בש"פ 1163/11 פליקס פרקופץ נ. מדינת ישראל

א.

שני עררים לעניין מעצר בתיק הסגרה: בש"פ 1163/11 - ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מינץ) מיום 12.1.11 בתיק מ"ת 41739-07-10, לפיה הורה בית המשפט על שחרור מר פליקס פרקופץ (להלן העורר ) לחלופת מעצר בתנאים מגבילים; עניינו של ערר זה השגה כנגד גובה הערבות שהושת על העורר. בש"פ 1496/11 - ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט רומנוב) מיום 21.2.11 בתיק תה"ג 41686-07-10, לשחרר את העורר (המשיב בבקשה זו, אך ייקרא להלן לשם הנוחות העורר) לאחר שהוכרז בר הסגרה, לחלופת מעצר בתנאים שנקבעו בהחלטה מ-12.1.11.

רקע והליכים

ב.

עיקרי הדברים מפורטים בהחלטת השופט פוגלמן בבש"פ 6648/10 מיום 7.9.10, ולהלן יובאו בקצרה אך העובדות הנצרכות לעניין. ביום 25.7.10 עתר המשיב לבית המשפט המחוזי להכריז על העורר בר הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954. זאת, לאחר שהוגשה בקשת הסגרה נגדו מטעם ממשלת שוייץ. בבקשת ההסגרה נטען, כי העורר ואדם נוסף היו מעורבים בגניבת יהלומים בשווי כ-2,300,000 דולר מחברה שוייצרית. עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למעצר העורר לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה.

ג.

בהחלטתו מיום 2.9.10 לעניין המעצר קבע בית המשפט המחוזי (השופט מינץ), כי מחומר הראיות מצטיירת תמונה לפיה ייתכן שהעורר לא יורשע בסופו של ההליך, ואולם "קיים פוטנציאל להרשעה" במכלול הראיות הנסיבתיות שנאספו על ידי משטרת שוייץ. נקבע, כי הגם שקיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר ובשל החשש להימלטותו מאימת הדין, ניתן לאזן בין חששות אלו לבין זכותו של העורר לחרות טרם הוכחה אשמתו - על ידי חלופת מעצר בתנאים מגבילים משמעותיים. לפיכך נקבע שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאים הבאים: שהייתו במעצר בית מלא תחת פיקוח; הפקדת סך 100,000 ₪; ערבות כל אחד מן המפקחים בסך 50,000 ₪; התחייבות אישית בסך 100,000 ₪: איזוק אלקטרוני; ועיקול נכס מקרקעין לטובת המדינה. על החלטה זו עררה המדינה לבית משפט זה.

ד.

בהחלטת בית משפט זה מיום 7.9.10 (בש"פ 6648/10 כאמור) נתקבל ערר המדינה. נקבע, כי האיזון הכולל בין עוצמת הראיות לכאורה נגד העורר; עוצמתן של עילות המעצר בעניינו והחשש הממשי להימלטות מאימת הדין; והיעדרה של חלופת מעצר הולמת - מוביל למסקנה לפיה אין להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר. עם זאת נאמר, כי ככל שתוצע חלופת מעצר הולמת אשר יהיה בה כדי ליתן מענה מלא ומקיף יותר לתכלית המעצר בנסיבות העניין, ניתן יהיה לשוב ולהידרש לשאלת שחרור העורר לחלופה, תוך הגדלה מתאימה של הערבויות הכספיות.

ה.

בעקבות הדברים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר ובה הציע, כי ישהה במעצר בית בישיבת "נחל יצחק". בהחלטתו מיום 2.11.10 דחה בית המשפט המחוזי (השופט מינץ) את הבקשה. נקבע, כי על פניה חלופת הפיקוח החדשה שהוצעה טובה פחות מן החלופה שהוצעה לכתחילה, בהיותה פחות הדוקה, ועל כן אינה נותנת מענה מלא ומקיף לתכליות המעצר. הוסף, כי נוכח האמור אין מקום להורות על בחינת החלופה המוצעת על ידי שירות המבחן. על החלטה זו ערר העורר לבית משפט זה.

ו.

בהחלטת בית משפט זה מיום 7.12.10 (בש"פ 8828/10 - השופט הנדל) נדחה הערר. נקבע, כי הפיקוח החלופי המוצע אינו הדוק דיו, ואינו מתיישב עם המתוה שנקבע על ידי בית המשפט בבש"פ 6648/10, לפיו על החלופה "ליתן מענה מלא ומקיף יותר לתכליות המעצר בנסיבות העניין".

ז.

נוכח האמור, פנה העורר לבית המשפט המחוזי פעם נוספת בבקשה לעיון חוזר, ובה הציע, כי ישהה בחלופת מעצר במעצר בית בבית הגב' קורן בגבעתיים, בפיקוחה ובפיקוח שני ילדיה ואדם נוסף (אשר אושר בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 2.9.10). בתסקיר שירות המבחן אשר בחן חלופה זו נאמר, כי המפקחים המוצעים מבינים את משמעות תפקידם והתחייבויותיהם כמפקחים. נאמר, כי השירות התלבט באשר להמלצתו, שכן מחד גיסא בתסקיר קודם הוערך כי קיימת רמת מסוכנות גבוהה מצד העורר; ומאידך גיסא, התרשם השירות כי קיימים מפקחים המודעים לתפקידם ולמשמעותו. נוכח האמור, נאמר שאם בית המשפט יראה לנכון לשחררו, מומלץ להורות על איזוק אלקטרוני ועל איסור יציאה מן הארץ.

ח.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מינץ) מיום 12.1.11 נקבע, כי בחלופה שהוצעה יש כדי לענות למתוה שהתוה בית משפט זה בבש"פ 6648/10. לפיכך, הוחלט על שחרור העורר לחלופת המעצר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוח שני מפקחים בכל עת נתונה; הפקדת סך 400,000 ₪ והפקדת ערבות בנקאית נוספת בסך 400,000 ₪ לטובת המדינה; ערבות בסך 100,000 ₪ של כל אחד מן הערבים; התחייבות אישית של העורר בסך 500,000 ₪; איזוק אלקטרוני; התייצבות העורר בכל בוקר בשעה 9:00 בתחנת המשטרה בגבעתיים. על גובה הערבויות שנקבעו הוגש הערר בבש"פ 1163/11.

ט.

לאחר שהוגש הערר (ביום 11.2.11) ובטרם נשמע, הוכרז העורר כבר הסגרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט רומנוב) מיום 21.2.11 (תיק תה"ג 41686-07-10). בהחלטתו מאותו יום הורה בית המשפט - בהסכמה תוך שמירת זכויות - כי העורר ישהה במעצר, ואולם יוכל להשתחרר ממנו בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט

ב-12.1.11.

הערר בבש"פ 1163/11:

י.

בערר זה - אשר הוגש ביום 11.2.11, טרם הכרזת העורר כבר הסגרה, כאמור - נטען, כי סכום ההפקדה והערבות (יחד) בסך 800,000 ₪ שהטיל בית המשפט המחוזי גבוה בצורה קיצונית, ואינו משקף נכונה את האיזונים והסיכונים במקרה דנא, וכי יש בכך כדי לחרוג מן המתוה שנקבע בבש"פ 6648/10. נטען, כי משמעותה האופרטיבית של ההחלטה היא השארת העורר במעצר, שכן אין בידו סכומים אלה. עוד נאמר, כי חלוף הזמן ונסיבותיו האישיות של העורר, בהן גילו ומצב בריאותו הלקוי, מצדיקים אף הם הקלה בתנאים שהציב בית המשפט. לבסוף נטען, כי המשך שהותו במעצר גורם למשפחתו נזק עצום שכן רעייתו נמצאת בארץ באשרת תיירת, ובשל היותו במעצר אינה מקבלת מעמד ארעי ומשכך אף אינה יכולה לעבוד למחייתה.

הערר בבש"פ 1496/11:

יא.

בערר (שהוגש ביום 23.2.11)

טוענת המדינה, כי נוכח הכרזתו של העורר בר הסגרה היה על בית המשפט להורות על מעצרו של העורר ללא אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. נטען, כי עם ההכרזה גובר החשש להימלטות מן הדין, ולא ניתן להפיגו או לשללו על ידי חלופת מעצר. עוד נטען, כי במקרה דנא גובר החשש להימלטות אף יותר, משום שהעורר ביקש מן הרשויות השוייצריות לבוא ולחקרו בארץ, בטענה שבכוונתו להסדיר חזרתו לשוייץ, ואולם בהמשך סירב לשוב שמה.

הדיון

יב.

בדיון טען עו"ד שוב לעורר, כי תיק זה שונה מפרשת בש"פ 6349/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שעליה מסתמכת המדינה, שכן שם היה שחרור למעצר בית בשל חולשת הראיות, נוספו ראיות חדשות עם הכרזת בר הסגרה, ובית המשפט הורה על מעצר; במקרה דנא, מתחילה לא עמדה השאלה של ראיות לכאורה – שנמצאו חזקות – אלא נקבע איזון כולל של נסיבות אישיות, חומרת העבירה ושחרור השותף בשוייץ בהפקדה כספית בלבד. נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי לעניין בר הסגרה לא שינתה במקרה דנא את נקודת האיזון; העורר מצוי במו"מ עם ממשלת שוייץ כדי להגיע לפתרון מוסכם, הוא סובל מבעיות רפואיות קשות, איבד הרבה ממשקלו ויש קושי בענייני תרופות, וגם משפחתו במצב קשה. לשיטת העורר, אין מקום לענותו, שהרי במעצר בית יקבל תרופות כראוי ולא תחליפים. עוד הוסף, כי בשעתו אמנם אמר העורר כי הוא נכון להישפט בשוייץ - אך לא במצב הסגרה שיגרום לגירוש משפחתו מהארץ. באשר לגובה הערובה נטען, כי כפי שנקבע בפרשת בש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל , סכום של 200,000 ₪ כיכולתו של העורר, המצוי מ-25.7.10 במעצר, צריך להספיק , אחרת תסוכל החלטת השחרור.

יג.

באת כוח המדינה עו"ד גרינברג ציינה, כי השיקולים לעניין מעצר לאחר ההכרזה כבר הסגרה שונים; יש מקום ליתן משקל לחשש מן ההימלטות. בעניין אוזיפה , כך נאמר, היה חסר ראייתי ומכאן גם מקום לבחון חלופה, וגם מרכז חייו היה בישראל, מה שאין כן בעורר, שנמלט ארצה פתאומית, משפחתו לא ביקרה בישראל מעולם והגיעה רק לאחר הימלטותו ארצה, והיו לו מספר זהויות בדויות. אשר לנאשם השני, הוא נעצר למשך 11 חודש בשוייץ, ומשהוחלט על חלופה וידו לא השיגה שוחרר כעבור זמן בערבות נמוכה יותר. ועוד, רשויות שוייץ הודיעו שלא ינהלו מו"מ באשר לעורר לעניין הסגרתו, אלא הן נכונות להיפגש עם בא כוחו לבקשתו. ברי כי לשיטת המדינה אין מקום לבוא לקראת העורר בסכום ההפקדה.

הכרעה

יד.

התלבטתי במקרה זה. אומר כבר כאן כי התלבטותי לא היתה לכיוון קבלת עררו של העורר, אלא לכיוון קבלת עררה של המדינה. החלטתי בסופו של דבר שלא להיעתר לשני העררים. אפתח בערר המדינה. אזכיר, כי המדינה החליטה בשעתו שלא לערור על החלטת השופט מינץ מ- 12.1.11, לפי הודעתה מ-18.1.11 (אף כי ביקשה הפקדת כל דרכון שברשות העורר ועל עיכוב יציאה מן הארץ), וזאת הגם שיכלה להניח כי קרב יום ההכרעה באשר להכרזת העורר כבר הסגרה. אוסיף גם, כי בסוף הדיון בפני השופט רומנוב ביום 21.2.11, לאחר ההודעה על הכרזת בר ההסגרה, נרשם מפי באי כוח הצדדים "הואיל וההליכים הסתיימו, מוסכם עלינו, כי המשיב יהיה נתון כעת במעצר, מכוח סעיף 15 לחוק ההסגרה, ואולם הוא יוכל להשתחרר בתנאים שנקבעו על-ידי כבוד השופט מינץ בהחלטתו מיום 12.1.11. כל צד שומר על טענותיו וזכויותיו, לרבות נקיטת הליכים מתאימים, ככל שיהיה צורך בכך". והנה להלכה, חרף שמירת הזכויות, יכול היה העורר איפוא להשתחרר באותו יום, כמו בתקופה שקדמה לכך מאז 12.1.11, אילו הפקיד את הנדרש ממנו בהחלטה מ-12.1.11 (אמנם ער אני לכך שבש"פ 1496/11 הוגש כבר ב-23.2.11, ועל כן אין לייחס לנושא אחרון זה חשיבות יתר). ועיקר, כיון שמדובר בשחרורו של העורר לחלופה בתנאים המפיגים במידה לא מעטה את החשש להימלטות, שהוא בנידון דא החשש העיקרי, נראה לי כי הכף נוטה להשאיר על כנה את החלטת השופט מינץ.

טו.

אכן, סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 קובע כי "מבוקש שהוכרז בר הסגרה רשאי בית המשפט לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו..." זאת, לאחר שעד אותו מועד חל סעיף 5 לחוק ההסגרה, המרשה מעצר לאחר עתירת הסגרה. נזכיר כי שיקולי מעצר לדרכי הסגרה דומים – אך לא זהים – לאלה שבהליך מעצר "רגיל" לאחר כתב אישום לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996; אך מצטרף אליהם במיוחד השיקול של חשש ההימלטות (וכן שיבוש); ראו החלטת השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 725/09 היועץ המשפטי נ' אברג'יל (לא פורסם). פסקאות 21-11; בבש"פ 6349/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה השופטת חיות כלהלן:

"בית משפט זה עמד לא פעם על מאפייניו המיוחדים של הליך ההסגרה, המבדילים אותו מהליך פלילי רגיל. מאפיינים אלה נוגעים לחשש המובנה הקיים בהליכי הסגרה כי המבוקש יחמוק מן הדין (ראו בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל , פסקה 16 (טרם פורסם, 30.1.2009)) וכן להתחייבויות החלות על מדינת ישראל לפי הדין הבינלאומי להסגיר את המבוקש לידי המדינה המבקשת ולאפשר את הבאתו למשפט בתחומה (ראו: בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 493, 496-497 (1992); בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 29.5.2003) (להלן: עניין כהן ); בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 12 (טרם פורסם, 10.3.2009); בש"פ 5408/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 3 (טרם פורסם, 19.7.2009)). שיקולים אלה, בדבר החשש להימלטות מן הדין ובדבר התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל, מקבלים משנה תוקף ככל שמתקדמים הליכי ההסגרה, ובפרט לאחר שהמבוקש כבר הוכרז בר-הסגרה. עמדה על כך כב' השופטת (כתארה אז) ביניש בעניין כהן באומרה:

'השיקולים המנחים את בית המשפט כאשר הוא שוקל את מעצרו של אדם המבוקש להסגרה הם מורכבים יותר משיקולי מעצר בהליך פלילי רגיל המתקיים בישראל. על אחת כמה וכמה כך המצב ביחס למי שהוכרז כבר לגביו על ידי בית משפט מחוזי, כי הוא בר-הסגרה, ונקבע כי יש נגדו חומר ראיות לכאורי לביסוס האישום...

ככל שהליך ההסגרה מתקדם, כך יש לתת משקל רב יותר להתחייבות של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת... ובודאי כך לאחר שהוכרז אדם כבר-הסגרה והחשש הטבעי להימלטות הוא רב יותר'".

הדברים מדברים בעדם. דעת לנבון נקל, כי ככל שלכאורה קרב יום הסגרה, כן יגבר הדחף להימלטות; ראו דברי השופטת (כתארה אז) ביניש בבש"פ 4422/10 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) והאסמכתאות דשם, שכן משהוכרז אדם כבר הסגרה "החשש הטבעי להימלטות הוא רב יותר". לא כל שכן כך, כשעסקינן במי שכבר הראה כוחו בתעתועי זהות, כעולה בין השאר מן הדרך בה פעל לכאורה בשוייץ, וגם בהימלטות, כמו הגיעו לישראל. על כן דרך המלך הקלה יכלה להיות החזקתו במשמורת עד להכרעה סופית. ואולם, המדינה החליטה בשעתו - כאמור - שלא לערור על החלטת השחרור לחלופה, כאמור; במקרה דנא איני סבור כי השוני בין השלבים – לפני ההחלטה ולאחריה – הופך את הקערה על פיה, וכדברי השופטת פרוקצ'יה בעניין אברג'יל (פסקה 21) "ככל שניתן להבטיח את מטרות המעצר, ובכלל זה את התחיבויותיה של ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה במסגרת תנאי שחרור הולמים, תוטה נקודת האיזון הראויה לעבר הגשמת חרות האדם ממעצר", וכמובן אם לא יקרה כן "לא יהא מנוס מהותרת המבוקש במעצר...". כאמור, אילו היה העורר מפקיד את הנדרש יכול היה לצאת לחלופה מאז אמצע ינואר 2011, ולרבות לאחר הכרזתו כבר הסגרה. תנאי השחרור שהושתו עליו, כך יש לקוות, הם כאלה שלא בקלות יעז העורר להפרם.

טז.

ואכן, איני רואה מקום כלל להיעתרות אף לערר העורר. הוא ביקש אמנם להסתייע בדברי השופט טירקל בבש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר, כי אין מקום לקבוע

"ערובה לשחרור שלא יהיה בכוחו של הנאשם לעמוד בה, כך שבדרך עקיפין ישאר במעצר שדינו להשתחרר ממנו. גם תחושת הצדק אינה סובלת שאדם שאין ידו משגת להפקיד ערובה שהושתה עליו כתנאי לשחרורו מן המעצר, ישאר במעצר רק מטעם זה. הדבר נובע גם מעיקרון המידתיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שמכוחו יש להקפיד שלא להטיל ערובה בסכום מופרז כתנאי לשחרור" .

השופט טירקל הזכיר, כי בכגון דא יש לערוך מעין "חקירת יכולת" של הנאשם. אף בנידון דידן נטען לחוסר יכולת; ואולם, מי שהיה מעורב לכאורה בפרשת עוקץ בת מיליונים מעין זו בה מואשם העורר, ומן הסתם לא בכדי מילט עצמו ארצה, אין להקל עמו,לא כל שכן משהוכרז בר הסגרה. לא היה בערר חומר של ממש לעניין חסרון הכיס הנטען ואי היכולת. אל נשכח, כי לצד הזכות לחרות עומדת במובהק התחייבותה הבינלאומית של המדינה בתחום ההסגרה, המחייבת נקיטת זהירות יתרה; ראו החלטת המשנה לנשיאה ריבלין בבש"פ 5409/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם).

יז.

לאחר העיון לא ראיתי איפוא מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, שקבע את תנאי השחרור בהחלטה מיום 12.1.11 ובהחלטה מיום 18.1.11, ואני חוזר עליהם איפוא כאן: מעצר בית מלא בבית גב' טטיאנה קורן ברח' סירקין 14/4 גבעתיים, בפיקוחה ובפיקוח בנה מר סרגיי קורן, בתה גב' יאנה שרבי ומר מיכאל דזרשוילי. בכל עת – 24 שעות – ישהו עם המבקש שניים מן המפקחים. יופקדו סך 400,000 ₪ בקופת בית המשפט המחוזי בירושלים, וכן ערבות בנקאית נוספת לטובת המדינה בסך 400,000 ₪ ; ערבות של 100,000 ₪ תינתן על-ידי כל אחד מן המפקחים, והתחייבות אישית בסך 500,000 ₪ על-ידי המבקש; איזוק אלקטרוני ; הפקדת כל דרכון שבידי המבקש בבית המשפט; צו עיכוב יציאה במלוא פרטי הזיהוי האפשריים (יסופקו על-ידי הפרקליטות); התייצבות בכל יום עד 0900 בתחנת משטרת גבעתיים (לעניין תנאי אחרון זה אוסיף, כי המשטרה עשויה להעדיף אי יציאה מן הבית תוך אפשרות לה עצמה לבקר בכל עת במקום מעצר הבית לבדיקת הנוכחות; נושא זה יושאר לבחירת הפרקליטות והמשטרה, ויודיעו על כך בהקדם לבית המשפט המחוזי). פשיטא שבלא קיום כל התנאים האמורים, שייבדקו היטב, לא ישוחרר העורר למעצר בית.

יח.

על פי

האמור איני נעתר איפוא לשני העררים.