בש"פ 4301/13ליאור בלטי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מ"ת 26916-11-12, כבוד השופט נ' אבו-טהה ) מיום 9.5.2013, במסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ההליכים עד כה

2.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס לו יחד עם עוד 7 נאשמים נוספים, עבירות שונות בקשר עם ארגון פשיעה בעיר אילת בין השנים 2012-2008. האישומים הרלוונטיים לעורר הם האישום השלישי והרביעי.

3.

במסגרת האישום הראשון , בו לא יוחסו לעורר עבירות כלשהן אולם אציג אותו למען תיאור הרקע לאישומים האחרים, נטען כי העורר היה חלק מארגון פשע בעיר אילת, במסגרתו חברו הנאשמים האחרים יחדיו לביצוע עבירות פליליות, בין היתר הפעלת מועדוני ודירות הימורים, עבירות מס והלבנת הון, וביצוע עבירות לשם גביית ריבית על הלוואות. תפקידו של העורר בארגון הפשיעה, יחד עם 4 נאשמים נוספים, היה לשמש "אנשי ביצוע של הארגון ובמסגרת זו ביצעו עבירות פליליות שונות" (סעיף 18 לאישום הראשון).

4.

במסגרת האישום השלישי , נטען כי במהלך שנת 2010, פנה ד' אל הנאשם 1 (שמואשם כי עמד בראש ארגון הפשיעה), ואמר לו כי א', אחיו, הוא בעל אנייה שעומדת להיות מפורקת, והברזל שבאנייה עתיד להימכר בסכום של כחצי מיליון שקלים. בעקבות זאת, פנה הנאשם 1 ל-ו' (שהוא עד מדינה – ס' ג'' ) וביקש כי יאתר קונה לברזל, ובתמורה הראשון יחלוק עימו ועם ד' את סכום הקנייה. בהמשך לכך, י' שמע על כך ש-ו' מחפש קונה, וקבע פגישה עם הנאשם 1 ועם אחיו של י' – ש'. לפגישה הגיעו הנאשם 1, י', ש', ו', ו-ע', אשר הובא על ידי ש' ו-י'. ע' הביע נכונות לרכוש את האנייה, ונאשם 1 אמר לו כי הוא ינהל את המכירה מול א'. ד' עמד על כך שהנאשם 1 ינהל את הפן הכספי של המכירה, וזאת נוכח תפקידו כראש ארגון הפשיעה באילת. האחרון הסכים, וסוכם כי ע' ישלם בגין האניה סכום של 180,000 ש"ח במזומן.

5.

מספר ימים לאחר מכן, הגיע ע' לביתו של הנאשם, כאשר ברשותו 60,000 ש"ח במזומן, וסכום זהה בהמחאה. הנאשם 1 שאל את ע' מדוע הוא לא הביא את כל הסכום במזומן, והאחרון ענה לו כי ניתן לפרוע את ההמחאה ללא בעיה, וכך נעשה. בתמצית, לאחר מכן התגלתה בעיה באישורים של ד' לשחרור האונייה בנמל, ולפיכך ע' דרש מהנאשם 1 את כספו חזרה. האחרון אמר כי יטפל בסוגיה, אולם התחמק מ-ע'. לאחר מכן, התקשרה אשתו של נאשם 1 אליו, ומסרה לו כי ע' נמצא בביתו וממתין לו שם יחד עם אדם נוסף. על רקע זה, נפגשו מספר חברי ארגון הפשיעה באזור שחמון, ביניהם הנאשם 1 והעורר, והחליטו להמית את ע', כל זאת בהתאם לתכנית של הנאשם 1.

6.

במסגרת זאת, נאשם 1 אמר ל-ו' ולשניים נוספים לבדוק אם ע' עדיין מחכה מחוץ לביתו. השלושה הגיעו לבית, והבחינו ברכבו של ע' חונה בסמוך. כאשר נודע על כך לנאשם 1, הוא הורה לעורר ולנאשם 7 להביא שני אקדחים. כמו כן, הורה להם ול-ו' כי הם יובילו את ע' לכביש צר, ו' ייסע לפניו באיטיות, וזאת על מנת שהעורר והנאשם 7 יוכלו לעקוף את רכבו של ע' ולירות בו. אז, התקשר ו' ל-ע' וסיכם עימו כי ייפגשו בסמוך לקניון באילת. השניים נפגשו, ו-ע' החל לנסוע מאחורי ו', בהתאם לתכניתו של הנאשם 1. בשלב מסוים ע' החל לחשוש, ולפיכך סובב את רכבו והחל לנסוע חזרה לכיוון הקניון. אז, ניגש ו' לרכבו של ע' והזהיר אותו ועוד שניים שהיו ברכב עימו על החשש לחייהם. ו' חזר לרכבו, ומסר לעורר ולנאשם 7 כי ע' מסרב לנסוע כי הוא מפחד. אז חזרו השלושה לנקודת המפגש בשחמון ודיווחו על כך לנאשם 1. לאחר ששמע על מה שאירע, שאל הנאשם 1 את ו' היכן ע', והראשון ענה לו שהוא בכביש הסמוך לקניון. אז, הורה נאשם 1 לעורר ולנאשם 7 לנסוע למקום הימצאו. כך הם עשו, רכובים על אופנוע אחד, כאשר העורר נוהג והנאשם 7 ישוב מאחוריו חמוש באקדח במטרה להמית את ע'. עם זאת, השניים מסרו לנאשם 1 כי לא הצליחו לאתר את ע'.

7.

באישום זה מואשם העורר כי עבר עבירה של קשירת קשר לפשע על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק בארגוני פשיעה); ניסיון לרצח על פי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; ונשיאת נשק על פי סעיף 144(ב) לחוק העונשין ) בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.

8.

במסגרת האישום הרביעי , נטען כי בתאריך 24.10.2012, נערך מסדר זיהוי תמונות ל-ע'. מסדר הזיהוי לזיהויו של העורר נדחה לבקשת בא כוחו. כחודש לאחר מכן, שהו באופן מקרי ע' והעורר בתא מעבר בכלא "איילון". בשעות הבוקר, שוחח העורר עם ע' והראה לו את פרוטוקול הדיון בבית המשפט בו נכתב כי מאשימים אותו בניסיון לרצח של ע'. העורר, אשר חשש כי ע' יזהה אותו מהאירוע המתואר באישום השלישי, שאל אותו: "דיאב אתה מכיר אותי? אנחנו פעם ראשונה נפגשים, נכון?" (סעיף 4 לאישום הרביעי), כל זאת מתוך מטרה ש-ע' לא יזהה אותו במסדר הזיהוי העתיד להתקיים. ע' השיב כי אינו מכיר אותו. העורר המשיך ואמר לו: "פעם נפגשנו בחיים?, פעם ראית אותי?" ( שם ), ו-ע' השיב כי הוא לא ראה אותו אף פעם, וכמו כן "מה ש-ו' [עד המדינה – ס' ג'' ]מספר זה ביניכם, אני לא יודע". אז, כתב העורר מצידו השני של פרוטוקול הדיון בבית המשפט את מספר הטלפון שלו ושל בא-כוחו, ומסר את הדף ל-ע'. לאחר מכן, אמר ל-ע': "אם יהיה מסדר זיהוי אתה מזהה אותי?" (סעיף 7 לאישום הרביעי), והאחרון השיב בשלילה.

9.

באישום זה מואשם העורר כי עבר עבירה של הדחה בחקירה על פי סעיף 245(א) לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה; ושיבוש מהלכי משפט על פי סעיף 244 לחוק העונשין בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.

10.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, וזאת על בסיס הראיות לכאורה הקיימות בעניינו, ועילת מעצר סטאטוטורית נוכח העבירות המיוחסות לו ומסוכנות גבוהה נוכח הנסיבות המתוארות לעיל ועברו הפלילי, וכמו כן לאור חשש משיבוש המשפט באמצעות איומים על עדים, ונוכח האישום הרביעי המתואר לעיל.

11.

ביום 9.5.2013, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

12.

בית המשפט המחוזי מציין בתחילת החלטתו כי הראיה המרכזית העומדת נגד שמונת הנאשמים, ביניהם העורר, הן הודעתיו של ו', עד המדינה. כמו כן, עיקר טענותיהן של השמונה הן נגד ראיות הסיוע לחיזוקה של עדות זאת. בית המשפט המחוזי סקר את שתי הגישות הקיימות בנוגע לצורך בסיוע לראיות בשלב המעצר: על פי הגישה הראשונה, יש צורך להידרש לראיות לסיוע עדויות (ובין זאת, סיוע לעדות של עד מדינה) גם בשלב בקשה למעצר עד תום ההליכים, ועל פי השנייה – אין להידרש לסוגיה זו בשלב זה של ההליך. במסגרת זאת, ככל שמשקלה ומהימנותה של העדות הדורשת סיוע גדול יותר, כך דרישת ראיית סיוע לחיזוקה נחלשת.

13.

בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי על אף טענותיהם של השמונה, קיימות ראיות לכאורה להוכיח כי העבירות נעברו תוך כדי השתייכות לארגון פשיעה. זאת, בהסתמך על הודעות עד המדינה והאזנות סתר, אשר מצביעות על פעולה שיטתית והיררכית כנהוג בארגון פשיעה; הודעות של לווים ומהמרים שהופעלה כנגדם אלימות מילולית ופיזית. עוד בהקשר זה, מציין בית המשפט כי בבחינת קיומו של ארגון פשיעה, אין הכרח כי כל אחד מהמשתייכים לארגון יכירו אחד את השני ויהיו מודעים לפעילות העבריינית של כל חברי הארגון.

14.

בנוגע לאישום השלישי, קבע בית המשפט כי הראיות לכאורה העומדות לחובת הנאשמים, וביניהם העורר, הן הודעותיו של ו', עד המדינה, אשר גולל את כל הפרשה לפרטי פרטים כמתואר לעיל; הודעתו של ע' ושל השניים שליוו אותו ברכבו ביום הניסיון לרצח; האזנות הסתר בין ו' לבין הנאשם 1; האיכונים של מכשירי הטלפון הנייד שמצביעים כי הנאשמים שהו באזור שחמון; שתיקתם של הנאשמים בחקירה. בהקשר לאיכוני הטלפונים הניידים, קבע בית המשפט כי אין בטענותיהם של הנאשמים, וביניהם העורר, כדי לכרסם בתשתית הראייתית הנדרשת למעצרם עד תום ההליכים, וטענות אלו יתבררו במסגרת ההליך המרכזי. עוד הוסיף בית המשפט בהקשר זה, כי נוכח משקלה הגבוה של עדות עד המדינה, משקלה של ראיה זו משני כך או כך.

15.

בדומה, קבע בית המשפט כי גם בנוגע לאישום הרביעי קיימות ראיות לכאורה, וזאת בהסתמך על הודעתו של ע', שתיקתו של העורר בחקירה, ועל הפרוטוקול שנתפס עליו היו מספרי הטלפון של העורר ובא-כוחו.

לאחר מכן, קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר בעניינם של הנאשמים, ביניהם העורר. זאת, נוכח קיומה של עילת מעצר סטטוטורית לאור חומרת העבירות, עבר פלילי מכביד, ומסוכנות גבוהה העולה מנסיבות ביצוע העבירות והשתייכותם לארגון פשיעה, וחשש ממשי משיבוש הליכי חקירה. משכך, קבע בית המשפט כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם בחלופת מעצר, והורה על מעצרם עד תום ההליכים.

טענות הצדדים

17.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו מיקד העורר את טענותיו בדבר הראיות לכאורה הקיימות נגדו. במסגרת זאת, טוען הוא כי בית המשפט המחוזי לא ייחס כל משקל לעובדה כי ארבעה מהנאשמים בפרשה כולה, לא הואשמו כלל באישום השלישי. לפיכך, ככל שקיימות ראיות לכאורה בנוגע לאישום זה כפי שטוענת המשיבה, אזי היה צריך להעמיד לדין את כל הנאשמים בגין אישום זה. לטענתו, איכון הטלפונים הניידים לאזור שחמון היא הראיה היחידה שקושרת את השלושה שכן הואשמו באישום הרביעי אליו, קרי – לדידו, המשיבה מאמינה כי בראיות האחרות "לא היה בהם די, כדי להגיש כתב אישום" (סעיף 7 לערר).

18.

לפיכך, מיקד העורר את טענותיו לעניין ראייה זו. לטענתו, אין כל ראיה המצביעה על כך שהטלפון הנייד אשר אוכן באזור שחמון אכן שייך לו. בהמשך לכך, לטענתו, הטלפון הנייד זוהה כשייך לו לפי האזנת סתר אשר על בסיסה בוצע זיהוי קולי. לכך יש להוסיף כי אין לייחס משקל לזיהוי הקולי, וזאת על סמך שהוא מבוסס על הזדהות בשם "ליאור", ולא שמו המלא של העורר. עוד לעניין זה, טוען העורר כי אין בחומר החקירה כל הוכחה על כך שהטלפון שאוכן הוא אכן הטלפון אשר זוהה כשייך לו.

19.

בנוסף, המכשיר הנייד אוכן בשחמון גם טרם קרות האירוע, עובדה המצביעה לגישתו על כך שמדובר באזור אשר נהג העורר לפקוד לעיתים קרובות. בנוסף לכך, לעניין אמינות האיכון, טוען הוא כי לא ניתן ללמוד ממנו על מיקום מדויק, וכי "האיכון מכסה רבע מהעיר אילת" (עמוד 3 שורה 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.7.2013).

20.

לבסוף, לעניין האיכון, טוען העורר כי לאחר הגשת הערר התקבלה מהמשיבה השלמת חקירה, אשר לא הוגשה לבית המשפט המחוזי. בהשלמה זו בוצעה השוואה בין קולו של העורר לקולו של האדם שהוקלט בהאזנת הסתר. לטענתו, השלמת חקירה במועד זה ולא בנוכחות בא-כוח העורר אינה אפשרית, ולפיכך לא ניתן לייחס לה כל משקל. במסגרת זאת, מפנה הוא להנחיית היועץ המשפטי לממשלה 7.7 (1.1.2003), אשר בה נכתב כי יש ליצור קשר עם מז"פ כאשר מבצעים זיהוי קול.

21.

עוד טוען העורר לעניין הודעותיהם של ע' והשניים שליוו אותו ברכבו (ג' ו-מ') כי עדויות אלו כאמור לעיל יכולות להוות סיוע אף בנוגע לארבעת הנאשמים האחרים. כמו כן, קיימות סתירות ביניהם לבין עדותו של ו' המחייבות לייחס להם משקל נמוך ולבחון אותן אף בשלב זה של ההליך. במסגרת זאת, טוען הוא כי מההודעות עולה כי ו' לא הזהיר כלל את ע' והשניים האחרים, דבר שעומד בסתירה להודעתו של ע'. כמו כן, לטענתו, השלושה לא מזכירים כלל אופנועים, בשונה מהודעתו של ע'. בנוסף, לטענתו, קיימת סתירה בכך ש-ע' טען כי ו' ישב ברכב עם אחרים שעה שאמר כי "לא בריא לעמוד פה", בשונה מהודעתו של ע'. לעניין זה, טוען העורר כי אמירה זו יש לייחס לעובדה כי הרכב עמד בסמוך לרכב משטרה, ולא ניתן לפרשה כאזהרה בדבר הסכנה לחייו של ע'.

22.

עוד בהקשר זה טוען הוא כי הסתירות בין העדויות של ע' והשניים האחרים לעדותו של ו' מלמדת כי לא ניתן לייחס משקל רב גם לראיה המרכזית – קרי, עדותו של ו' עד המדינה. לטענתו, העובדה כי ע' והשניים האחרים מוסרים גרסה קוהרנטית בינם ובין עצמם, ומנגד גרסתו של ו' סותרת באופן מובהק את זאת שלהם, מלמדת על אי אמינותו של האחרון.

23.

לעניין הראיות החיזוק הנוספות אשר בית המשפט המחוזי התבסס עליהם, טוען העורר כי לא ניתן היה לייחס משקל לשתיקתו, שעה ובמהלך העימות בינו לבין ו' לא שתק כלל. בנוסף, לעניין הודעתו של ע' כי היו אופנועים במהלך האירוע, לא ניתן לייחס גם לה משקל, וזאת נוכח העובדה שהם מוזכרים בהקשר לפגישה שהתקיימה מספר ימים לאחר האירוע. לטענתו, ככל ש-ע' היה רואה אופנועים באירוע עצמו, הרי לאור חשיבות פרט זה היה מזכיר אותם כבר בהודעתו הראשונה.

24.

לעניין האישום הרביעי, טוען העורר כי האירוע לא התרחש מיוזמתו, ואין שום דרך להוכיח כי השיחה נעשתה "בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, או בכוונה להניע את המתלונן לא למסור הודעה או למסור הודעת שקר" (סעיף 31 לערר). לטענתו, השיחה בינו ובין ע' הוצאה מהקשרה, ועניינה היה שיחה כללית לאור עניינם המשותף. לטענתו, כל מה שניתן ללמוד מהשיחה, הוא כי אכן העורר ו-ע' לא הכירו או נפגשו מעולם.

25.

לבסוף, לעניין חלופת מעצר, טוען העורר כי טעה בית המשפט כאשר לא בחן כלל חלופת מעצר, וזאת כאשר מדובר בכתב אישום ארוך הכולל עדים רבים, והמשפט צפוי להימשך זמן רב מאד. בהקשר זה, טוען הוא כי באפשרותו להציע חלופת מעצר בית בפיקוח מלא ורציף בעיר אילת. כמו כן, לעניינו, טוען הוא כי לא ניתן לייחס לו בדומה לנאשמים אחרים את החומרה הרבה בעבירות הנטענות, וזאת נוכח העובדה שחלקו היחסי הוא קטן וחד פעמי.

26.

המשיבה סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, קיימות ראיות חד משמעיות לעובדה כי הנאשמים כולם, ובכללם העורר, פעלו בתור ארגון פשיעה. בהקשר זה, טוענת היא כי אף העורר לא טוען כי הוא לא היה חבר בארגון זה, ויש בכך נסיבה מחמירה העומדת לחובתו.

27.

לעניין מהימנותו של ו' , עד המדינה, טוענת המשיבה כי ככל שקיימות סתירות בהודאותיו, הן נובעות מכך כי הן מקיפות פרשות רבות במשך שש שנים בשתי ערים שונות. כמו כן, מהימנותו נבחנה על ידי מספר ערכאות, כולל בית משפט זה, בפרשות שונות, ובכולם הוא נמצא אמין.

28.

לעניין האישום השלישי , טוענת המשיבה כי הודעותיהם של ע' ושני האחרים מול זאת של ו' קוהרנטיות. במסגרת זאת, לטענתה, את העובדה כי האופנועים הוזכרו בהודעה מאוחרת יותר ניתן לייחס כאמור לכך שההודעות של המעורבים נמסרו כשנתיים לאחר קרות האירוע. עוד לעניין הסתירות הנטענות בין הגרסאות, טוענת היא כי ע' כן מסר שהוזהר על ידי ו'.

29.

לעניין האיכון , טוענת המשיבה כי השלמת החקירה נעשתה מאחר שבערר נטען כי העורר זוהה רק על סמך שמו הפרטי. טענה זו לא הועלתה על ידי האחרון במהלך ההליך בבית המשפט המחוזי. יתר על כן, לטענתה, האיכונים ומועדם מאשרים באופן מדויק את ההתרחשות המתוארת באישום הרביעי.

30.

עוד טוענת המשיבה כי האישום הרביעי מהווה חיזוק לאישום השלישי, וזאת כי העורר הדיח את ע' שלא יזהה אותו מתוך החשש נוכח מעורבותו בניסיון לרצח.

דיון הכרעה

31.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את הודעת הערר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

32.

לאחרונה נקבע בבש"פ 4253/13 סוסן נ' מ"י (27.6.2013) (להלן: עניין

סוסן ):

"כידוע, לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום, על המדינה להוכיח שני יסודות - עילת מעצר

על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק סדרך הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וקיומן של ראיות לכאורה

להוכחת האשמה , לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר תוך נקיטת בחלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים... המבחן הנקבע לבחינת ראיות לכאורה לשם מעצר עד תום ההליך הפלילי הוא האם די בראיות, אם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ'

מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996) (להלן: הלכת זאדה )). במסגרת זאת, קבעה הפסיקה כי בשלב זה של ההליך הפלילי, אין להידרש לסוגיית משקל הראיות ומהימנות העדים, אלא רק האם בראיות גלום פוטנציאל סביר להרשעה" (שם, פסקאות 17-16).

33.

תחילה, אציין כי יש לדחות את טענתו של העורר כי איכון הטלפון הנייד היא הראייה היחידה שהיא בגדר סיוע, וכי אי העמדת יתר הנאשמים בפרשה לדין באישום זה מעידה על כך שלגישת המשיבה אין בנמצא כל ראיות סיוע. על רשויות החקירה ופרקליטות המדינה החובה להגיש כתב אישום רק נגד נאשמים אשר קיים לדעתם סיכוי סביר כי יורשעו (ראו: סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1 (1998)). במסגרת זאת, יש לבחון את כלל הראיות העומדות נגד נאשם. לפיכך, לא ניתן לנתק בין שאר הראיות המסבכות את כלל הנאשמים, לראייה המסבכת באופן פרטני את שלושת הנאשמים באישום השלישי, ביניהם העורר. קרי – הראיות הנזקפות לחובתו של העורר הם מכלול הראיות במסגרת האישום השלישי, ולא רק ראיית האיכון.

34.

מהימנותו של עד המדינה – לאחר בחינת חומר הראיות, השתכנעתי כי במסגרת הליך זה, ניתן לקבוע כי ראיה זו מהימנה דיה. לכך הגעתי למסקנה על בסיס בש"פ 851/13 מדינת ישראל נ' קיון (7.2.2013) ובש"פ 2515/13 אלבז נ' מדינת ישראל (23.4.2013), אשר בשניהם קבעו בהתאמה השופטים א' חיות ו-צ' זילברטל קביעות דומות בפרשות שונות בנוגע ל-ו' עצמו.

35.

בנוסף, עיינתי בהודעותיו של ו', והגעתי למסקנה כי בכל הנוגע לאישום השלישי, הודעתו קוהרנטית במידה מספקת להודעותיהם של ע' ושני האחרים. כך לדוגמא, בחקירתו של ע' מיום 16.10.12 עולה בבירור כי ו' אכן הזהיר אותו (גיליון 4 שורות 106-97; גיליון 5 שורות 139-134). בנוסף, מפרוטוקול החקירה עולה בבירור כי אמירות אלו מיוחסות לסכנה לחייו של ע', ולא לרכב משטרה שחנה בסמוך.

36.

לכך יש להוסיף כי אומנם נראה כי אזכור האופנועים בחקירתו של ע' מתייחס לאירוע אחר, אולם אין בכך כדי להוות סתירה להודעתו של ו' במידה המכרסמת במהימנותו הלכאורית, הנבחנת בשלב זה של ההליך הפלילי.

37.

עוד אציין בטרם אבחן את ראיות החיזוק, כי בהתאם למבחני הפסיקה, שעה והגעתי למסקנה כי הראיה המרכזית מהימנה ברמה גבוהה (וכך היא מסקנתי כאמור), פוחת הצורך בראיות סיוע חזקות (ראו: ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני (19.2.1995)). באספקלריה זו אגש עתה לבחון את יתר הראיות.

38.

בחינת ראיות חיזוק בהליכי מעצר - בית המשפט המחוזי מציין כי קיימות שתי אסכולות בכל הנוגע לבחינת ראיות סיוע במסגרת הליך מעצר. לגישתי, כפי שלא ניתן שלא להידרש כלל לענייני מהימנות ומשקל בהליך המעצר, כך גם הדין בנוגע לראיות סיוע. כאשר אישום מסוים מבוסס כולו על עדות אשר הדין קבע כי היא מצריכה סיוע (וזאת יש לזכור לאור הרציונאל כי עדות זאת לבדה אין בה כדי להרשיע אדם), לא ניתן להסתפק בטענה כי ראיות סיוע קיימות. ככל שראיות אלה לא מחזיקות מים אפילו בבחינה לכאורית כיאה להליך מעצר, לא ניתן להסתמך עליהן כראיות מחזקות (ראו והשוו: בש"פ 5294/11 שללשוילי נ' מדינת ישראל (24.7.2011); עניין סוסן ). לפיכך, בדומה לאופן בו פעל בית המשפט המחוזי, לטעמי יש לבחון ראיות תומכות (וודאי שראייה מחזקת מסוג סיוע), בהליכי מעצר.

39.

איכון הטלפון הנייד – טענותיו של העורר בנוגע לכך מתרכזות בכמה מישורים:

40.

לעניין זיהויו כבעל הטלפון הנייד , מקבל אני את עמדת המשיבה. נראה כי אכן השוואת הקולות שבוצעה ביום 3.7.2013 נדרשה לאור טענותיו של העורר שהועלו בערר. על פניו, נראה כי זיהוי הקול אשר השווה בין הנאמר בהקלטות הטלפון הנייד לקולו של העורר מהקלטת וידאו של חקירתו במשטרה, מספק לשלב זה. על אף כי נקבע בפסיקה כי יש להעדיף זיהוי קולי במעבדת מז"פ, אין בכך כדי להביא לפסילתו של זיהוי שנעשה באמצעות אוזן אנושית, כפי שהתרחש במקרה זה (ראו: ע"פ 2996/11 פלוני נ'

מדינת ישראל (11.5.2011); ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (2.12.2010)).

41.

לעניין טענתו של העורר כי נהג לפקוד את המקום חדשות לבקרים בלי קשר לעבירות הנטענות, אבקש להפנות לדו"ח ניתוח מפות אתרים שנערך על ידי רפ"ק גור ביום 6.3.2013. בדו"ח זה ניתן לראות בבירור התאמה כמעט מוחלטת בין האירועים הנטענים לבין איכוני הטלפונים של המעורבים בפרשה.

42.

בסעיף 11 לדו"ח נכתב: "ליאור ואוראל בלטי [העורר והנאשם 7 – ס' ג'' ] אינם נמצאים ביחד עד השעה 21:16 לפחות, כשבשעה זו מתקשר ליאור לאוראל. הנחת העבודה, עפ"י הודעת עד המדינה, הנה כי לאחר טלפון זה השניים חוברים יחדיו ולאחר מכן נמצאים ביחד... עפ"י עדותו של עד המדינה, אוראל וליאור בלטי נסעו על האופנוע... להביא את האקדחים. ניתן לראות, עפ"י האיכונים מהפלאפון של ליאור, כי קיימת תנועה שלו באזור מרכז העיר ואזור התעשיה". עוד מצוין בדו"ח כי איכוני הטלפונים הניידים של ע' ושני האחרים מלמדים כי גם הם שהו באילת במהלך האירוע.

43.

לפיכך, על פניו, נראה כי מדובר לכל היותר בראיית סיוע. במסגרת זאת, אין בטענתו של העורר כי הוא נוהג לבקר באותו אזור פעמים רבות כדי להעלות או להוריד מחוזקה של הראייה.

44.

לא מצאתי לנכון להידרש בשלב זה לעניין מהימנות איתור מיקום מדויק בהתאם לאיכון בשלב זה, נוכח הראיות המחזקות האחרות, ונוכח השלב הראשוני של ההליך. מדובר בקביעה עובדתית מובהקת שיש לבררה במסגרת התיק העיקרי.

45.

שתיקתו של העורר – העורר טוען כי במסגרת העימות שנערך לו עם ו', הוא לא שתק, ולפיכך לא היה ניתן למצוא חיזוק משתיקותיו בחקירות. עיינתי במזכר שערך רפ"ק גור ביום 1.11.2012, וממנו עולה כי כל אמירותיו במסגרת זאת הן כי ו' הוא "שקרן" ומעליל עליו עלילות שווא. לפיכך, במקרה דנן, אכן לא היה מקום לראות בשתיקתו של העורר כראיית חיזוק.

46.

האישום הרביעי – לא מצאתי דבר בטענותיו של העורר לעניין זה. על אף הפרשנות היצירתית אשר משווה הוא לדבריו של ע' בתא המעצר, לדעתי, נראה כי ברמה הלכאורית אכן התקיימה כוונה לשיבוש חקירה. לכך יש להוסיף את המסמך שנתפס אשר מתואר בכתב האישום הכולל את מספר הטלפון הנייד של העורר ושל בא-כוחו. בהקשר זה, אבקש גם לציין כי גם לגישתי מהווה האישום הרביעי חיזוק משמעותי לאישום השלישי. ככל שאכן אמר העורר את מה שאמר ל-ע', הרי כי וודאי אמר דברים אלו למטרה מסוימת. נוכח העובדה שכתב האישום האחר היחיד העומד נגדו הוא האישום השלישי, רק הגיוני להניח כי בכוונתו הייתה לשבש חקירה זו.

47.

משמצאתי כי לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה, בחנתי את ההחלטה שלא לבחון חלופות מעצר. העורר טוען לעניין זה כי חלקו היחסי בכתב האישום קטן יחסית. עם זאת, יש לתת משקל לעובדה כי העורר לכאורה לקח חלק פעיל בפעילותו של ארגון פשיעה, את עברו הפלילי, ולכך כי העבירה המרכזית בגינה הוא מואשם היא עבירת ניסיון לרצח, שהיא מהחמורות בספר החוקים. בנוסף, אין לשכוח כי במסגרת האישום הרביעי, אשר גם לגביו כאמור קיימות ראיות לכאורה, מואשם העורר בשיבוש מהלכי משפט – שהיא בגדר עילת מסוכנות סטטוטורית, שבמקרה מעין זה לא ניתן לאיין אלא באמצעות הישארותו במעצר (ראו: עניין סוסן , בש"פ 591/11 מלול נ' מדינת ישראל (27.1.2011); בש"פ 2410/13 עמאש

נ'

מדינת ישראל (11.4.2013)).

48.

סוף דבר, הערר נדחה.