בש"פ 2045/12 סרגיי גלוחוב נ. היועץ המשפטי לממשלה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 50490-01-12, כבוד השופט ד"ר י' מרזל ) מיום 19.2.2012, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה בעניינו.

1.

ביום 20.2.2011 הגישה ממשלת אוקראינה בקשה, מכוח האמנה האירופית בדבר הסגרה, להסגיר לידיה את העורר בגין עבירות של עינויים (הדומה מבחינת הגדרתה ויסודותיה לעבירה של סחיטה בכוח וסחיטה באיומים), חטיפה וכליאת שווא. ביום 16.4.2010 הוצא נגד העורר צו מעצר בעיר ווינניצ'יה שבאוקראינה, על בסיס צו זה התבקשה הסגרתו של העורר.

2.

על פי הנטען בבקשה, ביום 27.3.2007 נרצח ו.ס. בז'ורה (להלן: המנוח ). אחיו של העורר, וולנטין גלוחוב, היה החשוד העיקרי בביצוע המעשה, והוא היה אף נתון במעצר בשל חשדות אלו. בהמשך לכך נטען, כי בסמוך לתאריך 28.2.2008 קשר העורר קשר

עם סרגיי פוסטויוק (להלן: פוסטויוק ), סרגיי ספיצין (להלן: ספיצין ) ואחרים, במטרה לכלוא ולסחוט באלימות ובאיומים את דמיטריי סטסיוק (להלן: המתלונן ), על מנת לגרום לו להודות בביצוע הרצח של המנוח, ולמסור את הודאתו זו לרשויות. בהמשך לאמור, ביום 28.2.2008 בשעות אחר הצהריים, כאשר יצא המתלונן מחנות המצויה בעיר ויניסטיה שבאוקראינה, ניגשו אליו שני אלמונים (להלן: החוטפים ), הכניסו אותו למכונית ונסעו מהמקום. במהלך הנסיעה הם כיסו את ראשו של המתלונן והכו אותו. המתלונן הובא על ידי החוטפים לבית אביו של ספיצין, אשר בו המתינו העורר וספיצין. הוא הוכנס למרתף, כשהוא כבול ועיניו מכוסות, והוכה על ידי החוטפים, אשר איימו עליו כי יפגעו בו, אם לא יודה ברצח של המנוח. למחרת, ביום 1.3.2008 העבירו העורר, פוסטויוק וספיצין את המתלונן לבית אימו של העורר. שם, כלאו העורר ואחרים את המתלונן במכולת מתכת, והציבו עליו שמירה. ביום 2.3.2008 שבו ואיימו החוטפים, העורר, פוסטיוק וספיצין על המתלונן ואילצו אותו לקרוא בקול רם "הודאה" ברצח המנוח, כשהם מתעדים אותה באמצעות צילום וידאו ובהקלטה. בנוסף, הכריח פוסטיוק את המתלונן לערוך מסמך בו הודה בכתב ידו בביצוע הרצח. ביום 5.3.2008 מסר פוסטויוק את המסמך האמור לרשויות החקירה באוקראינה. ביום 7.3.2008 ניצל המתלונן את עובדת הירדמו של השומר ששמר עליו, ונמלט ממקום כלאו.

לבקשת ההסגרה צורפו הודעת המתלונן; הודעות של ספיצין הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו; דוחות משחזורי האירוע שנערכו בזירת האירוע בנוכחות המתלונן וספיצין; פסק דין של בית המשפט במחוז ויניטסה שבאוקראינה מיום 8.10.2009, המרשיע את שותפיו של העורר וכן פסק דין בערעורם שהקל בעונשם.

3.

ביום 25.1.2012 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכריז על העורר בר הסגרה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ). ביום 28.2.2012 הגיש המשיב בקשה למעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה בעניינו. ביום 19.2.2012 קבע בית המשפט, לאחר שבחן את הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לשם מעצרו של העורר. כן נקבע, כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם על חשש משיבוש הליכי משפט. לצד אלו, הביא בחשבון בית המשפט את החשש מפני הימלטותו של העורר מן הדין, ומחויבותה של מדינת ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה. נוכח כל האמור קיבל בית המשפט את הבקשה, והורה על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה.

מכאן הערר שלפניי.

4.

לטענת העורר שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה החומר הראייתי שצורף לבקשת ההסגרה מקים תשתית ראייתית לכאורית נגדו כנדרש. לטענתו, בית המשפט ביסס את החלטתו זו על הודעותיו של ספיצין הרצופות סתירות מהותיות, שחלקן נגבו בניגוד להוראות החוק האוקראיני (בהיתן תשובות לשאלות מדריכות של החוקר), וחלקן כלל לא מייחסות לו מעשים בעלי אופי פלילי. באשר לעבירות של חטיפה וסחיטה בכוח ובאיומים, טוען העורר כי חומר הראיות אינו קושר אותו לביצוען, ולו ברמה הלכאורית. כן טוען העורר, כי היה על בית המשפט המחוזי להביא בחשבון את פסק הדין החלוט בעניינם של השותפים למעשים, אשר בו הם זוכו מעבירה של חטיפה וקיבלו עונשים סמליים בלבד, כמו גם את העובדה שכנגד אחיו, אשר אף מעורבותו נלמדת מהודעותיו של ספיצין, לא נפתחו כל הליכים פליליים.

עוד טוען העורר, כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון התאמתה של חלופת מעצר ולהורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. משלא עשה כן, טוען העורר, סטה בית המשפט מההלכות הנוהגות בעניין זה. לשיטתו, חולשת הראיות העומדות כנגדו מטה את הכף בעניינו לשחרורו לחלופת מעצר. באשר לקביעות בית המשפט בעניין מסוכנותו, החשש משיבוש הליכי משפט והימלטותו מן הדין, טוען העורר, כי אלו נקבעו ללא כל אחיזה בחומר הראיות.

בדיון שבפניי שבו ועמדו באי כוח העורר על חולשתן של הראיות העומדות כנגד העורר, לצד הסתירות בהודעותיו של ספיצין, כך שחומר הראיות כלל אינו מלמד על מעורבות ישירה של העורר בביצוע המעשים הנטענים. באי-כוח העורר הבהירו בעת הדיון כי עיקר טענתם היא שאף אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית, הרי שעוצמתן המופחתת של הראיות מחייבת שחרור העורר לחלופת מעצר.

5.

מנגד, טוען המשיב כי מהודעותיו של ספיצין ניתן ללמוד על מעורבות ישירה של העורר בביצוע המעשים, אשר אף אם בסופו של יום הובילו ללכידת הרוצח "האמיתי" ולשחרור אחיו של העורר שנחשד במעשה, הרי שמדובר בהתנהגות עבריינית חמורה. לטענת המשיב, מחומר הראיות ניתן ללמוד על ביצוע בצוותא של המעשים הנטענים. לעניין זה מדגיש המשיב, כי לעורר היה אינטרס ברור בביצוע המעשים, שכן אחיו הוא אשר היה נתון לכאורה ב"מעצר שווא", ואחת הזירות שבה בוצע חלק משמעותי של המעשים קשורה בעורר (בית אמו). כן טוען המשיב, כי אופי העבירות ואופן ביצוען מעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר. באשר לטענת העורר, כי הודעותיו של ספיצין נגבו בניגוד להוראות החוק האוקראיני, טוען המשיב, כי אין מקום לבחון טענה זו בהליך המעצר או בהליך ההסגרה, כי אם בהליך הפלילי אשר יתקיים בפני בית המשפט האוקראיני.

6.

לאחר שבחנתי את הערר על נספחיו, את החלטת בית המשפט המחוזי, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

7.

החלטה בדבר מעצרו של אדם עד לתום הליכי הסגרה בעניינו מבוססת, בעיקרה, על אותם השיקולים העומדים בבסיס החלטת מעצר עד תום הליכים פליליים המתנהלים בישראל. דהיינו, בחינת קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר (בש"פ 5589/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 4 (לא פורסם 4.8.2010); בש"פ 9604/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 3 (לא פורסם, 3.12.2009 )). באשר לתשתית הראייתית הנדרשת, נפסק,

כי "די לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למבוקש, שאינן חסרות ערך על פניהן" (בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' מדינת ישראל , פס' 12 (לא פורסם, 10.3.2009) (להלן: עניין אברג'יל ). לצד אלו, על בית המשפט ליתן משקל משמעותי לשיקולים הנוגעים לחשש מפני הימלטות המבוקש להסגרה מאימת הדין זאת "בשל אופיים המיוחד של הליכים אלה, הטומנים בחובם חשש מובנה וטבעי להתחמקות המבוקש מן הדין" (בש"פ 725/09

היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל , פיסקה 16 (לא פורסם, 30.1.2009), והמחויבות

הבינלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל, מכוח אמנה, כלפי המדינה מבקשת ההסגה, להסגיר את המבוקש ולאפשר את העמדתו לדין במדינה המבקשת (בש"פ 725/09 הנ"ל,

שם ).

8.

התשתית הראייתית שצורפה לבקשת ההסגרה כוללת בין היתר את הודעת המתלונן, פרוטוקול שחזור והודעות שונות של ספיצין. אכן, המתלונן בהודעתו ובמסגרת שחזור האירועים לא נקב בשמו של העורר, אך התמונה המצטיירת מהודעותיו באשר לאופן התרחשות האירועים דומה מאוד לזו העולה מהודעותיו השונות של ספיצין, ולזו הנטענת בבקשת ההסגרה. עם זאת, במספר הודעות קשר ספיצין את העורר לביצוע המעשים הנטענים. כך, בהודעתו מיום 4.3.2009 מסר ספיצין כי העורר היה נוכח בעת העברת המתלונן למכולה, בעת הקלטת והכתבת ה"הודאה" ברצח המנוח וביום בו התגלה כי המתלונן ברח מן המכולה. בהודעתו מיום 2.4.2009 מסר ספיצין כי העורר היה שותף בהעברת המתלונן למכולה, אשר נפתחה באמצעות מפתחות שהביא עימו. עוד עולה מהודעתו זו, כי טרם בוצעה גביית ה"הודאה" מהמתלונן התקשר פוסטויוק אל העורר, על מנת לקרוא לו להגיע למקום. יודגש, כי ספיצין מודע לשמו המלא של העורר, בניגוד לשמות מעורבים נוספים ובהם אחים של העורר, ולכאורה לא נראה כי זיהוי העורר על ידו מוטל בספק.

הודעתו של ספיצין מיום 6.4.2009, נגבתה בדרך של שאלות ותשובות ובהן, כך נטען, גם שאלות מדריכות. לשאלה מי האנשים שנטלו חלק בביצוע מעשי החטיפה, הכליאה והעינויים (שאינה שאלה מדריכה), ענה ספיצין כי חוץ מהעורר, פוסטויוק וממנו היו מעורבים עוד 4-3 אנשים. בהמשך הודעה זו שב ספיצין וקשר את העורר במעורבות בהעברת המתלונן למכולה ולכליאתו בה, כמו גם לביצוע הקלטת "הודאת" המתלונן. אף בהודעת ספיצין מיום 5.10.2010, אשר נגבתה במתכונות דומה של שאלות, השיב ספיצין לשאלה מי לקח חלק במעשי החטיפה, הכליאה והעינויים של המתלונן – כי אינו יודע מי היה מעורב במעשים מלבד העורר, פוסטויוק והוא עצמו. עוד מסר ספיצין במסגרת הודעה זו, כי העורר היה שותף בהבאת המתלונן למכולה; נכח במעמד גביית ה"הודאה"; הביא את מפתחות המכולה ונכח במקום הכליאה בעת בה התגלתה בריחתו של המתלונן.

העורר טוען, באמצעות באי-כוחו, כי חומר הראיות אינו קושר בהכרח את העורר לביצוע ישיר של מעשי העבירה הנטענים (חטיפה, כליאת שווא וסחיטה בכוח ובאיומים). אין להסיק מהראיות, כך נטען, אלא שהעורר נכח בזמנים שונים בזירות העבירה, כשנוכחותו יכולה להיות תמימה. לכך אשיב כי הטענה נסתרת באמור בהודעותיו הנ"ל של ספיצין, אך גם אם בהודעות אין ספיצין מייחס לעורר מעשה ספציפי וישיר שכשלעצמו מקיים את יסודות העבירות הנטענות, הרי שעולה מההודעות (שיש לאמור בהן חיזוק בהודעת המתלונן ובפרוטוקול השיחזור), כי העורר נמנה, לכאורה, על חבורה שביצעה את העבירות בצוותא חדא ועל כן יש בסיס להאשימו בביצוען.

9.

כאמור לעיל, הדרישה הראייתית בשלב המעצר לצורכי הסגרה היא קיומן של ראיות שאינן חסרות ערך, היינו, ראיות שיש בכוחן להקים "אחיזה לאישום", אשר מצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה מבקשת ההסגרה (ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 16.1.2011)). אני סבור כי בענייננו דרישה זו התמלאה. חומר הראיות, כפי שעיקרו פורט לעיל, קושר את העורר, במידה הנדרשת לביצוע המעשים המיוחסים לו בבקשה, ולכל הפחות למעשי הכליאה והסחיטה. אשר לטענותיו של העורר בדבר הסתירות הפנימיות שבהודעותיו של ספיצין, או בדבר משקלן של הודעותיו אשר נגבו, לכאורה, בניגוד לחוק האוקראיני, הרי שאין מקומן להיבחן במסגרת הלכי ההסגרה אלא במסגרת ההליך הפלילי העיקרי, אשר יתנהל נגד העורר, במידה ותתקבל בקשת ההסגרה, שכן -

"בהליך המעצר לצורכי הסגרה כמו גם בהליך ההסגרה עצמו, אין להעמיק חקר ולברר את שאלת חפותו או אשמתו של המבוקש להסגרה על פי הראיות לכאורה שהוצגו ואין לבחון את מהימנותן של הראיות. מלאכה זו יש להותיר לערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המבוקש ליתן את הדין אם יוסגר." (עניין אברג'יל, פיסקה 12).

לעניין האיסור בחוק האוקראיני להפנות לנחקר שאלות מדריכות אוסיף, כי כלל לא ברור שאכן מדובר בשאלות מסוג זה; לא ברור מהי תוצאת הפרתו של האיסור, ככל שהופר; האם הדבר פוגע בקבילות ההודעה או רק במשקלה, וכלל לא ברור מה מעמדן הראייתי של ההודעות עצמן (במובחן מעדותו של ספיצין בבית המשפט). ממילא אלו עניינים אלו עניינים שיתבררו במשפט עצמו, ככל שהעורר יוסגר.

העורר גם הצביע על אפשרות שהמעשה בוצע בתיאום כלשהו עם גורמי משטרה (או ארגון דומה) באוקראינה. גם אם יש לכך רמזים בחומר הראיות, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה בדבר קיום מסה ראייתית המספיקה לשלב הנוכחי, וגם טענה זו אמורה להיבחן לגופה על-ידי בית המשפט שידון באישום נגד העורר.

10.

המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנות גבוהה, שכן העורר לקח לכאורה חלק בביצוע מעשי אלימות, סחיטה, איומים וכליאה לאורך פרק זמן לא קצר, וכל זאת כדי להתערב ולהשפיע על פעולות חקירה, אשר במסגרתן נעצר אחיו. לשם בחינת התאמתה של חלופת מעצר, יש להביא בחשבון מסוכנות זו, ולצידה, נוכח אופי ההליך, ליתן משקל משמעותי לחשש המוגבר והמובנה להימלטות מן הדין, יחד עם הצורך להבטיח את קיום מחויבותה הבינלאומית של מדינת ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה. בהקשר זה גם ייאמר כי העורר הגיע לישראל זמן קצר לאחר ששותפיו נחקרו ונעצרו באוקראינה. אכן, לעורר אישה ובת שנולדה סמוך לפני הגעתו ארצה ואין לשלול האפשרות שבכל מקרה התכוון להגיע, אך לא ניתן להתעלם כי בפועל הגיע לישראל דווקא סמוך לאחר מעצר השותפים.

לשיקולים הנ"ל מתווספת העובדה שהעורר הורשע בעבר וריצה עונש מאסר באוקראינה. אכן, בפי העורר טענות שונות לעניין הצגת עברו, לרבות טענה כי קיבל חנינה על חלק מהרשעותיו. אלא שאין מדובר בשלב זה בהוכחה פורמאלית של הרשעות קודמות, אלא בנתונים שיש להם רלבנטיות לעניין שיקולי החלופה. אין טענה שהעותר לא ריצה מאסר באוקראינה ושלא הורשע (גם אם לאחר מכן זכה לחנינה).

מכלול שיקולים אלו מביאני למסקנה כי בעניינו של העורר אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר, או אף להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

11.

עוד אוסיף, שאין בטענות העורר כי ספיצין ופסטויוק נידנו לעונשי מאסר סמליים בלבד בגין העבירות המיוחסות גם לעורר, כדי לשנות ממסקנתי. סעיף 2(א) לחוק ההסגרה קובע, כי: " עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". העבירות המיוחסות לעורר עונות לתנאי זה, עניינם של המעורבים אינו עומד עתה לבחינה במסגרת זו, ואף לא ההכרעה בעניינם בבתי המשפט של אוקראינה. העונשים שקיבלו שותפיו עשויים אכן ללמד כי לא יהיה צפוי לעונש כבד, מה שמפחית במידת מה את התמריץ של העורר להימלט, אך נסיבותיהם האישיות של השותפים בהכרח שונות והרשעה בעבירות המיוחסות לעורר יכולה לגרור ענישה של ממש. נמצא שקשה לצפות מה תהא התוצאה העונשית למקרה שיורשע, ואין לשלול ענישה משמעותית. אין כל מקום לעסוק עתה בספקולציות לעניין העונש אשר ייגזר על העורר במידה ויוסגר.

אשר על כן, הערר נדחה.