בש"פ 6084/13 מדינת ישראל נ. עבדל קאדר רידא

1.

לפניי שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.9.13 במ"ת 38946-01-13 (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ), במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתה של המדינה (להלן: העוררת ) לעצור את רידא עבדל קאדר (להלן: המשיב ) עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, והורה על שחרורו ממעצר בתנאים של מעצר בית. העוררת הגישה ערר על החלטהו (בש"פ 6084/13), ואילו המשיב הגיש ערר על התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטה, וכן על החלטה קודמת מיום 18.7.13 שבה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו (השופטת מ' ברנט ).

הליכי המעצר עד כה

2.

ביום 20.1.2013, הוגש לבית משפט המחוזי מרכז כתב אישום נגד המשיב ושלושה עשר נאשמים נוספים. כתב האישום נסוב סביב עבירות שונות שבוצעו לכאורה במסגרת ארגון פשיעה שפעל בעיר טייבה, ועיקרן סחיטות באיומים של תושבי העיר על ידי חברי הארגון. כתב האישום משתרע על פני כחמישים עמודים, וכולל כ-217 עדים.

3.

המשיב, נאשם מספר 6 בכתב האישום, מואשם על פי האישום השביעי

בכך כי בסביבות חודש אפריל 2012, קנה ע' ממנו 50 גרם קוקאין בשווי של 16,000 ש"ח. העסקה נעשתה במסגרת הלוואות שנטל ע' מארגון הפשיעה. המשיב סיכם עם ע' כי האחרון יחזיר לו את ההלוואות שנטל בתוספת מחצית מהרווח ממכירת הסם. ביום 18.4.2012, לאחר ש-ע' לא החזיר את סכום ההלוואות, התקשר המשיב אל ס', אחיו של ע', ודרש ממנו להיפגש עימו. ס' הגיע לנקודת המפגש ברכב שכור. השניים נפגשו, והמשיב אמר לו כי אחיו חייב לו 20,000 ש"ח, והוא יחזיק ברכב השכור עד ש-ע' יגיע,

או עד לפירעון ההלוואות. על אף מחאותיו של ס', נטל המשיב ממנו את מפתחות הרכב, נעל אותו, ועזב את מקום המפגש. באותו היום בשעות הערב הגיע ס' יחד עם אח נוסף וביקשו מן המשיב כי יחזיר לרשותם את הרכב, אולם המשיב סירב. למחרת, הציגו ס' ו-ע' אסמכתא למשיב על פיה קיימת יתרה בגובה של 17,000 בחשבונו של ס', והתחייבו להעביר את הסכום למשיב לטובת פירעון החוב. בתגובה, החזיר המשיב ל-ס' את מפתחות הרכב השכור. מספר ימים לאחר מכן, נפגשו השלושה בנקודת המפגש הראשונה, ו-ע' מסר לידי המשיב 20,000 ש"ח במזומן. במסגרת אישום זה, מואשם המשיב בעבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשע (עבירה על פי סעיף 428 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשע, תשס"ג-2003); שימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה (עבירה על פי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשע); עסקה אחרת בסם (על פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973).

4.

עוד אציין כי המשיב הואשם גם בעבירות מס ודיווח עסקאות במקרקעין במסגרת אישומים 18 ו-19 בכתב האישום. אין עוררין כי העבירות המתוארות בשני אישומים אלה אינם מקימים עילת מעצר, ולפיכך אין צורך להידרש אליהם בהליך זה.

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב (יחד עם מרבית הנאשמים בפרשה) עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

6.

ביום 18.7.2013, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב. בהחלטה, התייחס בית המשפט לראיות העיקריות באישום השביעי – הודעותיהם של ע' ו-ס'. השופטת מ' ברנט התייחסה לטענותיו של בא-כוח המשיב, על פיו אין להסתמך על עדותו של ע', נוכח עברו הפלילי, העובדה שהוא צורך סמים באופן קבוע, ופרטים שלטענתו חסרים בהודעותיו. כמו כן, לטענת בא-כוחו, אין להסתמך על עדותו של ס' נוכח העובדה שהוא לא זיהה את תמונתו של המשיב, ולעומת זאת כן זיהה נאשמים אחרים בכתב האישום. עם זאת, קבעה השופטת כי מדובר בטענות לענין מהימנות ומשקל עדויות, ואין להידרש אליהן במקרה דנן במסגרת הליך זה. לענין הזיהוי, ציינה השופטת כי "לא אכחד כי אי-זיהויו של המשיב על-ידי מ' ו-ס' מעלה תהייה אך ניתן לפרש תהייה זו במספר המועט של המפגשים אשר נערכו בין הצדדים או בחששם של הצדדים מהמשיב" (סעיף 146 להחלטה). על בסיס כל אלה, כאמור לעיל, קבע כי מתקיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב.

7.

ביום 3.9.2013, ניתנה ההחלטה בעררים שבפניי. בהחלטה, מציינת השופטת ק' רג'יניאנו כי הוגש בעניינו תסקיר מעצר, אשר על פיו עומדות לחובתו הרשעות קודמות, ותלוי ועומד נגדו כתב אישום בעבירות של סחיטה ואיומים, במסגרתו שוחרר בתנאים מגבילים. שירות המבחן שקל אפשרות של חלופת מעצר בית במושב "אלישמע" בפיקוח אמו, אשתו וחבר משפחה. מלבד אמו, מצוין כי שאר המפקחים אחראיים וכנים והביעו מוכנות ורצון לפקח עליו אם ישוחרר למעצר בית. עם זאת, המלצת תסקיר המעצר הייתה להשאירו במעצר עד תום ההליכים, זאת, נוכח מסוכנתו הגבוהה.

8.

בית המשפט ציין בהחלטתו כי "חרף ההערכה של קצין המבחן כי רמת הסיכון להישנות מעשים דומים לכאורה הינה גבוהה, אין להתעלם מכך שלא היה איום מפורש מצידו של המשיב לקבל לידיו את הרכב. הקביעה לגבי מסוכנותו נובעת מעצם השתייכותו למשפחה ולארגון. טענת העוררת שעצם השתייכותו של המשיב לארגון והאופן שבו עיכב תחת ידו את מפתחות הרכב מגבשות עבירה של סחיטה באיומים, תידון בהליך העיקרי" (עמוד 18 להחלטה). בנוסף, ציין בית המשפט כי יש ליתן משקל לטענות בדבר אי זיהויו של המשיב על ידי המתלוננים, בהסתמך על החלטה בדבר ראיות לכאורה.

9.

כמו כן, ציין בית המשפט כי יש טעם בטענת המשיב בדבר אפליה במעצר, לעומת המשיב 8. בהחלטה צוין כי המדינה הסכימה לשחרורו של המשיב 8, נוכח העובדה שהוא היה קטין בעת ביצוע העבירות. עם זאת, מציין בית המשפט כי הסבר זה "מעורר קושי, שכן הטענה נכונה בחלקה. משיב 8 היה קטין בעת ביצוע עבירה אחת בלבד ובתקופה הרלוונטית לביצוען של העבירות היה בגיר... זאת ועוד, חזקה על העוררת שגילו של משיב 8 היה ידוע לה בעת הכנת כתב האישום, והבקשה למעצר והטענה שרק בשלב מאוחר יותר נתנה דעתה לכך, היא טענה מיתממת. לא זאת אף זאת, משיב 8 הוא בנו של המשיב 1, שלטענת העוררת הינו ראש הארגון, ואם הסכימה היא לשחרורו מבלי שחששה שהדבר יטיל אימה ופחד על תושבי טייבה, יש ממש בטענת בא כוח המשיב שאין מקום לטענה זו לגבי משיב 6" (עמוד 18 להחלטה).

10.

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי יש ליתן משקל לעובדה כי הרשעתו האחרונה של המשיב היא משנת 2003, וזאת בגין עבירות משנת 1998.

11.

על בסיס כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר שהוצעה במסגרת התסקיר, אשר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו, וזאת חרף המלצת תסקיר המעצר. במסגרת זאת, בית המשפט המחוזי קבע תנאים מגבילים כדלקמן: פיקוח רצוף לסירוגין של אשתו והמקפחים האחרים שהוצעו בתסקיר המעצר; הפקדה במזומנים של 50,000 ש"ח וערבות עצמית בסך 25,000 ש"ח; ערבות עצמית של כל אחד מהמפקחים בסך 25,000 ש"ח; המשטרה רשאית להיכנס בכל שעה על מנת לוודא כי המשיב מקיים את תנאי מעצר הבית; צו עיכוב יציאה מהארץ והפקדת דרכון.

12.

מכאן העררים שלפניי.

טענות הצדדים

13.

העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא להאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. לטענתה, נסיבות המקרה, יחד עם אופי העבירות, מצביעות על מסוכנות שלא ניתן לאיין בחלופת מעצר. עוד טוענת העוררת כי קביעת בית המשפט בדבר הקשיים בזיהויו של המשיב מנוגדים להחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו. בנוסף, טוענת היא כי על אף קביעתו של בית המשפט, לפיה המשיב לא איים במפורש על המתלוננים, מעשיו מהווים ללא ספק סחיטה מפורשת באיומים. לבסוף, טוענת היא כי מהעדויות ומאופי העבירות עולה חשש כבד לשיבוש מהלכי משפט, ולפיכך אין בחלופה כדי לאיין את מסוכנות המשיב.

14.

המשיב, מלין נגד ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו ולענין התנאים המגבילים שנקבעו. במסגרת זאת, חוזר הוא על טענותיו לענין הליך הזיהוי וטענת האפליה. לטענתו, אין כל ראיה לתמוך בכך שהוא זה שפגש את ס' ולקח את הרכב, ולא אדם אחר. כמו כן, טוען המשיב לענין התנאי שקבע בית המשפט המחוזי בדבר הפקדת 50,000 ש"ח כתנאי לשחרורו.

דיון והכרעה

15.

לאחר העיון בעררים, בחומר הראיות שצורף, ובהחלטות בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, מצאתי כי דין העררים להידחות.

16.

כידוע, לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום, על המדינה להוכיח שתי יסודות - עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וקיומן של

ראיות לכאורה להוכחת האשמה , לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר תוך נקיטת ב חלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)).

17.

ערר המשיב על קיומן של ראיות לכאורה – דין הערר של המשיב לענין זה להידחות. אמנם, כלל הטענות שמעלה המשיב לענין הראיות לכאורה הן לענין מהימנות ומשקל העדויות, ובכלל זה זיהויו (או יותר נכון – אי זיהויו) על ידי העדים. לפיכך, ככלל, דין שאלות מעין אלה להתברר בהליך המרכזי ולא בדיוני הליך המעצר (ראו: בש"פ 591/11 מלול נ' מדינת ישראל

(27.1.2011); בש"פ 2410/13 עמאש נ' מדינת ישראל (11.4.2013)). אולם, כפי שציינתי בעבר: "גם כדי לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, המצדיקה מעצר של נאשם, נדרשת הערכה מסוימת של חומר הראיות" (ראו: בש"פ 5294/11 שללשוילי נ' מדינת ישראל (24.7.2011)). בתוך כך, מסכים אני כי אין בשלב הזה של ההליך הפלילי כדי לקבוע מסקנות מהימנות ומשקל בלי שהראיות הנבחנות עברו את "כור ההיתוך" של המשפט הפלילי, אולם, לא ניתן להתעלם משאלות אלו כלל" (4253/13 סוסן נ' מדינת ישראל (27.6.2013)).

18.

עיינתי בחומר הראיות שצורף לעררים. כמו השופטת ק' רג'יניאנו , גם דעתי לא נחה מהתשתית הראייתית הלכאורית בעניינו של המשיב. היעדר זיהויו של המשיב, יחד עם הסתירות בין גרסאותיהם של שני העדים מעלה תהיות בדבר קיומה של תשתית ראייתית מספיקה למעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, עיון בהודעותיהם של ס' ו-מ' מעלה כי שניהם חוזרים על עובדות האישום השביעי בקירוב, ומציינים את מעורבותו המרכזית של המשיב בפרשת הסחיטה באיומים (חקירתו של מ' מיום 24.12.2012, עמוד 5 שורות 156-147; תשאול של ס' מיום 25.12.2012, עמוד 12-10). מסקנה עולה גם מדבריו של ע' (זיכרון דברים מתשאול שנערך לו ביום 20.12.2012). לפיכך, נראה כי על אף שיש טעם בטענות המשיב לסתירות, נראה כי לא מדובר בסתירות מהותיות, ולפיכך, יש להידרש אליהן רק במסגרת ההליך המרכזי (השוו: בש"פ 2324/13 אליאס נ' מדינת ישראל (9.4.2013)).

19.

ערר המדינה בדבר ההחלטה לשחרור ממעצר – גם דין ערר זה להידחות. מדובר בהחלטה מאוזנת, אשר נתנה משקל ראוי לעצמתן של הראיות לכאורה כפי שצוין לעיל, יחד עם העובדה כי למשיב עבר פלילי ישן, וכי שירות המבחן מצא את המפקחים ראויים. לכך יש להוסיף כי כאמור לעיל, חלק מן הנאשמים האחרים שוחררו למעצר בית. נוכח העובדה כי מרבית הנאשמים מואשמים במסגרת ארגון פשיעה, ובעבירות דומות לאלו של המשיב, נראה כי אכן יש אמת בטענתו כי השארתו במעצר תביא לאפליה בעניינו. לכך יש להוסיף כי כידוע, בית המשפט אינו כבול בהמלצת שירות המבחן. אמנם, במרבית המקרים טיעון זה יובא על מנת לתמוך בהחלטה להשאיר נאשם במעצר על אף המלצת שירות המבחן לשחררו. אולם, טיעון זה יפה גם כאשר המלצת התסקיר היא שלא לשחרר נאשם, ובית המשפט מחליט אחרת (השוו: בש"פ 2423/13 אלעמור נ' מדינת ישראל (9.4.2013)).

20.

לכך יש להוסיף את רשימת העדים המונה מאות עדים ומשכך עשוי המשפט להימשך לאורך זמן. המשיב מואשם באישום מרכזי אחד, ובשני אישומים נוספים בעבירות מיסוי ומקרקעין. משכך, נראה כי הותרתו במעצר עד תום ההליכים, כאשר יש לשער כי המשפט

יימשך תקופה ארוכה, עלולה לפגוע בו, וחזקה על בית המשפט לשקול עובדה זו בבואו להחליט בעניינו.

21.

כמו כן, מצאתי לנכון לציין כי בבש"פ 4929/13 עבד אל קאדר פאכר נ' מדינת ישראל (25.7.2013), דן השופט נ' הנדל בפרשה זו בעניינו של נאשם אחר, שהואשם אף הוא במסגרת האישום השביעי בעבירות זהות לאלו בהן מואשם המשיב. השופט הנדל קבע כי יש לשחרר את אותו נאשם, וקבע בדומה כי מעצרו עד תום ההליכים יביא להפלייתו ביחס לשאר הנאשמים, ובנוסף ציין כי "יש לתת משקל להנחה שצפוי לעבור זמן רב עד שיסתיים המשפט בשל מורכבות התיק והיקף הנאשמים והאישומים המופיעים בכתב האישום. זאת, במיוחד כאשר מרבית האישומים אינם מתייחסים לעורר" ( שם , פסקה 4). דברים אלו יפים הם גם לענייננו.

22.

ערר על תנאי מעצר הבית – המשיב טוען כנגד ההחלטה לחייבו בהפקדת סכום של 50,000 ש"ח. לא מצאתי להתערב בקביעה זו. נראה כי התנאים המגבילים אשר אותם קבע בית המשפט המחוזי וביניהם הפקדה זו, נועדו לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, נוכח אופי וסוג העבירות בהן הוא מואשם, ויש בהם כדי להבטיח את קיום התנאים המגבילים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

23.

סוף דבר, העררים נדחים. המשיב ישוחרר לחלופת המעצר כאמור, לאחר שימלא אחר כל התנאים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.