פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ 2410/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
עלי עמאש
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום 18.3.13 במ"ת 35727-02-13 שניתנה על ידי כב' השופט א' טובי.
תאריך הישיבה:
ל' בניסן
התשע"ג
(10.4.2013)
בשם העורר:
עו"ד עומר מסארווה
בשם המשיבה:
עו"ד עדי מנחם
החלטה
1.
לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (מ"ת 35727-02-13, כבוד השופט א' טובי ) מיום 18.3.2013, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
2.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
3.
על פי עובדות כתב האישום, המתלוננת היא חמותה של א', וסבתה של ח'. שלושתם מתגוררים במתחם מגורים משותף. ביום 1.2.2013, התפתחה מריבה בין אחיו של העורר לבין ח'. המתלוננת יצאה מביתה ודרשה מאחיו לעזוב את המקום, וכך עשה. כעבור כחצי שעה, הגיע העורר לבית המתלוננת, בפתח הבית ירה לעברה בנשק חם ארבע יריות, ואז רץ חזרה לכיוון ביתו. לאחר הירי, יצאה א' למרפסת ביתם, שם הבחינה בעורר ואחיו, ושאלה אותם מדוע הם רבים עם משפחתה. בתגובה, איים עליה העורר כי ירצח את ילדיה. בסמוך לאירוע זה, זרקו בני משפחת העורר ומשפחת המתלוננת בקבוקים ואבנים.
4.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
5.
המשיבה טענה כי חומר הראיות שבידיה מקים יסוד סביר להוכחת אשמת העורר. במסגרת זאת, הפנתה להודעתה של המתלוננת, השחזור והעימות שקיימה עם העורר; הודעתו של ח/, שמסר כי ראה את הירי, והשחזור והעימות שקיים עם העורר; הודעתה של א', לעניין האיומים וכך ששמעה את היריות, והעימות שקיימה עם העורר; הודעתו של ג'', בעל מכולת סמוכה, שמסר כי ראה את המשיב סמוך למקום האירוע, ודקות לאחר מכן שמע יריות, וכן מסר שהמתלוננת סיפרה לו לאחר הירי כי העורר ירה עליה; הודעתו של מ', שכן של המתלוננת, שמסר כי ראה את המתלוננת בפתח ביתה מספרת כי בן ממשפחת העורר ירה עליהם; הודעתו של א', בעל בית קפה בכפר, שסתר את טענתו של העורר כי בעת האירוע שהה בבית הקפה.
6.
לעניין קיומה של עילת מעצר, טענה המשיבה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). כמו כן, ישנו חשש סביר כי העורר יימלט וינסה לשבש הליכי משפט. לבסוף, לחובתו שתי הרשעות קודמות, אחת מהן בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש.
7.
מנגד, טען העורר כי אין בחומר הראיות לכאורה כדי לבסס יסוד סביר להרשעה. לטענתו, קיימות סתירות רבות בין הודעות העדים והראיות. כך למשל, בעוד לפי גרסת המתלוננת, העורר ירה לעברה באקדח כאשר הוא עומד בסמוך לעמוד חשמל, לפי גרסתו של ח', העורר ירה ברובה, בעודו עומד בפתח הבית. כמו כן, מכל העדים, רק ח' סיפר כי העורר חבש כובע לבן באירוע. יתר על כך, בזירת האירוע נמצאו שלושה תרמילי תחמושת, אולם לפי הודעת המתלוננת נורו לעברה ארבע יריות. בנוסף, לפי הודעתו של מ', המתלוננת נקבה במועד האירוע רק בשם משפחתו של העורר. לטענת העורר, היא נקבה בשמו רק משום שהוא הגבוה מבין אחיו, ולא משום שזיהתה אותו בבירור. העורר סומך טענתו זו על אמרותיה של המתלוננת מהעימות: "מי יכול להיות חוץ ממך?... אם לא אתם יש אלוהים".
8.
לעניין עילת מעצר וחלופה, טען העורר כי הוא אדם נורמטיבי, ולראיה הציג מכתב המלצה ממעסיקו. וכמו כן לא נשקפת מסוכנות בשחרורו למעצר בית, ולראיה הציג הסכם סולחה בין משפחתו למשפחת המתלוננת.
9.
כאמור, בית המשפט קיבל את הבקשה והאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
10.
ראשית, דן בית המשפט בטענת העורר, שעל פיה אין במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו. בעניין זה, קבע בית המשפט כי גרסת המתלוננת מתיישבת עם גרסתו של ג'', בעל חנות המכולת, שסיפר כי שמע שלוש או ארבע יריות, וכי ראה את העורר בסמוך לעמוד חשמל. כמו כן, גרסתה של המתלוננת קוהרנטית, זאת, לאור כך שציינה בהודעתה השנייה כי היא זיהתה בבירור את העורר, ודבקה בעובדות גם בעימות.
11.
בית המשפט דחה גם את טענת העורר לפיה העובדה שהמתלוננת לא ציינה במועד האירוע את שמו, אלא רק בהמשך, מורידה מעוצמת הראיות לכאורה. זאת, משום שבמסגרת הדיון להארכת מעצר עד תום ההליכים אין לבחון שאלות של מהימנות ומשקל. במקרה דנן, ההודעה של המתלוננת אינה מופרכת, ויש בכך די. כך או כך, הודעותיו של ח' מאששות כי העורר ביצע את הירי.
12.
עוד ציין בית המשפט, כי טענת האליבי של העורר נסתרה על ידי בעל בית הקפה שהעורר טען שהיה אצלו בזמן האירוע, ושאין בכך שנמצאו בזירת האירוע שלושה תרמילי התחמושת ולא ארבעה כדי לפגוע בעוצמת הראיות לכאורה.
13.
לאחר מכן, קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר, וזאת לאור חומרת העבירות המיוחסות לו, ולאור העבירות בהן הורשע בעבר. כל אלה מעידים על מסוכנותו. יתר על כן, העובדה כי נשא נשק חם שלא כדין, ועברו הפלילי, מעידים על מסוכנות מוגברת, ולכן אין חלופת מעצר מספקת שתאיין את מסוכנותו.
14.
מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, אין בתיק די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וזאת, מהטעמים שהציג בבית המשפט המחוזי ושפורטו לעיל. בנוסף, טוען העורר כי אין כל אינדיקציה לכוונה מיוחדת, הנדרשת לשם הוכחת עבירת החבלה בכוונה מחמירה. הוא הוסיף וטען טענות שונות לעניין מהימנות העדים, ובכלל זה כנגד המתלוננת, ואמירותיה בעימות שלדבריו מוכיחות כי לא זיהתה אותו, אלא הניחה שמדובר בו נוכח גובהו. לעניין חלופת המעצר, העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל חלופת מעצר והזמנת תסקיר מעצר בעניינו, אף אם הגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו.
15.
מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, די בראיות המצוינות בהחלטה, כדי להוות ראיות לכאורה למעצרו עד תום ההליכים. עוד מתייחסת המשיבה לטענות לעניין מהימנות המתלוננת בזיהויו, וטוענת כי המשטרה בחנה את זירת האירוע, והגיעה למסקנה שהתאורה ותנאי השטח מאפשרים זיהוי בנסיבות בעת קרות האירוע. לבסוף, אין צורך במקרה דנן לבחון חלופת מעצר קונקרטית, וזאת נוכח חוסר היכולת לאיין את המסוכנות הכללית הנשקפת מהעורר.
16.
לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.
17.
לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק המעצרים, על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.
18.
כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).
19.
במקרה שלפניי, השתכנעתי כי ישנן ראיות לכאוריות להוכחת עובדות כתב האישום. הודעות המתלוננת, השחזור והעימות שביצעה, מלאים בפרטים שאוששו על ידי הראיות האחרות. כך למשל, הודעתה כי העורר ירה בעודו עומד בסמוך לעמוד החשמל, מתיישב עם תרמילי התחמושת שנמצאו בסמוך אליו. כמו כן, הודעתה של ח' אישרה את הפרטים שמסרה המתלוננת, ושתי עדויות שמיעה אישרו את הירי. בנוסף, הודעתו של בעל בית הקפה מפריכה ברמה הלכאורית את טענת האליבי של העורר.
20.
העורר מעלה טענות שונות לגבי סתירות העולות מהראיות לכאורה. אכן, קיימות כמה סתירות לכאורה בין הראיות. כך לדוגמא, הודעתה של המתלוננת כי ירה לעברה באקדח, סותרת לכאורה את הודעתו של ח' כי הירי בוצע באמצעות רובה. כך גם לגבי העובדה כי מתוך שלוש עדויות ראייה, רק ח' זיהה את העורר כחובש כובע לבן. עם זאת, השתכנעתי כי השתלשלות האירועים הכללית, כעולה מכתב האישום, עוברת כחוט השני בכל גרסאות עדי התביעה. ככל שאכן ישנן סתירות בין הראיות וגרסאות העדים, הן תתבררנה במהלך הדיון בתיק העיקרי. כך או כך, במסגרת הליך זה, אין להידרש למהימנות ומשקל הראיות (ראו: בש"פ 591/11 מלול נ' מדינת ישראל (27.1.2011) (להלן: עניין
מלול ); בש"פ 8932/12 תיירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.12.2012))
21.
אין בידי גם לקבל את טענות העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לעורר מיוחסות עבירות חמורות, שבוצעו בנסיבות מחמירות, ותוך שימוש בנשק חם. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי, והקושי שבו נתקלה המשטרה באיתורו עד למעצרו. במקרה מעין זה, כאשר אין כל אפשרות לאיין מסוכנות של עציר, לא קמה החובה לבצע תסקיר מעצר בעניינו למען בחינת חלופת מעצר קונקרטית (ראו: עניין
מלול ; בש"פ 4595/98 גאזי נ' מדינת ישראל (31.7.1998)) .
לאור האמור לעיל, הערר נדחה.
ניתנה
היום א' באייר התשע"ג (11.4.2013)
ש ו פ ט