה לאדם בשם עזיז 20,000 ₪ בריבית חודשית של 10%, במסגרת הלוואות שהאחרון נטל מחברי ארגון פשיעה. עזיז שילם לעורר חלק מתשלומי הריבית עד שחדל לעשות זאת. משכך, פנה העורר במסגרת פעילותו בארגון הפשיעה אל מוחמד, אחיו של עזיז, בדרישה לקבל סכום של 23,000 ₪ בגין ההלוואה שנטל ממנו אחיו. כתב האישום ממשיך ומתאר כי לנוכח תפקידו וקשריו של העורר לארגון הפשיעה ובשל חששו הרב, פעל מוחמד לגייס את הכסף ולאחר זמן קצר העביר לעורר את מלוא סכום ההלוואה. באותו סעיף אישום מתואר גם כי מוחמד ואחיו סאמי העבירו לנוכח איומים סכומי כסף לנאשמים נוספים הקשורים לארגון בגין הלוואות של אחיהם עזיז.

3.

העורר טוען כי טעה בית המשפט המחוזי כשקבע שיש ראיות לכאורה. שתי טענות מרכזיות בפיו בעניין זה: האחת, עניינה זיהוי. דהיינו, אין כל ראיה שהעורר הוא האדם אשר פנה למוחמד בדרישה לסכום הכסף כאמור. לפי הטענה השנייה, גם אם אכן מדובר בעורר, עולה מחקירתו של מוחמד כי העורר אינו שייך לארגון הפשיעה וכי לא חש מאוים מפניו. בנוסף טוען העורר טענה שלישית לפיה הופלה ביחס לנאשמים אחרים בכתב האישום – נאשמים 5 ו-9 ששוחררו לחלופת מעצר בהסכמת המדינה לאחר שהסכימו לקיומה של תשתית ראייתית נגדם וכן נאשמים 14-11 ששוחררו לחלופת מעצר טרם הגשת כתב האישום. לגישת העורר האישומים כלפיהם זהים וכלפי חלקם אף חמורים מהאישומים נגדו.

המשיבה מצידה טוענת כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. לטענתה יש די ראיות לזיהויו של העורר כמי שהגיע לשם גביית הכסף ממוחמד כמו גם לכך שמדובר בסחיטה באיומים. באשר לטענה בדבר אפלייתו לרעה של העורר טוענת המדינה כי חלקם של הנאשמים האחרים הרלוונטיים קטן באופן משמעותי מחלקו של העורר.

4.

האפשרות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו מותנית בקיומן של ראיות לכאורה כי אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו. האם בעניינו של העורר עמדה המשיבה ברף ההוכחה לו היא נדרשת לעת הזו?

ככל שהדבר נוגע לזיהויו של העורר כמי שבא לגבות את הכסף ממוחמד, נראה כי אין מחלוקת כי העורר נתן הלוואה לעזיז. המדינה אף הצביעה על האזנת סתר ממנה עלה כי בתקופה הרלוונטית חיפש העורר את עזיז. יותר מכך, מוחמד נקב בשמו הפרטי של העורר כמי שהוא "חושב" שבא לגבות את הכסף. לנוכח זאת, אף שהזיהוי אינו נעדר קשיים, נראה שעמדה המדינה בנטל ההוכחה הנדרש בשלב זה וכי קיימות ראיות לכאורה שהעורר הוא שהגיע לגבות את הכסף. זאת על פי המבחן של הפוטנציאל בחומר הגולמי שמצוי באמתחת התביעה. בכל מקרה, סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים הוא בשלב הבא – האם בהנחה שהמדינה עמדה במשוכת הזיהוי הוכחו לכאורה מרכיבי העבירה כלפי העורר?

באשר לעבירת הסחיטה באיומים, שעומדת כיסוד ראשון בהאשמת המדינה, היא הצביעה על כך שהעורר בא לגבות את החוב מאחיו של בעל החוב. לטענתה, כבר בכך יש כדי ללמד כי העורר סחט באיומים את מוחמד שהרי הוא לא פנה ישירות לבעל החוב. נראה כי לכך תשובה בפיו של הסניגור, שמשקלה רב בשלב זה - באותה העת עזיז היה במעצר. בנסיבות אלו אין זה כה משמעותי שאחיו של בעל החוב קיבל את הפניה. מהחומר עולה שהוא טיפל בעניינים אלה. בנוסף, עולה מחקירתו של מוחמד כי סבר שהעורר לא שייך לארגון הפשיעה אלא כי "הוא חבר שלהם". עוד מסר מוחמד בחקירתו כי העורר לא איים עליו, בניגוד לעדותו ביחס לנאשמים אחרים בכתב האישום. נתונים אלה מקהים את עוצמת הראיות הלכאורה שקיימות נגד העורר. לצד זאת, אין לומר בהכרח שאין בנמצא ראיות שכאלה שכן יש לתת משקל לראיות שהציגה המדינה המלמדות על קשר מסוים בין העורר לארגון ולטענתה לפיה אף שלא היה איום מפורש מצידו של העורר הרי שעצם השתייכותו לארגון ובואו לגביית הכסף הקימו סחיטה באיומים. אף אם העורר "תפס טרמפ" על גבם של אחרים עדיין יתכן שמעשיו וכוונותיו עונים על דרישות העבירות המיוחסות לו. במהלך המשפט יהיה על המדינה להוכיח על פי מבחן ההקשר כי במעשיו של העורר עבר עבירה של סחיטה באיומים (ראו ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (12.7.2010)).

הסניגור, עורך-דין גולן, טען שאף אם יש ראיות לכאורה עוצמתן אינן מצדיקות המשך מעצרו של העורר. טענה זו בעלת משקל רב בעיני. יש לבחון לא רק את כמות הראיות בשלב זה אלא את איכותן. על רקע האמור יש להעניק משקל מסוים לטענתו של העורר בדבר אפליה בהליכי המעצר שלו לעומת מעצרם של נאשמים אחרים בכתב האישום. נראה כי לפחות ביחס לחלק מהנאשמים שהוזכרו הופלה העורר במעצרו, אף שיודגש כי בנסיבות המקרה אין בטענה זו בלבד כדי להביא לשחרורו ממעצר. בהינתן אלה יש לתת משקל להנחה שצפוי לעבור זמן רב עד שיסתיים המשפט בשל מורכבות התיק והיקף הנאשמים והאישומים המופיעים בכתב האישום. זאת, במיוחד כאשר מרבית האישומים אינם מתייחסים לעורר. אף אין בעברו הפלילי של העורר לגרוע מהמסקנה הנובעת מכל האמור. העיקר מכל אלה, טיב הראיות הלכאורה באישום נגד העורר.

אכן, קיימת פסיקה לפיה ככלל יש להורות על מעצרו של נאשם המואשם בעבירת סחיטה באיומים (ראו למשל: בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון , פ"ד נח(2) 406). על אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר העבירה בוצעה תחת המטריה של ארגון פשיעה. מהותן של עבירות אלו מצביעה על עילת מעצר בדמות החשש לפגוע בניהול התקין של המשפט. ואולם, לא חומרת העבירה לבדה קובעת ואף לא המסוכנות הנלמדת ממנה. מתפקידו של בית המשפט לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו לרבות כמובן התשתית הראייתית. אף בעבירה שבדרך כלל מובילה לתוצאה של מעצר עד לסיום ההליכים, ואף אם קיימות ראיות לכאורה, עדיין, עוצמתן או ליתר דיוק היעדר עוצמתן עלול להוביל לתוצאה של שחרור. או אז על בית המשפט לבחון את מלוא התמונה. בענייננו כאמור בחינה זאת מחזקת את עמדת הסניגוריה.

5.

נוכח זאת, הגעתי למסקנה כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר בכפוף לקביעת תנאי שחרור מתאימים וערבים ראויים. כפי שציינה הסניגוריה נכון שבית משפט המחוזי יבחן את העניין היה ועמדתה תתקבל בנושא הראיות. הערר מתקבל איפוא באופן שעניינו של העורר מוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינתה של חלופת מעצר. יצוין בהקשר זה כי הסניגוריה הודיעה במהלך הדיון כי תוצע חלופה חדשה.