בש"פ 1496/09 יצחק אברג'יל נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.1.2009 (כב' השופט י' צבן), בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה בעניינו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ).

רקע הדברים וההליכים עד כה

1.

ביום 23.7.2008 הוגש נגד העורר ונגד אחרים, כולם אזרחי ישראל, כתב אישום באישורו של חבר מושבעים גדול פדראלי במדינת קליפורניה שבארצות הברית (להלן: כתב האישום האמריקאי מ-2008 ). כתב האישום האמריקאי מ-2008 מייחס לעורר שורה של עבירות על חוקים פדראליים וחוקים של מדינת קליפורניה, בהן, בין היתר, קשירת קשר לפעילות בארגון פשיעה, קשירת קשר לביצוע סחיטה, ביצוע עבירות אלימות וסיוע לאלימות במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, קשירת קשר להפצה וייבוא סם מסוכן, סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, סיוע והפרעה למהלכו התקין של המסחר על-ידי איומים, קשירת קשר להלבנת הון, סיוע בהלבנת אמצעים כספיים, סיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורן בפעולות בלתי חוקיות, רצח, ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע רצח. כתב האישום האמריקאי משנת 2008 מייחס לעורר מעורבות בשלוש פרשיות עיקריות: פרשה אחת עניינה הלבנת הון וסחיטה באיומים - על פי הנטען ב כתב האישום האמריקאי משנת 2008 עומד העורר בראש ארגון פשיעה אשר חבר לארגון נוסף המכונה ה"חבורה הירושלמית" בראשו עמד גבריאל בן הרוש (להלן: בן הרוש ), במטרה להלבין כספים שמקורם, כך נטען, במעילה שביצעה אתי אלון עבור אחיה, עופר מקסימוב, בכספי הבנק למסחר וזאת באמצעות מתן כספים אלה כהלוואות לאנשי עסקים בארצות הברית ולאחר מכן סחיטת כספים אלה ממקבלי ההלוואות בריבית גבוהה (המעילה בכספי הבנק למסחר עצמה אינה מיוחסת לעורר). על פי הנטען בכתב האישום הועברו חלק מכספי המעילה לאדם בשם אסף ועקנין ואחרים בהם אחיו, חי ועקנין, העבירו כספים אלה לאנשי עסקים בארצות הברית: אליהו חדד (להלן: חדד ), יוסף עטיה (להלן: עטיה ) וויקן קיוליאן (להלן: קיוליאן ) . בהמשך סחטו, על פי הנטען, העורר ואחרים באיומים את חדד, עטיה וקיוליאן וכן את אסף וחי ועקנין בעניין החזר הכספים. פרשה שנייה המיוחסת לעורר בכתב האישום האמריקאי מ-2008 היא פרשת הרצח של סמי אטיאס, שנרצח ביום 31.8.2003 בעת שנהג במכוניתו ביציאה ממגרש חניה בלוס אנג'לס (להלן: אטיאס ). על פי הנטען, החליט משה מלול (להלן: מלול ) לרצוח את אטיאס משום שזה גנב ממנו סמים, אך טרם שהוציא לפועל את החלטתו זו פנה אל העורר וביקש את אישורו לכך, ביודעו כי אטיאס חבר ב"חבורה הירושלמית" שארגונו של העורר חבר אליה, כאמור. על פי הנטען נתן העורר את אישורו לרצח ורק אז "שכר" מלול את שירותיה של כנופיה שאנשיה ירו באטיאס. הפרשה השלישית בה מעורב העורר על פי כתב האישום האמריקאי מ-2008 היא פרשת סמים, במסגרתה נטען כי העורר עמד בראש רשת להפצת סמים, ובהם MDMA

(אקסטזי), ברחבי העולם.

2.

לאחר הגשת כתב האישום האמריקאי מ-2008 הורה בית המשפט הפדראלי במחוז קליפורניה (כב' השופט ס' ג' הילמן) על מעצרם של העורר ושל הנאשמים האחרים, ובעקבות כך הגישו הרשויות האמריקאיות ביום 24.8.2008 בקשה לישראל לעצור באופן זמני את העורר ואת הנאשמים הנוספים בפרשה זו המצויים בישראל, עד להגשת בקשה להסגרתם. בו ביום אכן נעצרו העורר והנאשמים הנוספים בישראל ומעצרם הוארך מספר פעמים על-פי סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה. ביום 20.10.2008 הוגשה למשרד המשפטים בקשת הסגרה על-ידי רשויות ארצות הברית, בין היתר, בעניינו של העורר וביום 30.10.2008 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה להכריז על העורר ועל הנאשמים האחרים בני הסגרה לארצות הברית. בד בבד עם עתירה זו הוגשה גם בקשה למעצרם של העורר ונאשמים נוספים עד למתן החלטה בעתירה. העתירה עצמה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בירושלים והדיון בה קבוע ליום 9.3.2009.

3.

הערר שבכאן מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן) מיום 11.1.2009, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום הליכי ההסגרה. בהחלטתו דחה בית המשפט את הטענות המקדמיות שהעלו העורר ונאשמים אחרים ובהן הטענה כי העבירות התיישנו בציינו כי לצורך הדיון בבקשת המעצר ניתן להסתפק בעובדה שלבקשת ההסגרה של כל משיב צורף תצהיר תובע אמריקאי השולל את התיישנותן של העבירות על-פי הדין האמריקאי. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה כי לא מתקיים התנאי של פליליות כפולה בעבירות שעניינן פעילות במסגרת ארגון פשיעה, בשל העובדה שחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק מאבק בארגוני פשיעה ) נכנס לתוקפו רק ביום 17.6.2003. בהקשר זה ציין בית המשפט כי חלק מן העבירות התבצע והושלם רק לאחר כניסתו לתוקף של חוק מאבק בארגוני פשיעה, וכי מכל מקום רוב העבירות אינן מבוססות על חוק זה וכמו כן אין חולק, כך קבע, כי ניתן להתבסס על ראיות שנאספו לפני כניסתו של החוק לתוקף. אשר לטענה כי יש לתרגם את הבקשה והמסמכים האחרים המוגשים על-ידי המדינה מבקשת ההסגרה לשפת הצד המבוקש אלא אם הוסכם אחרת, ציין בית המשפט כי טענה זו מקומה במסגרת בקשת ההסגרה עצמה. עם זאת, ציין בית המשפט כי אף שמדובר בדרישה מכבידה, ככלל יש אכן לתרגם בקשות כאמור, והחריג הוא שניתן להסכים אחרת.

בשלב זה נפנה בית המשפט המחוזי לדון במחלוקת בין הצדדים באשר לקיומה של תשתית ראייתית בכל אחת מן הפרשות נשוא כתב האישום וכן בקיומה של עילת מעצר. בית המשפט קבע כי ניתן לקבל כראיה את אותו חלק בתצהירי החוקרים האמריקאיים הכולל סיכום של חומר הראיות (כגון תמצות של שיחות שהן פרי האזנות סתר) ומסקנות עובדתיות של החוקרים, להבדיל מן הפרשנות הניתנת על-ידם לחומר הראיות שהיא בעיניו בלתי קבילה. בקביעותיו אלה נסמך בית המשפט המחוזי על הוראת סעיף 12 לחוק ההסגרה הקובעת כי "בית המשפט הדן בעתירה לא יפסול כראיה - [...] מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לעניין ההסגרה" וכן על סעיף 10(2) לאמנת ההסגרה בין ארצות הברית לישראל מיום 10.12.1962 (תיקון מיום 6.7.2005) (ראו פרוטוקול בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית המתקן את אמנת ההסגרה שנחתמה בוושינגטון הבירה ב-10 בדצמבר 1962, כ"א 56) (להלן: הפרוטוקול המתקן ) הקובע כי "מסמכים, הצהרות או סוגים אחרים של מידע כאמור יהיו קבילים כראיה בהליכי הסגרה גם אם היו נחשבים לעדות שמיעה או לא היו עומדים בכללי הראיות החלים במשפט".

4.

בית המשפט סקר בהרחבה את פרשיות הסחיטה השונות המיוחסות לעורר ועמד על חומר הראיות בכל אחת מהן הכולל הודעות ועדויות של חדד ועטיה, האזנות סתר, תצהיר החוקרת דיאן רויטר, סוכנת מיוחדת של הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (להלן: תצהיר רויטר ), תצהיר הסוכנת פיטרמן בנוגע להעברות והפקדות כספים, תצהירים של סוכנים נוספים שעקבו אחרי העורר ומעורב נוסף בפרשה (ששון בראשי) בארצות הברית, תמונות של השניים שצולמו בארצות הברית וכן זיהויים של העורר ומעורבים אחרים בתמונות על-ידי חדד ועטיה, במהלך עדות שמסרו בשנת 2006 בהליך פלילי שהתנהל בקליפורניה בעניין פרשת הסחיטה נגד המעורבים האחרים. בית המשפט קבע כי אין מקום לבחון כל אחת מן הראיות לחוד, אלא יש לבחון האם ממכלול הראיות עולה תמונה היכולה לשמש תשתית להגשת כתב אישום. בהקשר זה קבע בית המשפט כי השותפות בין העורר ואחיו, מאיר אברג'יל (להלן: מאיר ) לבן-הרוש עולה משיחות טלפון, דיווחים, התייעצויות משותפות, שיחות בנוגע לכספים משותפים וחלוקת עבודה והוא הוסיף וקבע כי ממכלול הראיות עולה תמונה של פעילות משותפת ומתואמת שיש בה היררכיה. בית המשפט קבע עוד כי מקור הכספים היה גבריאל בן הרוש והעורר ומאיר, כשותפיו, קיבלו דיווחים ומידע באשר לכספים ונכנסו לתמונה כאשר התעוררו קשיים בגביה. עוד ציין בית המשפט כי במקרה של מחלוקת על גובה החוב, היו העורר ומאיר פוסקים בעניין וקובעים את הסכום שעל החייב להשיב והוא הוסיף וציין כי מאמירות ישירות של חדד, עטיה וקיולאן עולה שהם החזירו את כספי ההלוואות שקיבלו בשל לחצים ואיומים פיזיים ישירים ומרומזים שהופעלו עליהם "ויצירת פחד הגובל בהיסטריה" אותו חוו בשל כך.

אשר לעורר קבע בית המשפט כי הוא היה מעורב ישירות בפרשת חדד שאף זומן לבירור בפניו. בית המשפט ציין כי העורר "פסק" שעל חדד (שחובו כלפי החבורה עמד על 80,000 דולר) לשלם גם את חובו של עטיה (250,000 דולר) בציינו כי אירוע זה מהווה לכאורה נקודת שיא בהליך הגבייה שלווה בלחץ ואיומים, תחילה על-ידי בן הרוש ובהמשך בפגישות ובבירור במלון שנערך לחדד בפני העורר, כאמור, ואשר בעקבותיו שילם סך של 325,000 דולר (חובו של חדד וחובו של עטיה ביחד), לא לפני ששיעבד את ביתו להבטחת תשלום סך של 591,000 דולרים. בית המשפט מצא עוד כי מהאזנות הסתר עולה שהעורר היה מודע לכספים שקיבל חדד וכי בראשי וחי ועקנין דיווחו לו על הליכי הגבייה מחדד לפני הבירור שערך לו הוא עצמו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף שקיוליאן לא הזכיר את העורר בתלונתו, משיחות טלפון שהתקיימו במאי וביוני 2003 עולה שהעורר היה מעורה בחוב של קיוליאן ובהליכי הגבייה ממנו וכי יורם אל-על, פעיל הגביה בשטח, הוא שליח של העורר ואחיו. עוד ציין בית המשפט כי מהאזנות הסתר בעניין אסף וחי ועקנין עולה כי היו בעיות ועיכובים בגביה ולפיכך העבירו בן-הרוש ובראשי את ההחלטה על גובה החוב לעורר. בית המשפט ציין כי אף שאין ראיות לטיפול ישיר של העורר בחוב זה, נראה כי הוא מעורה בפרשה וכי כאשר החוב משולם הוא מקיים שיחת פיוס והרגעה עם חי ועקנין שאף הוא ואחיו אסף פעלו תחת לחץ ואיומים וחשש לחייהם מפני העורר. בית המשפט קבע כי המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהעורר היה מודע "לכספים הללו, לחייבים ולהליכי הגביה" ובפרשת חדד אף היה מעורב ישירות במעשי הסחיטה. על כן, כך קבע, קיימת בעניינו של העורר תשתית ראייתית לכאורית לעבירות של קשירת קשר לביצוע סחיטה, סיוע בגבית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה וקשירת קשר להלבנת הון.

5.

בפרשת הרצח של אטיאס ציין בית המשפט המחוזי כי בקשת ההסגרה נסמכת על תצהירו של יוחאי מנור (להלן: מנור ), אחיו החורג של מלול ודמות בכירה בארגונו, אשר פנה לעורר לקבל את אישורו לביצוע הרצח ולטענתו, האישור לכך ניתן לו על-ידי העורר שאף הציע את עזרתו. בית המשפט הוסיף וציין כי בתצהירה של רויטר התומך

בבקשה מתוארת שיחת טלפון בין העורר למנור בנוגע "לאדם מסוים ולבעיה שטופלה" והוא קבע כי הודעת מנור מפלילה את העורר וקושרת אותו לרצח בין אם תסווג העבירה המיוחסת לעורר כעבירה של ביצוע הרצח בצוותא ובין כעבירה של שידול, בציינו כי "יש לפרש את אמנת ההסגרה פירוש ליברלי, ויש לבחון את העבירות הקבועות בה על פי אמות מידה מהותיות וענייניות, ואין נפקא מינה מה שם ניתן לאותה עבירה בחקיקה הישראלית או מהי הטכניקה החקיקתית, שהרי המהות היא אותה מהות". בית המשפט הוסיף וציין כי שיחת הטלפון הנזכרת בתצהירה של רויטר מחזקת את האמור בתצהירו של מנור המציין אף הוא בתצהירו כי שוחח עם העורר לאחר הרצח. אשר לטענת העורר כי נדרש סיוע לעדות מנור ציין בית המשפט כי כבר נפסק שבמסגרת הליך ההסגרה אין בית המשפט נדרש לבחינת קיומה של תוספת ראייתית אף אם זו נדרשת על פי הדין הישראלי וכי שאלה זו ראוי לה כי תתברר בהליך העיקרי שיתנהל בארצות הברית, אם יוסגר העורר. נוכח האמור קבע בית המשפט כי יש אחיזה לאישום נגד העורר בפרשת רצח אטיאס.

6.

בפרשה השלישית - היא פרשת הסמים בה נטען כי העורר עמד בראש רשת להפצת סמים ברחבי העולם ובהם גם MDMA - מצא בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית מחשידה אולם יש בה מספר חוליות חלשות, ועל כן סבר שהיא נעדרת עוצמה מספקת ואינה מצדיקה מעצר עד תום הליכי ההסגרה. בית המשפט קבע עם זאת כי נוכח התשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה בשתי הפרשיות הראשונות, שהינן חמורות ביותר, קיימת בעניינו של העורר מסוכנות וכן קיים חשש להימלטות מן הדין ומשכך סבר כי אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו. זאת, בייחוד נוכח עברו הפלילי של העורר בעבירות סמים, אלימות, שוד וקטילת אדם בגינן ריצה בעבר שנים ארוכות בכלא. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי קיימת נגד העורר עילת מעצר של מסוכנות וכן קיים חשש להימלטות מן הדין.

טענות הצדדים

7.

הערר שבפניי מופנה כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין התשתית הראייתית בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים ובפרשת הרצח וכן כנגד קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר. אך בפתח טיעוניו שב העורר ומעלה טענות סף. לדבריו, הוא נתון כבר למעלה מארבעה חודשים במעצר בלתי חוקי משום שבית משפט זה קבע מפורשות שהמסמכים שהוגשו מטעמה של ממשלת ארצות הברית חסרים ועוד קבע כי אין בהם מסמך מפורש המבקש להסגיר אותו לארצות הברית וכי המשיב חייב לנקוט ללא דיחוי בצעדים הנדרשים על פי דין כדי שתוגש בקשת הסגרה כדין בעניינו (בש"פ 9991/08, כב' השופט א' א' לוי), אך צעדים אלה טרם ננקטו. העורר מוסיף וטוען שמעצרו עומד בניגוד להוראות סעיף 7(ג) לחוק ההסגרה לפיו אם חלפו 60 ימים מאז נעצר אדם וטרם הוגשה בקשה להסגרתו, יש לשחררו ועוד הוא טוען כי חרף דרישת סעיף 6 לאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית הקובע במפורש כי בקשת ההסגרה וכל המסמכים האחרים שהוגשו על-ידי המדינה המבקשת את ההסגרה יתורגמו לשפת המדינה המתבקשת, אלא אם הוסכם אחרת, וחרף החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 9991/08 בנדון, סוגית התרגום טרם באה על תיקונה. עוד טוען העורר כי הוא מודע להחלטת בית משפט זה בעניינו של אחיו, מאיר אברג'יל (בש"פ 725/09, כב' השופטת א' פרוקצ'יה; להלן: עניין מאיר ), אך לגישתו החלטה זו מחזקת את הטענות התומכות בשחרורו שלו. טענת סף נוספת שמעלה העורר היא הטענה כי

סעיף 2 לחוק ההסגרה (הקובע כי מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה אלא אם החליט שר הפנים אחרת), מוציא מגדר האפשר את הסגרתו לארצות הברית שמעולם, לדבריו, לא הסגירה אזרח אמריקאי לישראל והוא מוסיף וטוען כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שהיוזמה להסגירו לארצות הברית באה מן המשיב ולדבריו עניין לנו בשיתוף פעולה בלתי ראוי אמריקאי-ישראלי. עוד טוען העורר כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את העובדה שכל הנאשמים שכבר הועמדו לדין בפרשה זו בארצות הברית שוחררו שם בערובה והילכו חופשיים לאורך כל ניהול ההליכים וכן הוא טוען כי העונשים שהוטלו על המעורבים בפרשה זו שכבר נשפטו בארצות הברית היו מזעריים ועל כן קיים חשש שתקופת מעצרו עד הסגרתו תעלה על העונש שייגזר עליו. כמו כן שב העורר ומעלה בערר את הטענה כי התביעה נגדו בארצות הברית התיישנה משום שהמעשים המיוחסים לו בוצעו לפני למעלה מחמש שנים (שהוא לטענתו פרק זמן התיישנות בהליכים פליליים פדראליים), ועוד הוא טוען כי לא היה מקום לקבל את ההתייחסות בתצהירי החוקרים האמריקאיים לחומר ראיות גולמי שלא הוצג, בהיותה עדות שמיעה מובהקת.

אשר לקיומה של תשתית ראייתית נגדו בפרשת הלבנת ההון והסחיטה, טוען העורר כי העבירה של "הלבנת הון" אינה בת הסגרה כלל ומכאן שאין מקום להורות על מעצרו בגינה. בהקשר זה טוען העורר כי מרכז הכובד לגבי ביצועה של העבירה היה, על פי הנטען, בישראל והדבר שולל על פי ההלכה הפסוקה את העילה להסגרתו בשל אישום זה. כמו כן הוא מציין כי כבר בשנת 2004 הוגש בארצות הברית כתב אישום כנגד חמישה נאשמים אחרים בפרשת הלבנת ההון והסחיטה והוא לא נכלל בו כנאשם. זאת חרף טענת שלטונות ארצות הברית כי הוא יעד מבוקש על-ידם כבר למעלה מעשר שנים. עוד טוען העורר כי מאז הגשת כתב האישום בשנת 2004 לא התווסף לתיק החקירה בדל ראיה נגדו בעבירות אלה. לפיכך, לגישתו אין כיום עילה להסגרתו בגינן וממילא אין הצדקה למעצרו בהליך ההסגרה. העורר מוסיף וטוען כי הימנעות השלטונות בישראל להעמידו לדין בגין פרשת הלבנת ההון, שליבתה לגישתו בישראל, מעידה אף היא כי עסקינן באישום קלוש שאין לגביו ראיות ולו לכאורה, המוכיחות כי הכספים שנמסרו ללווים מקורם בכספים שנגנבו על-ידי אתי אלון מהבנק למסחר ולגישתו, כספים אלה מקורם בחשבונות בנק גלויים וחוקיים של חברות קבלניות בבעלותו של בן הרוש. העורר מוסיף וטוען כי איש לא התלונן נגדו ביחס לפרשת הסחיטה בארצות הברית וכי גם ביחס לפרשת הסמים (לגביה קבע בית משפט קמא כי אין תשתית ראייתית מספקת), הוגש כתב אישום בבלגיה בשנת 2004 אך לא נגדו. אשר לפרשת הסחיטה מקיוליאן טוען העורר כי זה לא זיהה כלל את תמונתו כמי שקשור לסחיטתו או כמי שמוכר לו, כי הראיות עליהן הסתמך בית משפט קמא בעניין זה לא הוגשו כראייה בהליך אלא נזכרו בתצהירה של הסוכנת רויטר בלבד, וכי יורם אל-על (ששיחה עימו משמשת ראיה בהקשר זה) לא יוכל לשמש כעד תביעה נגדו משום שבקשת שלטונות ארצות הברית להסגרתו מברזיל סורבה עוד בשנת 2004.

העורר מוסיף ומציין כי משקבע בית משפט קמא שאין ראיה ישירה למעורבותו בסחיטת קיוליאן ומשאיכות הראיות נגדו נופלת מאיכותן של הראיות המצביעות על מעורבותו לכאורה של מאיר בסחיטה זו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא איפשר חלופת מעצר בעניינו. בהקשר זה מוסיף העורר ומציין כי ממילא לא ניתן להסתמך על ראיות שמקורן במשפחת קיוליאן, שכן קיוליאן האב נפטר ואילו בנו נמלט מארצות הברית כתוצאה מהסתבכות בפרשת מרמה שנסיבותיה דומות לאלה בהן ניסה לגנוב מבן הרוש כמיליון דולרים. אשר לסוגיית הסחיטה מהאחים ועקנין טוען העורר כי בית משפט קמא קבע שאין ראיה על "טיפול ישיר" שלו בחוב זה וכי קביעתו הנוספת של בית משפט קמא שהוא "מעורב בפרשה" מבוססת כולה על שיחת טלפון בינו ובין חי ועקנין מיום 1.11.2003 המוגדרת כ"שיחת פיוס והרגעה", שאין בה כדי לבסס ולו לכאורה את האישום המיוחס לו בהקשר זה. עוד טוען העורר כי המעורבות המיוחסת לו בפרשת קיוליאן נופלת ממעורבותו של מאיר לגביו נקבע כי אין בראיות תשתית מספקת לביסוסה. באשר למעורבותו בפרשת סחיטתו של חדד טוען העורר כי תיאור "הבירור" שנערך בחדר המלון הוא תיאור מוטעה שאינו תואם את עדותו של חדד עצמו בבית המשפט הפדראלי בשנת 2006, שם, לטענת העורר, טיהר אותו חדד מכל מעשה בלתי חוקי כלפיו. טענה זו של העורר נסמכת על מובאות מעדותו של חדד, מהן עולה כי חדד שמח על הפתרון שהוצע על-ידי העורר במסגרת "הבירור" ולפיו ישיב חדד את חובו וכן את חובו של עטיה, ללא ריבית כלל. חדד אף העיד שלקח על עצמו את חובו של עטיה מרצונו ובשל הכדאיות הכלכלית שהיתה בכך מבחינתו.

8.

בעניין רצח אטיאס טוען העורר כי הראיה היחידה שהוצגה היא שיחת טלפון שנערכה לפני מועד כניסתו לתוקף של החוק למאבק בארגוני פשיעה וכי ככל "שנתן את ברכתו" לרצח, לא נעשה הדבר במסגרת ארגון פשיעה. עוד טוען העורר כי הראיה היחידה בעניין זה מבוססת על עדותו של אדם הזוי ותמהוני - מנור (אחיו של מלול שגם הסגרתו מבוקשת בהליך זה) וכי עדותו של מנור כעד מדינה טעונה סיוע. עוד טוען העורר כי בתצהירו מסבך מנור את העורר בתשע פרשיות פליליות חמורות ביותר אשר לפי הנטען על ידו מתרחשות במדינות שונות בעולם, אך לגישתו העובדה שאף רשות לא פתחה נגדו בחקירה מלמדת כי אין אמת בדבריו. העורר מוסיף וטוען כי על בית המשפט לבחון האם יהיה בכוחה של העדות המפלילה, בהשתלבות עם יתר הראיות, להעמיד סיכוי סביר להרשעתו וכי בעניינו אין בדל של ראייה חיצונית המאמתת את האמור בתצהירו של מנור ואין תחילתו של הסבר מדוע דווקא סיפור זה מפי מנור זוכה לאמון לעומת הפרשיות האחרות בהן ניסה מנור לסבכו. כמו כן טוען העורר כי קיים "בלבול" בעמדת המשיב באשר לשאלה מהו הסעיף בו ניתן להאשימו (עבירת הרצח בכתב האישום האמריקאי, סיוע לרצח בעתירה שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי או עבירה של קשירת קשר לביצוע לרצח בסיכומיו של המשיב בבית משפט קמא).

9.

בעניין עילת המעצר שב העורר ומציין כי העבירות המיוחסות לו בפרשת הלבנת ההון והסחיטה וכן בפרשת הסמים בוצעו בשנת 2004, כי כבר אז הוגשו כתבי אישום כנגד מספר נאשמים אך לא נגדו וכי העובדה שרק כעת מתבקש מעצרו מבלי שחל שינוי כלשהו בראיות, משתיקה את המשיב מלטעון למסוכנות מצידו ולמצער יש לקבוע שהתנהלות המשיב נגועה בחוסר תום לב. לעניין החשש מפני הימלטות מציין העורר כי במובחן מאחיו הוא לא הורשע בעבירות סמים בחו"ל ולא ריצה בחו"ל עונש מאסר כלשהו, כי בעשור האחרון שהה בחו"ל כשנה אחת בלבד על פי דרישת פרקליטות המדינה וכי הוא מתגורר דרך קבע בישראל. עוד מוסיף העורר ומציין כי לא נמלט מן הארץ חרף העובדה שמשנת 2004 היה מודע לכך שבארצות הברית הועמדו לדין מספר אנשים בגין מעורבות בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים וכן לכך ששמו הוזכר באותם הליכים. לבסוף טוען העורר כי תנאי מעצרו מונעים ממנו להכין את הגנתו כנדרש משום שלא מתאפשר לו להתראות עם סנגוריו למשך יותר משעה, כי במהלך כל הפגישה עומד בסמוך אליו סוהר המאזין לנאמר, כי אין מאפשרים לו להיפגש עם סנגוריו בחדר סנגורים וכי בנוסף למחיצה המסורגת קיימת גם מחיצת פלסטיק שלעיתים אינה מוגבהת במהלך הפגישות עימו ובשל היותו כבד שמיעה נמנעת ממנו, הלכה למעשה, כל אפשרות לקיים פגישות עבודה עם סנגוריו בתנאים אלה. בנסיבות אלה העורר מבקש, אפוא, כי נורה על שחרורו תוך חיובו בהפקדת ערבות סבירה שתבטיח את התייצבותו להמשך הדיון בבקשת ההסגרה.

10.

המשיב מצידו סומך ידיו על החלטתו של בית משפט קמא ומציין כי בבש"פ 9991/08 דחה כבוד השופט א' א' לוי ערר שהגיש, בין היתר, העורר דכאן בקבעו כי מבחינה מהותית הוגשה בעניינו של העורר בקשת הסגרה, אף שהורה לתקן מספר פגמים שנפלו בה. לטענת המשיב הוא פעל לתיקון הפגמים ופנה לשלטונות ארצות הברית אשר הבהירו במכתב מיום 9.12.2008 כי החומרים שנשלחו מהווים בקשת הסגרה ולעניין תרגום המסמכים לעברית הוא מציין כי בית משפט קמא התייחס לכך בהחלטתו נשוא הערר שבכאן בקובעו כי העניין ידון בפני בית המשפט הדן בעתירת ההסגרה עצמה. המשיב מוסיף וטוען שעל פי חוקי ארצות הברית, על עבירת הרצח אין כלל התיישנות, כי ביחס לעבירות הלבנת ההון והסחיטה באיומים נעצר מרוץ ההתיישנות בהחלטת בית המשפט האמריקאי מיום 5.6.2007, כפי שפורט בתצהירו של התובע, מארק צ'יילדס (להלן: צ'יילדס ) וכן הוא מוסיף וטוען כי האמור בבקשת ההסגרה, ממנה מבקש העורר ללמוד שמדינת ישראל יזמה את הליך ההסגרה, הוא שמדינת ישראל הביעה נכונות לפתוח בהליך הסגרה לבקשת שלטונות ארצות הברית. עוד טוען המשיב כי לבית משפט קמא הוגש חומר ראיות גולמי הכולל, בין היתר, את תצהיריהם של מנור וקיוליאן, עדותם של חדד ועטיה בבית משפט אמריקאי, מעקבים שנערכו בארצות הברית ושלושים תמלילים של האזנות סתר והוא מוסיף וטוען כי לפי סעיף 12(2) לחוק ההסגרה ולפי סעיף 10(2) לאמנת ההסגרה המתוקנת בין ישראל וארצות הברית, ניתן לקבל בהליך הסגרה חומר ראיות שאינו קביל בהליך פלילי שהיה מתקיים בארץ ולפיכך ניתן לקבל את תצהירי הסוכנים האמריקאים המסכמים את תוכן האזנות הסתר כקבילים, אף על פי שהם מהווים עדות שמיעה. בהקשר זה מוסיף המשיב ומציין כי תמלילי האזנות הסתר תומכים בתצהיר החוקרת רויטר וכי כל בקשות ההסגרה המוגשות לארצות הברית על-ידי ישראל מסתמכות על תצהיר תובע או תצהיר שוטר ובעניין זה קיימת הדדיות וכן הוא מדגיש כי מכל מקום עד הדיון בגוף הראיות שאמור להתקיים ביום 9.3.2009 בבקשת ההסגרה, אמורים להתקבל רוב תמלילי האזנות הסתר. אשר לתשתית הראייתית מציין המשיב כי גם בעניין מאיר קבע בית משפט זה כי קיימת נגדו תשתית ראייתית לכאורית והוא עומד על כך שהראיות נגד העורר ברורות וחד משמעיות מאלה הקיימות נגד מאיר. המשיב מציין כי מחומר הראיות עולה תמונה של ארגון בראשו עומדים העורר, מאיר ובן הרוש, כי כפופה להם "כנופית הביצוע" המעדכנת את השלושה בכל מעשי הסחיטות וכי כאשר מתעוררת בעיה נכנסים לפעולה העורר או מאיר. המשיב מוסיף ומציין בהקשר זה כי גרסת העורר לפיה חדד ביקש לשלם גם את חובו של עטיה אינה מתיישבת עם העובדה שהוא הגיע לפגישה עם העורר מלווה על-ידי חבר בכנופיית הביצוע (ששון בראשי) כדי שלא יברח, ואינה מתיישבת עם העובדה שהיה צורך בפגישה עם העורר כדי להניעו לשלם וכן עם עצם הגשת תלונה על ידו. בהקשר זה מוסיף המשיב ומציין כי לא ניתן ליישב טענה זו עם תמליל השיחה בין ועקנין ובין העורר בו מדווחים לעורר ש"חדד רעד מפחד" או עם תמליל שיחה בין חדד ובין מודיע משטרתי במסגרתו מציין חדד כי מן הרגע שבו העורר נכנס לתמונה אין לו אפשרות שלא לשלם את החוב. עוד מציין המשיב כי בסופו של יום שילם חדד סכום של 330,000 שקלים על חוב של 80,000 שקלים וכן הוא מציין כי המפגש עם העורר הוכן עשרה ימים טרם המפגש וכי לא דובר במפגש מקרי כטענת העורר.

11.

אשר לפרשת סחיטתו של קיוליאן מציין המשיב כי גם במקרה זה מבצעת את הסחיטה אותה "כנופית ביצוע", באמצעות איומים הדומים לאלה בהם נעשה שימוש בפרשת סחיטתו של חדד ועוד הוא מפנה לתמליל שיחה בין העורר ובין בן הרוש בו מדווח זה לעורר על סחיטתו של קיוליאן ועל כך ש"מטפלים בכסף שלהם". לטענת המשיב יש בכך כדי ללמד על מעורבותו של העורר בפרשה זו וכן על כך שהוא מודע למתרחש בציינו כי בפרשת סחיטתו של ועקנין קיים תמליל שיחה בו מציין העורר כי אם חי ועקנין יסדר את עניינו עם בן הרוש זה יהיה בסדר מבחינתו. בהקשר זה מסביר המשיב כי חי ועקנין הוא חלק "מכנופיית הביצוע" ועל רקע זה יש להבין את "שיחת הפיוס" עם העורר והוא מוסיף ומציין כי קיימת שיחה בין בראשי, שהוא כאמור נאשם נוסף בפרשה, לחי ועקנין במסגרתה נאמר לועקנין כי הוא חייב 500,000 דולר. עוד טוען המשיב כי באחת השיחות מציין בן הרוש כי אם העניין לא ייפתר, העורר "ייכנס לתמונה". באשר לפרשת הרצח טוען המשיב כי תצהיר מנור מפליל את העורר כמי שנתן את הסכמתו לרצח, הסכמה שבלעדיה הרצח לא היה מתבצע, וכן כמי שהציע את עזרתו לביצוע הרצח. כמו כן מתוארת בתצהיר מנור פעילותו של העורר כראש ארגון פשע וכמעורב בעסקאות סמים. נוסף על תצהיר זה, כך מציין המשיב, קיים תמליל שיחה בין מנור לעורר מיום 7.9.2003, דהיינו שבעה ימים לאחר שנרצח אטיאס התומך בגרסת מנור. המשיב מציין עוד כי תצהיר מנור מתיישב עם הודעות שמסרו שניים מחברי "הכנופיה המקסיקנית" אשר ביצעה בפועל את הרצח, וכי אחת הסיבות לכך שתצהירו של מנור ניתן תקופה ארוכה לאחר ביצוע הרצח היא פרק הזמן הארוך שנדרש על מנת להגיע עימו להסכם עד מדינה. בהקשר זה מוסיף המשיב ומציין כי כתב האישום האמריקאי מ-2008 מייחס לעורר את עבירת הרצח ולמצער ניתן להרשיע אותו בעבירה של קשירת קשר לרצח, בהדגישו כי העורר שלט בגורלו של אטיאס. המשיב מוסיף וטוען שנוכח חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות לעורר, מתקיימות במקרה דנן עילות מעצר של מסוכנות, חשש מהימלטות וחשש לשיבוש מהלכי משפט, על הדגשים המיוחדים שיש לעילות אלה ככל שהדבר נוגע להליכי הסגרה. עוד עומד המשיב על עברו הפלילי המכביד של העורר בגינו ריצה 18 שנות מאסר וכן על כך שהעורר הורשע בבלגיה בהעדרו ונגזרו עליו חמש שנות מאסר, בגין היותו ראש ארגון פשיעה. לבסוף מציין המשיב כי בחודש מרץ נקבעו שישה מועדי דיונים בעתירת ההסגרה, וכי דיון נוסף ואחרון בעתירה, בו תישמע תגובת המדינה, נקבע ליום 23.4.2009.

דיון

12.

דין הערר להידחות.

סעיף 5 לחוק ההסגרה עוסק במעצרו של מבוקש להסגרה לאחר שהוגשה עתירה להסגרתו והוא קובע:

"הוגשה עתירה, יכול בית המשפט, בכל שלב של הדיון, לצוות על מעצרו של המבוקש. תקפו של הצו יהיה עד למתן החלטה באותה עתירה, אם לא ביטלו בית המשפט לפני כן."

על מעצר המתבקש במסגרת הליך הסגרה חלים בעיקרו של דבר אותם הכללים החלים לעניין מעצר המתבקש בהליך פלילי פנים-ישראלי על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ; על עיקרון ההקבלה בין ההליכים ראו הוראת סעיף 22 לחוק ההסגרה ועל החלת הוראות חוק המעצרים לגבי מעצר בהליך הסגרה ראו סעיף 1(ג) לחוק המעצרים). לפיכך נבחנת לצורך מעצר בהליך הסגרה כמו בהליך מעצר "רגיל" התשתית הראייתית הלכאורית וכן נבחן דבר קיומן של עילות מעצר. יחד עם זאת, יש למעצר בהליך הסגרה מאפיינים מיוחדים המבדילים בינו ובין מעצר בהליך פלילי ישראלי. מאפיינים אלה, הנוגעים למחויבותה הבינלאומית של ישראל כלפי המדינה המבקשת את ביצוע ההסגרה,

משפיעים על המשקל שיש ליתן לעילת המעצר בהליך הסגרה, במסגרת איזון שעורך בית המשפט בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין (ראו: בש"פ 8283/08 בראשי נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (טרם פורסם, 6.10.2008) (להלן: עניין בראשי ); בש"פ

3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקאות 7-6 (טרם פורסם, 20.5.2007) (להלן: עניין פרצוב )). עמד על כך לאחרונה בית משפט זה בעניין מאיר בציינו:

"מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט) גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברגע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו" (עניין מאיר , פיסקה 18).

אשר לבחינת קיומה של תשתית ראייתית מספקת כבר נפסק כי בהליך המעצר לצורכי הסגרה כמו גם בהליך ההסגרה עצמו, אין להעמיק חקר ולברר את שאלת חפותו או אשמתו של המבוקש להסגרה על פי הראיות לכאורה שהוצגו ואין לבחון את מהימנותן של הראיות. מלאכה זו יש להותיר לערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המבוקש ליתן את הדין אם יוסגר. בהליך ההסגרה וממילא בהליך המעצר על ההסגרה די לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למבוקש, שאינן חסרות ערך על פניהן (ראו: ע"פ 318/79 אנגל

נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 98, 105 (1980) (להלן: עניין אנגל ) ; עניין פרצוב , פיסקה 14; עניין מאיר , פיסקה 20 )). אשר לטענות סף שיש בפי המבוקש לעניין היותו או אי היותו בר הסגרה. ככלל, מקומן של טענות אלה בדיון המתקיים בעתירת ההסגרה לגופה ומן הראוי הוא שלא להפוך את הדיון בשאלת מעצרו של המבוקש לדיון בשאלת ההסגרה. חריג לכלל זה יימצא באותם המקרים שבהם יש בידי המבוקש להראות כי על פני הדברים אין מתמלאים בעניינו היסודות הנדרשים על פי חוק ההסגרה לעניין הכרזתו כבר הסגרה (ראו ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 500, 502 (1980) (להלן: עניין אורנשטיין ).

13.

במקרה שלפנינו העלה העורר שורה של טענות סף אשר נדחו כולן על-ידי בית משפט קמא, ונראה לי כי אף לא אחת מהן באה בגדר החריג השולל על פני הדברים את היותו בר הסגרה. משכך, ניתן להותיר את הבירור ואת ההכרעה בטענות אלה לבית המשפט הדן בעתירת ההסגרה עצמה. כך באשר לסוגית ההדדיות; כך באשר לסוגית דיות הבקשה שהוגשה על-ידי ארצות הברית להוות בקשת הסגרה; כך באשר לסוגית התרגום וכך גם באשר לסוגית ההתיישנות. למעלה מן הצורך אציין כי אף שבית משפט זה (כב' השופט א' א' לוי בבש"פ 9991/08) לא סבר כי העדר התרגום של המסמכים התומכים בבקשת ההסגרה יש בו כדי להקים מכשול מהותי לעניין מעצרם של העורר ואחרים שהסגרתם נתבקשה בפרשה זו, ניתן היה לצפות כי בחלוף חודשיים ימים מאותה החלטה יושלם מהלך התרגום הנדרש, כהוראת סעיף 10 לפרוטוקול המתקן, ויש להצטער כי מהלך זה טרם הושלם.

14.

בפי העורר שורה של טענות נוספות הנוגעות לתשתית הראייתית עליה ביסס המשיב את עתירת ההסגרה ואת בקשת המעצר הנגזרת ממנה. בהקשר זה טוען העורר כי ארצות הברית לא צירפה לבקשה את חומר הראיות הגולמי והסתפקה בצירוף סלקטיבי של תצהיר תובע ותצהירי סוכנים המפנים לחומר הראיות הגולמי; כי תצהירי התובע והסוכנים עליהם מתבססת בקשת ההסגרה אינם ראיות קבילות ועל כן לא ניתן לבסס עליהם עתירת הסגרה; כי הבקשה נעדרת תשתית ראייתית מספקת לצורך הסגרתו וממילא היא נעדרת תשתית כאמור לצורך המשך מעצרו עד להכרעה בעתירת ההסגרה. לבסוף טוען העורר כי מנור, שעל תצהירו נסמכת בקשת ההסגרה בפרשת הרצח, הינו עד מדינה שעדותו טעונה סיוע על פי הדין הישראלי.

אכן, ככלל, מן הראוי לצרף לבקשת ההסגרה את כל החומר הרלוונטי המצוי בידי המדינה המבקשת ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו. עם זאת, אין המדינה מבקשת ההסגרה מחוייבת להציג את מלוא חומר הראיות המצוי ברשותה ודי בכך שבפני בית המשפט הדן בעתירת ההסגרה הוצג חומר ראיות המשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית הקיימת כנגד מבוקש להסגרה (ראו: ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(6) 481, 505 (2003) (להלן: עניין הקש ); ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נו(5) 680, 689 (2002)), ובלשונו של השופט מצא בעניין הקש :

"השאלה המרכזית היא אם בראיות שהוצגו על-ידי המדינה המבקשת יש כדי לבסס לכאורה את האישומים המיוחסים למבוקש. אם נוכח בית-המשפט שהמדינה המבקשת לא צירפה לבקשתה את כל חומר החקירה המצוי בידה, מוטל עליו לשקול אם בנסיבות העניין ולנוכח החומר שהוצג לפניו יש יסוד סביר להניח כי הגשתו של חומר נוסף עשויה לשנות באופן מהותי את התשתית שהונחה" ( שם , 506-505).

בענייננו, הוגשו תצהיר תובע (תצהיר צ'יילדס), תצהירי סוכנים מיוחדים, תצהירו של מנור וחלק מתמלילי ההאזנות הסתר. ראוי לציין כי בשלב שבו התקיים בפניי הדיון בערר (יום 23.2.2009) נעדר מתמלילי האזנות הסתר תמליל של אחת השיחות שיש לה לכאורה חשיבות מרכזית לביסוס האישומים בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. כוונתי לשיחה שהתקיימה על פי הנטען ביום 21.5.2003 בין מיכה אסלן (להלן: אסלן ) ובין בן הרוש, ממנה עולה, בין היתר, דבר קיומה לכאורה של שותפות שנרקמה בין האחים אברג'יל לבן הרוש בעניינים הכספיים נשוא כתב האישום האמריקאי מ-2008. על תוכנה של אותה שיחה למד בית משפט קמא מתוך תצהיר רויטר (עמ' 71, סעיף 1) המפרט אותו, אך במהלך הדיון בערר ומשהבהיר המשיב כי עד לדיון בעתירת ההסגרה לגופה תושלם העברת רוב רובם של תמלילי האזנות הסתר לידי העורר, ציינתי כי מן הראוי להאיץ תהליך זה ובייחוד בכל הנוגע לתמליל השיחה הנ"ל. ביום 3.3.2009 הודיע המשיב כי בינתיים הועברו לבאי-כוח המבוקשים, ובכללם העורר, תמלילים רבים נוספים של השיחות הנזכרות בתצהירה של החוקרת רויטר וכי בסך הכל הומצאו בעניינו של העורר 99 תמלילי שיחות הנוגעים, על פי הנטען, למעורבותו בפרשות השונות שבגינן נתבקשה הסגרתו ובכללם תמליל השיחה מיום 21.5.2003 שהעתקו צורף לאותה הודעה. בהחלטתי מיום 4.3.2009 ניתנה לעורר הזדמנות להתייחס להודעתו זו של המשיב ובהודעתו מאותו היום ציין העורר כי ברובם המכריע של התמלילים שהועברו לא מוזכר שמו של העורר, כי הוא אינו נמנה עם המשוחחים באותן שיחות וכי לא עולה מהם כל מעורבות פלילית מצידו באיזה מן הפרשות המיוחסות לו.

15.

השאלה האם יש בראיות שהציג המשיב כדי לשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית הקיימת כנגד העורר, תיבחן על-ידי בית משפט קמא במסגרת הדיון בעתירת ההסגרה. ככל שהדבר דרוש לצורך סוגית המעצר שבפניי, אומר כי שוכנעתי שתשתית כזו אכן קיימת בעניינו של העורר וזאת הן בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים והן בפרשת רצח אטיאס. בעניין מאיר ציינה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי אף שהראיות הנוגעות למעורבותו הספציפית של מאיר בהליכי הגבייה הבלתי חוקיים מתייחסות רק לחלק מפרשות הגביה, יש להשקיף על מעורבות זו כעל מעורבות המשתלבת בפעילות רחבה יותר שהתבצעה בהקשר זה כתוצאה מן השותפות בין בן הרוש וארגונו לבין העורר ומאיר וארגונם, כמי שעסקו יחד בהלבנת הכספים וסחיטתם. השופטת פרוקצ'יה הפנתה בהקשר זה אל השיחה מיום 21.5.2003 בין אסלן לבן הרוש, כפי שזו צוטטה בתצהיר רויטר, וסברה כי די בכך על מנת לבסס בשלב המעצר תשתית ראייתית לכאורית נגד מאיר בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. מסקנה זו יפה מקל וחומר בעניין העורר משום שמעורבותו של העורר בפרשה זו נסמכת על ראיות נוספות שהוצגו וכן משום שעתה יש בפנינו את תמליל השיחה מיום 21.5.2003, שהינו "חומר הגלם הראייתי" לעניין זה. מן התמליל של אותה השיחה אכן עולה לכאורה דבר השותפות בין העורר ואחיו מאיר ובין בן הרוש ועוד עולה ממנה לכאורה כי העורר ואחיו מטפלים בענייני גביית הכספים, ואומר שם בן הרוש לאסלן לאחר שזה מספר לו כי הוא בדרך לפגישה עם רביזדה:

"תגיד לו: 'תשמע גבי, אתה יודע, הוא בבעיות... אבל אתה יכול לפנות חופשי לשותפים שלו. תפנה ליצחק, למאיר, תפנה אליהם חופשי, מה הבעיה?'

[...]

אין בעיה תפנה לשותפים שלו הם יטפלו בהכל. הם מטפלים בכל העניינים שלו".

16.

בנוסף לכך קיימות ראיות ישירות המצביעות לכאורה על מעורבותו של העורר בפרשות הסחיטה המתוארות בכתב האישום כלפי חדד, קיוליאן וחי ועקנין, בשיחות עליהן עמד בית משפט קמא. מאותן שיחות עולה העורר כמי שמדווח על פעולות הגביה המבוצעות בעניין זה על-ידי אנשי השטח וכמי שמחלק להם הוראות (ראו: תמליל השיחה מיום 24.4.2003 בין העורר לבראשי; תמליל השיחה מיום 24.4.2003 בין העורר, בראשי וחי ועקנין; תמליל השיחה מיום 1.11.2003 בין העורר לחי ועקנין; שיחה מיום 22.5.2003 בין בראשי ליורם אל על; שיחה מיום 12.7.2003 שבין העורר לבן הרוש - שתי השיחות האחרונות מפורטות בתצהירה של רויטר). יתרה מכך בכל הנוגע לחדד עולה מן הראיות שהוצגו כי העורר עצמו קיים עם חדד "בירור" במלון שרתון במיאמי במהלכו קבע כי עליו להשיב, פרט לחובו שלו שהסתכם בסך של 80,000 דולר, גם את חובו של עטיה בסך 250,000 דולר, ובסך הכל 330,000 דולר. התלונה שהגיש חדד בעניין זה לא הופנתה אומנם נגד העורר באופן ספציפי, אך ה"בירור" שתואר בעדותו בהשתלבו עם יתר הראיות שהוצגו לעניין גביית החוב מחדד על-ידי מי שקיבלו את הוראותיהם, בין היתר, מן העורר וכן אירועי גביה נוספים בהם היה העורר מעורב ברמה כזו או אחרת, יש בהם כדי להניח תשתית ראייתית מספקת המצדיקה את מעצרו לצורך הליכי ההסגרה בפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים. העורר העלה טרוניה באשר לכך שחומר הראיות עליו מבססת ארצות הברית את בקשת ההסגרה בפרשה זו כולו נאסף על-ידה עוד בשנת 2003. הוא מדגיש כי כתב האישום משנת 2004 שהוגש בפרשה זו נגד אחרים לא הופנה נגדו ומכך הוא מבקש ללמוד כי בעבר לא סברה ארצות הברית שיש בחומר זה כדי להצדיק הגשת כתב אישום נגדו בהאשימו אותה ואת המשיב כמי שמשתפים פעולה בעניין זה כיום בחוסר תום לב. טענה זו, כמו טענות הסף שהעלה העורר, ראוי לה כי תתברר במסגרת הדיון בעתירת ההסגרה לגופה. יחד עם זאת, עלי להעיר לגביה שלוש הערות קצרות: ראשית, מדובר בהאשמה חריפה המופנית כנגד המשיב וכנגד הגורמים הממונים על אכיפת החוק בארצות הברית ומאליו מובן כי על מנת לבסס אותה אין די בהפרחת טענות בעלמא. שנית, הטענה לפיה מדובר בחומר ראיות שכולו נאסף כבר בשנת 2003 אינה מדויקת ולפחות ככל שמדובר בעדותו של חדד לגבי אירוע ה"בירור" שערך לו העורר במלון במיאמי זוהי ראיה שנולדה בשנת 2006 עת מסר חדד את עדותו בהליך הפלילי שהתנהל בקליפורניה לגבי כתב האישום מ-2004, והוא הדין באשר לעדותו של עטיה באותה פרשה. שלישית, פרט לפרשת הלבנת ההון והסחיטה באיומים מיוחסת לעורר בכתב האישום מ-2008 - בגינו נתבקשה הסגרתו לארצות הברית - פרשה חמורה נוספת היא פרשת רצח אטיאס. האישום בפרשה זו גובש לאחר שהושג הסכם עד מדינה עם מנור, בעקבותיו נתקבל מידיו תצהיר המייחס לעורר מעורבות בפרשה זו ומטיעוני המשיב עולה כי המגעים להשגת ההסכם עם מנור ארכו זמן לא מבוטל.

17.

אשר לתשתית הראייתית בפרשת מנור. תצהירו של מנור מפליל את העורר וקושר אותו לפרשת רציחתו של אטיאס, כמי שנתן את הסכמתו לרצח וכמי שללא הסכמתו לא היה הרצח מתבצע. עוד עולה מתצהירו של מנור כי העורר הציע את עזרתו בביצוע הרצח ואף התעניין בדיעבד לדעת האם בוצע. העורר מעלה בטיעוניו תהיות שונות באשר לאמינותו של מנור ולמידת האמון שניתן לייחס לגרסה שמסר בתצהירו, אך כפי שכבר צוין אין מקום להידרש לשאלות של מהימנות בשלב ההסגרה, קל וחומר בהליך הנוגע למעצר לצורכי הסגרה. אשר לטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה נדרשת ראית סיוע לתצהירו של מנור בהיותו עד מדינה. בפסיקתו של בית משפט זה הובעה לא אחת הדעה כי העדר סיוע אין בו כדי למנוע הכרזתו של מבוקש בר הסגרה (ראו: עניין אנגל ,

107; עניין הקש , 511; ע"פ 1548/02 בן דוד נ' היועץ המשפטי

לממשלה , פ"ד נו(5) 248, 251 (2002)) ומכל מקום בענייננו ניתן לכאורה למצוא תימוכין וסיוע לגרסתו של מנור בתמליל שיחה שהתקיימה ביום 7.9.2003 בין העורר, מנור ואדם נוסף (ציון אלון) שבעה ימים לאחר רצח אטיאס, אותה מזכיר מנור בתצהירו ובה שואל העורר את מנור לגבי "בחור" שהם שוחחו עליו:

"יצחק: תגיד לי אתה זוכר דיברת איתי על איזה בחור שם?

יוחאי [מנור]: זהו, כן...

[...]

יוחאי: זה... נפתרה הבעיה.

יצחק: כן, אני יודע".

והדברים מדברים לכאורה בעד עצמם.

התשתית הראייתית המפורטת לעיל מבססת לכאורה מעורבות פלילית של העורר ברציחתו של אטיאס, וזאת גם אם בתום ההליך המשפטי לא ניתן יהיה לייחס לו על פי ראיות אלה שותפות למעשה הרצח עצמו אלא רק סיוע לרצח או קשירת קשר לביצועו.

18.

הנה כי כן, אין מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא באשר לקיומה של תשתית ראייתית מספקת נגד העורר בשתיים מתוך שלוש הפרשיות המיוחסות לו בכתב האישום האמריקאי מ-2008. אשר לעילת המעצר. כפי שצוין לעיל מחויב בית המשפט לבחון בשימת לב מיוחדת את החשש מפני הימלטות ומפני שיבוש הליכי משפט כאשר במעצר לצורכי הסגרה עסקינן וזאת בשל המשקל המיוחד שיש לייחס למחויבותה הבינלאומית של ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה להשלים את ההליך ביעילות בלא שזה יסוכל על-ידי המבוקש. אכן, בהבדל מאחיו מאיר, קשה להצביע על חשש קונקרטי להימלטות בעניינו של העורר. יחד עם זאת, העבירות המיוחסות לו בכתב האישום האמריקאי מ-2008 הן עבירות חמורות אשר אם יעמוד לדין ויורשע בגינן בבית משפט בארצות הברית הוא צפוי לעונש משמעותי ובכך יש כדי לעורר חשש מפני הימלטות. זאת ועוד. לעורר עבר פלילי מכביד ביותר, הוא ריצה בעבר 18 שנות מאסר ואף הורשע על-ידי בית משפט בבלגיה, בהעדרו, כמי שעומד בראש ארגון פשיעה ונגזרו עליו שם חמש שנות מאסר אותן טרם ריצה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה לא ניתן לאיין בדרך של חלופת מעצר את מסוכנותו של העורר ואת החשש כי יימלט מאימת הדין.

אשר על כן, הערר נדחה. בשולי ההחלטה אני רואה לנכון להפנות את תשומת הלב של שלטונות השב"ס לטענות המועלות על ידי העורר באשר לתנאים הבלתי ראויים, לדבריו, בהם הוא מקיים את פגישותיו עם הסנגורים לצורך הכנת הדיון בעתירת ההסגרה. חזקה על שלטונות שב"ס כי יבדקו טענות אלה וככל שיש בהן ממש יעשו כל הניתן לתיקון המצב.