בש"פ 8932/12 שמלה (שלום שמש) תיירי נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.11.2012 במ"ת 56526-10-12 (כב' השופטת נ' בן אור ), בגדרה הוחלט כי העורר ישהה במעצר עד שתוכרע עתירה להכרזתו כבר הסגרה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

ברקע להליכים מושא תיק זה, אירוע מצער שהתרחש בעיר מארסיי שבצרפת לפני כעשור. על פי העובדות שאין לגביהן מחלוקת, ביום 12.11.2002 באישון ליל, הוצת מחסן שנשכר על ידי חברה למסחר בנעליים. הצדדים מסכימים כי המחסן הוצת על ידי אחד – שריף סחראווי (להלן: "סחראווי") – וגיסו, הוא העורר. האחרון אף היה בעליה של החברה שהשתמשה במחסן. בעקבות השריפה נגרם פיצוץ רב עצמה, שהוביל לקריסת הדירה הממוקמת מעל המחסן. דיירת שהתגוררה באותה דירה נהרגה, שני דיירים נוספים נפצעו, וכן נפצעו העורר וסחראווי. על פי גרסת העורר לאירועים, אלמונים חטפו אותו מביתו אל המחסן, ושם הכריחוהו באיומי אקדח להצית את המחסן.

לצורך השלמת התמונה יצויין כי יומיים לאחר ההצתה, תבע אחיו של העורר את חברת הביטוח בסכום של כחצי מיליון אירו בגין נזקי השריפה. תביעה זו נדחתה. עוד יש לציין כי העורר היה המוציא והמביא במספר חברות שעיסוקן מסחר בנעליים, ומהחומר שהוגש בערכאות השונות – הן בארץ והן בחו"ל – מצטיירת תמונה לפיה היו העורר והחברות במצב כלכלי בעייתי ביותר, ואף בית הוריו של העורר שועבד כבטוחה כנגד אשראי שקיבלה אחת מהחברות.

בעקבות אירועים אלה, הועמד העורר לדין בצרפת בשנת 2006 בגין עבירות של הריסת נכס באמצעים מסוכנים, שתוצאתה מוות; הריסת נכס באמצעים מסוכנים הגורמים לפציעה לתקופה של שמונה ימי עבודה או יותר; קשירת קשר לביצוע פשע שתוצאתו מות אדם ופציעה של שני אנשים לתקופה של שמונה ימים או יותר; והריסת נכס שעוקל בהחלטה שיפוטית או מעילה בו. מאחר שלא התייצב העורר למשפטו בצרפת, הוא נמצא אשם ונגזר עליו עונש של 20 שנות מאסר שלא בפניו. הצדדים אינם חולקים על כך כי על פי הדין הפלילי הצרפתי, ככל שיוסגר העורר ויבקש להישפט מחדש, יבוטל פסק הדין ויתנהל ההליך מחדש בנוכחותו.

3.

בעקבות פסק הדין הגישה ממשלת צרפת ביום 21.12.2009 בקשה להסגרת העורר. נוכח האמור, ומכח הוראות חוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסגרה"), הגישה המשיבה עתירה להכריז על העורר כבר הסגרה לצרפת, כמו גם בקשה למעצר העורר עד תום הליכי ההסגרה. היא הבקשה נשוא דיוננו.

בהחלטה מיום 12.11.2012 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור ) את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר. נקבע כי הראיות הקיימות בתיק עומדות ברף הנדרש למעצר עד תום הליכי ההסגרה. צוין כי התנהלותו של העורר ומשפחתו עם רשויות אכיפת החוק בצרפת הינה "התנהלות שאינה מעוררת אמון ואינה משקפת רצון לשתף פעולה" – ונשקף ממנו אף היבט של מסוכנות, שעה שהוכיח כי לכאורה מסוגל הוא לבצע מעשים קיצוניים בחומרתם. מכאן הערר שלפני.

טענות הצדדים

4.

לגישת בא כוח העורר, שגה בית משפט קמא עת הורה על מעצרו עד לתום הליך ההסגרה. נטען כי לא הורם הנטל הראייתי הנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, המצריך ראיות מספיקות להעמדה לדין בישראל. הודגש כי בקשת ההסגרה כמו גם בקשת המעצר מתבססות על ראיות נסיבתיות בלבד, אשר לפי גישת העורר – יכולות לגלות תרחישים עובדתיים שאינם פליליים. בבוחנו את חומר הראיות בתיק, מסיק בא כוח העורר כי אין הן עומדות ברף הנדרש למעצר בהליך ההסגרה – קל וחומר להרשעה בהליך עיקרי. הוסף כי לעורר משפחה וחיים חדשים בישראל, וכי יש מקום לשחררו לחלופת מעצר, שכן אין לו אינטרס ממשי להימלטות מישראל.

דיון והכרעה

5.

בליבת ההכרעה בערר זה יש לתת את הדעת לשתי סוגיות. האחת כללית והאחרת קונקרטית. הראשונה – מהו הרף הראייתי הנדרש מקום בו מתבקש מעצרו של פלוני המבוקש להסגרה במדינה אחרת עד תום ההליכים. השאלה השנייה עניינה האם חוצה מקרנו את הרף האמור אם לאו.

סעיף 9(א) לחוק ההסגרה מורנו כדלקמן:

"הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" (ההדגשה אינה במקור).

כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה כי בטרם יכריז בית המשפט על מבוקש פלוני כבר הסגרה, עליו להשתכנע כי הבסיס הראייתי מגלה "אחיזה לאישום" (ראו ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל

(6.12.2010)). בית המשפט הישראלי מתפקד כ"בית משפט לענייני הסגרה", ואין מלאכתו לברר את סוגיית אשמתו או חפותו של המבוקש. סמכותו מצומצמת יותר, ובמסגרת הראייתית עליו לבחון האם התשתית הראייתית מצדיקה את המשך בירור אשמת המבוקש במדינה הזרה. מהימנותן ומשקלן של הראיות תבחנּה במסגרת ההליך העיקרי. בית המשפט הישראלי ייתן דעתו למשקלן של הראיות רק מקום בו עולה כי המדובר בראיות חסרות ערך על פניהן (וראו ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל (14.4.2010); ע"פ 5227/10 מישל קרולין יובל נ' מדינת ישראל (2.4.2012)).

שאלה נפרדת היא, מהו הרף הראייתי הדרוש לצורך מעצר בהליכי הסגרה? אף כאן אמר בית המשפט העליון את דברו במספר הזדמנויות, תוך קביעה כי:

"בהליך המעצר לצרכי הסגרה, כמו גם בהליך ההסגרה עצמו, אין על בית המשפט להידרש לבחינת מהימנותן ומשקלן של הראיות והוא אף לא נדרש להעמיק בשאלת חפותו או אשמתו של המבקש, אלא עליו לבחון אם קיימות ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן ואשר יש בהן כדי להצדיק את בירור האישומים המיוחסים למבקש בפני ערכאה דיונית" (בש"פ 3381/11 אלכסנדר צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.5.2011); וראו גם: בש"פ 6488/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרקופץ

(7.9.2010)).

מה טיב הרף הראייתי במעצר במסגרת הליכי הסגרה? כדי להשיב לשאלה ניתן להסתייע בשאלה אחרת, תוך השוואה בין מעצר מהסוג הנדון לבין מעצר מסוג אחר המוכר לבית המשפט היטב. לאמור, ניתן לשאול האם הרף הראייתי במעצר בהליך הסגרה נמוך או גבוה יותר מהרף במעצר בהליך הפלילי. לשאלה אחרונה זו אשיב כבר עתה: הרף הראייתי במעצר במסגרת הליכי הסגרה נמוך יותר מהרף שנקבע בהליכי מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, הפער בין הדרישה הראייתית במעצר

בהליך ההסגרה לעומת הדרישה בהליך ההסגרה גופו, קטן יותר מהפער בין הדרישה הראייתית במעצר עד תום ההליכים, לבין הדרישה הראייתית בתום המשפט הפלילי. אבהיר.

נראה שמצב הדברים האמור נגזר מהשוני המצוי בין שני ההליכים, והשלכת העניין על הדרישה הראייתית. מטרת הליך המשפט הפלילי היא לקבוע אם אשם הנאשם אם לאו. לעומת זאת, מטרת הליך ההסגרה היא לקבוע האם יתנהל משפט במדינה זרה. המבחן בראשון הוא ראיות "מעל לכל ספק סביר", בעוד המבחן באחרון עניינו "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בשני ההליכים על בית המשפט לבדוק ברמת "לכאורה", אך לא מעבר לכך, אם ראיות התביעה מבססות את הרף הנדרש בהליך העיקרי – יהא זה משפט פלילי או הליך הסגרה. בהתאמה, הן במשפט הפלילי והן בהליכי הסגרה בית המשפט הדן במעצר אינו מחליט בתיק העיקרי.

שלוש נקודות נוספות – והשזורות זו בזו – ראויות לציון. האחת : ניהול משפט לקביעת אשמה דורש בירור מקיף ביותר, הכולל שמיעת ראיות ולעיתים אף מומחים. לעומת זאת, הליך ההסגרה מטיבו מצומצם בהיקפו. לכן, בפועל, ההבדל בין הליך המעצר בהסגרה לבין הליך ההסגרה העיקרי אינו כה גדול כמו ההבדל שבין הליך בירור האשמה הפלילית לבין הליך המעצר עד תום ההליכים. השניה : החלטה לעצור עד תום ההליכים במשפט הפלילי משמעותה בדרך כלל מעצר לתקופה ארוכה יותר, ואף תקופה משמעותית לעומת אורכו של המעצר עד לסיום הליך ההסגרה. נקודות אלו מעצימות את היבט הארעי של מעצר בהליכי הסגרה. השלישית : אין לצפות שהבירור שייעשה על ידי שופט המעצרים יהא מקיף כגון הבירור בהליך העיקרי. ואולם, מחובתו של שופט המעצרים לבחון את העניין לא רק על פי המבחן הראייתי, אלא גם על פי התוצאה של שלילת חירותו של אדם טרם הוכרע דינו – להרשעה או להסגרה. אשר על כן, בבוא בית המשפט להכריע בסוגיית המעצר עד תום הליכי ההסגרה, אל לו לשכוח כי טרם התקיים משפט וטרם הוכרע הדין (תוך הנחה שבמקרנו העורר זכאי למשפט חוזר חדש בצרפת). סבורני כי אל לבית המשפט להקל בבואו ליישם את המבחן הפסיקתי "ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן", אלא נדמה כי הכיוון ההפוך הוא הנכון, כדי ליצוק תוכן ממשי למבחן האמור. הרף הראייתי במעצר בהליכי הסגרה אכן אינו גבוה, אך הוא קיים ויש לכבדו. זאת כאשר ברקע ייחוד נוסף בהליכי ההסגרה – מחויבותה של המדינה להבטיח את קיום ההסכמים הבינלאומיים עליהם היא חתומה, תוך הבטחת הדדיות בהליכי הסגרה.

6.

כדי להבהיר את הנקודה ניתן להיעזר בהפנייה לתחום אחר של המשפט – דיני משפחה (באופן מפתיע). כמובן, התחומים שונים אך יש בהם מן המשותף לענייננו מבחינה רעיונית. בתיקים הנדונים בגדרו של חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, הושם דגש על קביעת מקום שמיעת המשפט, להבדיל מההכרעה המהותית. ועדיין – בשני המקרים יש חשיבות רבה להליך, גם בשל ההיבט ההסכמי בין מדינות להילחם כאחת נגד תופעות שליליות. השוואה נוספת מצויה בסעד שעניינו בקשה לפסיקת מזונות זמניים בהליכי גירושין. הפסיקה קבעה כי המדובר במעין "סיוע ראשוני". דהיינו, יש צורך להכריע בתחילת המשפט על אף שמטבע הדברים הבירור יהא מקיף פחות מהתמונה שתצטייר לאחר סיום ההליך העיקרי. האנלוגיה היא שיש להחליט בתחילת הליך ההסגרה אם להורות על מעצרו של המבוקש להסגרה עד לסיום ההליך.

הנפקות היא שהבירור הראשוני בהליך ההסגרה מהווה בדיקה לכאורה של המבחן בהליך העיקרי. דרישה לפיה שופט המעצר בהליך ההסגרה יערוך בירור מקיף ויפסוק עמדה נחרצת בסוגית הראיות, היא דרישה מעשית לאיחוד ההליך המקדמי עם ההליך העיקרי. מצב כזה עלול דווקא לפגוע בזכויותיו של המועמד להסגרה. המחיר יהא ביטולו של דיון מקדמי ועצמאי בשאלת המעצר. בהיעדר הבדל בין הליך המעצר להליך העיקרי, המועמד להסגרה ייעצר בפועל מבלי שהעניין נבדק ולו לכאורה.

7.

משניתן מענה לשאלה הראשונה – הרף הראייתי במישור הכללי – יש לבחון מהו החומר הראייתי המצוי בשלב זה בתיק, והאם עונה הוא על דרישת הדין. לצורך דיון בסוגיה זו, יש להרחיב ביחס לתשתית הראייתית לכאורה הקמה נגד העורר. על פי גרסת המדינה, הראיות שברקע להצתת המחסן מגלות את הצורך בבירור אשמתו הפלילית של העורר. נטען כי מצבן הכלכלי של החברות שהיו בבעלות העורר ומשפחתו היה אנוש, ולחברות נזקפו חובות בסך של כמליון ורבע אירו, בעוד נכסי החברות והונן שווים לחמישית מכלל חובותיהן. מצב כלכלי זה נתמך בחוות דעת רואה חשבון המתאר תמונה כלכלית עגומה. כחודשיים בלבד לפני שריפת המחסן, ביקש העורר להרחיב את פוליסת הביטוח שהייתה על מלאי הנעליים במחסן מכ-230,000 אירו ל-534,000 אירו. עוד עולה כי ימים ספורים לפני ההצתה, ביקש העורר מסחראווי להעביר חלק מהסחורה במחסן למתחם אחסון קטן אחר. כאמור גם לעיל, אין מחלוקת כי העורר וסחראווי היו במחסן בעת ההצתה. ואולם בעוד בגרסה ראשונית של העורר מסר כי הגיע למקום בעקבות התראה על הפעלת מערכת האזעקה (טענה שנסתרה), הרי שבגרסה מאוחרת יותר מסר כי נחטף למקום ואולץ להצית את המחסן. עוד מעלה חומר הראיות כי על בגדי העורר נמצא דלק מן הסוג ששימש להצתת המחסן. דגש מיוחד הושם על כך שעדותו של העורר ביחס לחטיפה היא מעין עדות כבושה, שניתנה רק חצי שנה לאחר קרות האירועים.

בא כוח העורר מוצא לשיטתו הסבר הגיוני לשרשרת האירועים לעיל. לטענתו החברות שבבעלות העורר היו במצב כלכלי טוב – ישנם ממצאים המראים כי בעת השריפה הייתה במחסן סחורה בשווי של כמליון אירו – ומדוע אם כן יבקש העורר להצית את המחסן כאשר דמי הביטוח שיקבל בעבור הסחורה מהווים חצי משווי הסחורה עצמה? לכך משיבה המדינה כי חוות דעתם של המומחים מתייחסת למלאי תיאורטי, ושבפועל לא ידוע מהו מלאי הנעליים שהיה במחסן. עוד מתאר העורר שהביטוח הורחב לאור העובדה שמדובר היה בתקופה שלפני החגים הנוצריים, אשר בה בדרך כלל יש גידול במכירות, דבר שהצריך גידול במלאי וכפועל יוצא כיסוי ביטוחי רחב יותר. את הימנעותו מעריכת ביטוח גם לנזקי גניבה, והתמקדות בנזקי שריפה בלבד, נימק העורר בכך שתנאי המיגון מפני גניבות שהציבה חברת הביטוח לא היו כדאיים עבורו, והדבר נתמך אף בעדותה של נציגת חברת הביטוח. ביחס למלאי שהורה העורר להוציא מהמחסן, טוען בא כוחו כי המדובר במלאי קטן בשווי של 20,000 אירו בלבד. באשר למעורבותו באירוע ההצתה עצמו, גרסת העורר היא כאמור שחוטפיו הכריחו אותו להצית את המחסן באיומי אקדח, ואף חפצו להוביל למותו. לפיכך אין פלא שעל גופו נמצאו שיירי דלק ואף יותר מזה – כמעט קיפד הוא את חייו וסבל מכוויות בהיקף של כ-60%. בא כוח העורר מפנה לעדותו של עד ראייה בשם חאלד אוסמן, אשר ממנה ניתן ללמוד לכאורה כי העורר לא היה מעורב באירועים, או למצער היה שותף להם בעל כרחו. על פי עדותו של אוסמן נראו שלושה אנשים מתקרבים ברכב למחסן, ולאחר שנכנסו פנימה ועשו שם דבר מה, ברחו מהמקום ואז נשמע פיצוץ. כמובן – ניתן לתת הסברים שונים לתיאור האמור, והעדות אינה מסייעת לעניין זה, דהיינו – מי האנשים? מדוע ברחו? האם ישנם אנשים נוספים בזירה? כך או כך, הטענה נחלשת גם בשל ההסכמה מטעם העורר, ששהה במקום יחד עם סחראווי, וביצע את מעשה העבירה – הגם שמעלה הוא טענת הגנה בדמות כורח. באשר לעובדה כי עבר זמן רב מאז קרות האירוע ועד מתן "גרסת החטיפה" נטען כי העורר איבד את זכרונו נוכח הפציעה הקשה שנגרמה לו, ורק כעבור חצי שנה, כששוחרר מבתי החולים, שב אליו זכרונו ומסר את גרסתו.

8.

בעניין שנדון בבש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל (24.9.2012)(להלן: " עניין ניאמצ'יק "), הבעתי דעתי ברמה הכללית בשאלת דיותן של ראיות נסיבתיות בשל בקשה למעצר עד תום ההליכים. נקבע כי קיימות שלוש אפשרויות לבחינת מארג הראיות הנסיבתיות:

"הראשונה – הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, כמובן, עמדה התביעה בנטל. השנייה – הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה. השלישית – עניינה כולל גם מעין מקרה גבול. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, וזאת ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך הביניים של מעצר עד תום ההליכים. ודוק, עסקינן בהתפתחות טבעית של הראיות הנסיבתיות, ולא התפתחות מלאכותית, רחוקה או מאולצת. מתפקידו של בית משפט לעמוד היטב על אופן ההתפתחות הפוטנציאלי האמור. אל לו לכסות את החסר ולמתוח את הפוטנציאל הראייתי מעבר לגבולותיו. הזהירות המתבקשת תתן את אותותיה גם תוך בחינת המארג הראייתי הנסיבתי הקונקרטי ביחס לנאשם מושא הבקשה למעצר עד לסיום ההליכים".

כאמור, לצורך מעצר נאשם בהליך הסגרה, על המדינה להציג ראיות המקימות אחיזה לאישום. במובן זה, אין צורך בתשתית ראייתית כדוגמת האפשרות הראשונה – "תוצאה הגיונית אחת". נדמה כי המבחן מוצא מקומו במתחם האפשרות השלישית עם נטייה לאפשרות השנייה. לאמור, על הראיות הנסיבתיות להיות חזקות דיין כדי לצלוח את המבחן "חסרות ערך על פניהן", תוך שימת לב כי מצויים אנו בהליך מקדמי בו טרם הוכחה האשמה. לגישתי, צדק בית משפט קמא עת קבע כי הראיות בתיק מצדיקות לכאורה את בירור האשמה

ואף הוסיף "גם על פי פן מחמיר יותר, של ראיות לכאורה, עמד המבקש בחובתו לבסס את בקשת המעצר, שכן בנסיבות העניין אין בגרסת החטיפה הכבושה כדי לפגוע לכאורה בתשתית הראייתית לפיה הגיעו [ העורר ] וסחראווי, על פי התכנית, למחסן, והציתו אותו".

אכן, מצויים אנו בשלב מקדמי, ואין לפסול על אתר את גרסת המבקש בדבר החטיפה והאיומים שהביאוהו להצית את מחסן הנעליים. ואולם, גרסה זו אינה מצליחה לאיין את התשתית הראייתית לכאורה המשמעותית שהוצגה נגד העורר, ולפיה הצית במזיד את המחסן. כפי שציינתי ב עניין ניאמצ'יק : " באפשרות השלישית, יש לשאול ככלי עזר: "מה הוכח שלא באופן ישיר?". למשל, האם יש אפשרות שהנאשם כלל לא היה בזירה וזיקתו בנויה על ראיות נסיבתיות... או שמא, הימצאותו בזירה בנויה על ראיות לכאורה, ומידת מעורבותו נסובה סביב ראיות נסיבתיות...". כאמור, אין מחלוקת שהעורר שהה בזירה בעת הצתת המחסן. ראיות משמעותיות מגלות שייתכן ואף היה לו מניע. העורר הוא המעלה טענת הגנה כדי להשתחרר מאחריות. טענה שבפועל נשענת על גרסתו הוא, שנמסרה לאחר זמן ניכר מקרות האירועים. במצב דברים זה, נדמה כי עמדה המדינה ברף הראייתי כנדרש בשלב זה – הן אחיזה לאישום, והן למעלה מכך.

9.

נותרו סוגיית עילת המעצר וחלופת המעצר. הצורך לבדוק מרכיבים אלה נגזר מהשפעת חוק המעצרים על מעצר בהליכי הסגרה, ולו ברמה הכללית. כך יאה לשיטה משפטית החורטת על דגלה עקרונות של "חירות" ו"כבוד האדם" כעולה מחוקי היסוד של המדינה (ראו עמדת השופטת א' פרוקצ'יה ב בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל (30.1.2009) (להלן: עניין אברג'יל ) פסקה 15). נדמה כי בהליכי ההסגרה, מעצם טיבם וטבעם, מתקיימת סוג של הנחה כי המבוקש להסגרה חפץ להימלט ממורא הדין ולשבש הליכי משפט. כמובן, כל מקרה לגופו, אבל יש בהנחה זו משקל משמעותי במקרה כגון דא, בו עזב העורר את ארצו שעה שמתנהלים נגדו הליכים פליליים להם הוא מודע. ודוק, אין המדובר ב"חזקת הימלטות" או "חזקת שיבוש" סטטוטורית או פסיקתית, אלא במעין חשש המבוסס על נתונים אובייקטיביים. כבר נפסק כי הליכי המעצר בבקשה להסגרת מבוקש בעלי מאפיינים יחודיים " הטומנים בחובם חשש מובנה וטבעי להתחמקות המבוקש מן הדין " (וראו: לעיל עניין אברג'יל בסעיף 16; בש"פ 2045/12 סרגיי גלוחוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.3.2012)). מעבר לכך, טיב העבירות לכאורה – קשירת קשר, הצתה וגרימת מוות – על התעוזה שבהן, מגלות אף מידה גבוהה של מסוכנות. ושוב, מטריית חוק המעצרים מהווה מורה דרך בבחינת סוגיית עילות המעצר. הנה כי כן, קמה בענייננו עילת מעצר בעלת עצמה גבוהה ומגוונת.

באשר לחלופת מעצר, סבור בא כוח העורר כי היה מקום לקבל תסקיר מעצר, אשר ייבחן האם ניתן לשחרר את העורר למעצר בית, לרבות בתנאים מחמירים. לכך אעיר כי המימד המובנה בעילות המעצר משליך על סוגיית החלופה. ושוב נפנה לכלל בחוק המעצרים, והפעם – קיומה של חלופה ראויה שיש בה להשיג את מטרות המעצר. אלו האחרונות משמעותיות בהליך ההסגרה, וקושי זה ברגיל מקים משוכה של ממש. כמובן, אין מקום לקבוע ככלל גורף ומחייב כי בענייני הסגרה לא קיימת חלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את מטרות ההליך, אך ברקע עומדים מאפייניה הייחודיים של בקשה מעין זו. במקרנו, די לסכם ולומר כי המוטיבציה להימלטות מהדין קיימת, ולכאורה התממשה כבר בעבר עם הגירת העורר מצרפת לישראל, ומטה את הכף בשלב זה לקביעה לפיה לא ניתן יהא להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופה. בנסיבות אלו, לא ברי, בכל מקרה, מה תועלת תצמח מהזמנת תסקיר. בראייה כוללת, התוצאה לפיה ישהה העורר במעצר עד תום הליכי ההסגרה הינה ברורה ומתבקשת.

10.

נוכח האמור לעיל, הערר נדחה.