בש"פ 4708/12 חליל עבדאללה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' קאפח ) מיום 28.5.2012 במ"ת 8437-04-12, בה נקבע כי העורר יישאר במעצר עד אשר יעמוד בתנאי השחרור, כפי שנקבעו בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 17.5.2012 ומיום 21.5.2012. העורר עורר על חומרת התנאים שבהם הותנה השחרור.

רקע עובדתי והליכי המעצר בבית משפט קמא

1.

העורר, תושב הרשות הפלסטינית, נעצר לראשונה ביום 19.3.2012, במסגרת חקירה שניהלה רשות המיסים נגדו ונגד מעורבים נוספים בחשד לביצוע עבירות פיסקאליות. מעצרו של העורר הוארך מעת לעת, וזאת עד להגשת כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים שהוגשו ביום 4.4.2012 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום כולל שבעה אישומים שונים ומייחס לעורר שורת עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, ועבירת זיוף לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בתמצית יצוין, כי על פי הנטען בכתב האישום, לאורך תקופה של 6 שנים, הוציא העורר חשבוניות מס כוזבות בסכום כולל של 60,484,420 ש"ח, כאשר המס המגולם בהן אשר הועלם מקופת המדינה מגיע לסכום של 8,345,138 ש"ח, לכל הפחות.

ביום 4.4.2012 נקבע על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק ), כי העורר יוותר במעצר עד להחלטה אחרת, וזאת לצורך מתן הזדמנות לסנגוריה לעיין בכתב האישום ובחומר הראיות, ולשם קבלת תסקיר מעצר לבחינת חלופות מעצר שיוצעו על-ידי העורר. בדיון מיום 8.5.2012, שהתקיים לאחר שהתקבל תסקיר המעצר, האריך בית משפט קמא (כבוד השופט צ' קאפח ) את מעצרו של העורר עד לדיון שנקבע לשבוע שאחריו, וזאת על מנת לאפשר לצדדים להידבר ביניהם בניסיון להגיע להסכמות באשר לחלופת מעצר. בהקשר זה יצוין, כי שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן התרשם מחוסר אמינותו של העורר ומהתנהגותו המניפולטיבית, והגיע למסקנה, כי בשלב זה לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר באמצעות חלופת מעצר.

2.

ביום 17.5.2012 שבו והתכנסו הצדדים לדיון בפני בית משפט קמא, במהלכו הציגו לבית המשפט את ההסכמות אליהן הגיעו לצד הסוגיות שנותרו במחלוקת. בתום הדיון מאותו יום, הורה בית משפט קמא על שחרור העורר למעצר בית מלא בעיר לוד, בפיקוחם של שלושה מפקחים מבני משפחתו, ובצירוף איזוק אלקטרוני, בתנאים, כדלהלן:

(א)

התחייבות עצמית בסך 1,000,000 ש"ח;

(ב)

הפקדת ערבות צד ג' בסך 3,200,000 ש"ח, ובתנאי שהערבים יהיו אזרחי ותושבי מדינת ישראל (כאשר נקבע, כי ניתן לחלק את הסכום הכולל בין הערבים);

(ג)

הפקדת מזומן בסך 500,000 ש"ח;

(ד)

התחייבות כל אחד מהמפקחים על ערבות פיקוח בסך 150,000 ש"ח;

(ה)

על העורר להתייצב פעמיים בשבוע, בימים שני וחמישי, בתחנת המשטרה בלוד.

3.

בהיעדר יכולת לעמוד בתנאי הפקדת המזומן ובגיוס ערבים מספיקים הרשאים יחדיו לחתום על הסכומים שנקבעו לערבות צד ג', שב ועתר העורר ביום 21.5.2012, בבקשה להקל בתנאים שנקבעו לשחרורו. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן ) למסקנה, שהחלטת בית המשפט מיום 17.5.2012 מאוזנת וסבירה בנסיבות העניין. בית המשפט עמד על כך, שעילת המעצר השולטת בכיפה היא החשש להימלטותו של העורר, נוכח העובדה שמדובר בתושב הרשות הפלסטינית, ועל כן שחרורו מחייב הצבת תנאים שיבטיחו את התייצבותו להמשך ההליכים. בית המשפט הביע את החשש, כי במידה וישוחרר, יחצה העורר את הקו ויעלם מעיני זרועות החוק הישראלי בקלות יחסית. סנגוריו של העורר לא חלקו על הראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, ושאם יורשע בהן הוא צפוי לעונש מאסר של שנים רבות. בית משפט קמא ציין, כי נתון זה עלול לשמש תמריץ ממשי לעורר להימלט מהדין, ומכאן שראוי שתנאי השחרור ייקבעו בהתחשב בכך, ובעובדה שהעבירות המיוחסות לעורר מצביעות על יכולת תכנון ודרכי עורמה ותחבולה ברמה גבוהה. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי אף שמדובר בתנאי שחרור מכבידים, ייתכן שלא יהא בכוחם לבנות את אותה חומה ערטילאית האמורה למנוע מהעורר להימלט מהדין. בסופו של דבר נקבע, כי תנאי השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 17.5.2012 יעמדו בעינם, למעט השינויים הבאים, כדלהלן:

(א)

ערבות צד ג' בסכום של 3,200,000 ש"ח תופקד על ידי אזרחי מדינת ישראל שיפקידו ערבות בטוחה על פי הכללים הקבועים שיצאו מלפני הנהלת בתי המשפט;

(ב)

ביטול תנאי ההתייצבות של העורר בתחנת המשטרה בלוד;

(ג)

הפקדה במזומן בסכום של 500,000 ש"ח או לחילופין הפקדת ערבות בנקאית על סכום דומה שתופקד בהתאם.

4.

דא עקא, מששוב התחוור לעורר, כי אין בידו לעמוד בתנאי השחרור שנקבעו (וביתר דיוק: גיוס סכום ההפקדה במזומן וגיוס ערבים מתאימים לחתימה על ערבות צד ג' בסכום שנקבע), נערך ביום 28.5.2012 דיון נוסף בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' קאפח ), שבסופו נקבע, כי אין מקום לקבוע ישיבה נוספת לבדיקת גיוס הערבויות, וממילא כל עוד לא יעמוד העורר בתנאי השחרור כפי שנקבעו לעיל, הוא יישאר במעצר.

טענות הצדדים

5.

בערר שלפניי טוען העורר, כי יש במכלול התנאים שנקבעו כחלופה לשחרורו משום חריגה ממשית מהמידתיות הנדרשת בעריכת האיזון הראוי שבין חומרת המעשים המיוחסים לו, לבין החשש הלכאורי להימלטותו מן הדין. עוד מוסיף וטוען העורר, כי בית משפט קמא שגה בכך שלא קיבל את טענתו, לפיה אין הוא העבריין העיקרי שנהנה, לכאורה, ממלוא "פירות" המעשים המתוארים בכתב האישום. טענה נוספת שמעלה העורר, נוגעת לחשיבות המכרעת שנתן בית משפט קמא לנתון לפיו העורר הוא תושב הרשות הפלסטינית בקביעת תנאי שחרור מכבידים במיוחד. עוד מציין העורר, כי ככל שפעל באמצעות בני משפחתו לגיוס הכספים הדרושים לשחרורו, לא הצליח לגייס אלא סכום של 75,000 ש"ח במזומן בלבד, ולהציע 6 ערבים שמוכנים לחתום על ערבות צד ג' ככל שבית המשפט יאשרם. במצב דברים זה טוען העורר, הופכת החלטת השחרור ליעד בלתי מושג ובלתי ישים. על כן, מבקש העורר לקרב את תנאי השחרור מן האופק הדמיוני, הרחוק והבלתי מושג, לטענתו, לעבר מתחם בר-השגה מבחינתו, ובכלל זה, להפחית בצורה משמעותית את סכום ההפקדה במזומן, ולקבוע כי יש לאפשר לששת הערבים המוצעים על ידו להתחייב להבטחת התייצבותו להליכים.

בדיון שלפניי חזר בא-כוח העורר, עו"ד סולומון, על עיקר הטענות בערר, בהדגישו את הבעייתיות הטמונה בתנאים הקבועים בנוהל הערבויות של הנהלת בתי המשפט, שעל פיהם פועלת מזכירות בית המשפט בבחינת יכולתם של ערבים. לדבריו, הערבים המוצעים לא יעמדו בהוראות הנוהל, ורק לבית המשפט עצמו יש שיקול דעת לחרוג מדרישות הנוהל. בא כוח העורר, עמד על כך, שבנסיבות העניין, היה על בית המשפט לערוך בעצמו "חקירת יכולת" לערבים המוצעים על ידי העורר. בא-כוח העורר הוסיף, כי עם כל המאמצים שנעשו לא עלה בידי העורר לגייס ערבים שיוכלו להעמיד נכסים שניתן יהיה לשעבדם באופן שיהיה בהם כדי לרכך את חששו של בית המשפט מפני הימלטותו מן הדין. ועוד נטען על ידי בא-כוח העורר, כי בסופו של דבר יתברר במהלך המשפט, כי אין ממש בסכומי הכסף שנטען, לכאורה, שהעורר גרף לכיסו על פי המעשים המתוארים בכתב האישום.

6.

מנגד טען בא-כוח המדינה, עו"ד לינדר, כי יש להותיר את העורר במעצר כל עוד לא יתמלאו כל התנאים לשחרורו כפי שנקבעו בהחלטות בית משפט קמא. בא-כוח המדינה, החרה החזיק אחר קביעת בית משפט קמא, לפיה על הערבים המוצעים על ידי העורר לעמוד בתנאים הקבועים בנוהל הערבויות של הנהלת בתי המשפט, והסביר, כי נוהל זה קבע קריטריונים ברורים ושוויוניים המופעלים על ידי מזכירות בית המשפט, ובכך פטר הנוהל את בית המשפט מלבצע חקירת יכולת של הערבים בכל עניין בנפרד. בנוסף נטען, כי סכום הערבון שנקבע על ידי בית משפט קמא נמוך משמעותית ביחס לסכומי הכסף מהם נהנה העורר כתוצאה מביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

דיון והכרעה

7.

הגעתי למסקנה, כי דין הערר להתקבל, במובן זה שבית המשפט המחוזי יחזור ויקיים דיון בסוגיית התנאים לשחרורו של העורר, והכל כפי שיפורט להלן.

8.

בענייני מעצרים, כמו גם בנושאים אחרים הבאים לפתחו של בית המשפט, עולה הצורך להפקיד ערבויות, ערבונות והתחייבויות מסוגים שונים. במטרה לקבוע ולמסד שיטת עבודה אחידה לאופן הטיפול בנושאים אלה חיברה הנהלת בתי המשפט נוהל "ערבויות" מס' 06/20 (מיום 5.8.2009) (להלן: הנוהל ). בנוהל פורטו הכללים ודרכי הטיפול בערבויות, פקדונות והתחייבויות, ובכלל זה, פורטו הנחיות לטיפול בהחלטות בתי המשפט בעניינים הנ"ל על ידי מזכירויות בתי המשפט. נוהל זה הוא פומבי ומפורסם כיום, בין היתר, באתר הרשות השופטת (וזאת בעקבות עתירה שנדונה בפני בית משפט זה בבג"ץ 6672/08 עו"ד מיכאל שרון נ' מנהל בתי המשפט (לא פורסם, 14.4.2010)). לצערי, נראה כי הצדדים לא בחנו את הוראות הנוהל עובר לדיון בערר, שכן, לכאורה, נראה כי במקרה דנן כלל לא ניתן להורות על אישור הערבים על פיו. לענייננו, רלוונטי נספח ז' לנוהל שכותרתו "טבלת מדרג דרישות מערב צד ג' – תחום פלילי". בטבלה מנחה זו, נקבעו דרישות שונות שהערבים בהליך פלילי אמורים לעמוד בהן בהתאם לסכום הערבות כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט ובהתאם למספר הערבים באותו עניין. כך, למשל, נדרש מערבים שהם שכירים להביא צילום תלוש שכר אחרון המעיד על כושר השתכרות, ואילו מערבים עצמאים נדרש להביא אישור רואה-חשבון המעיד על הכנסות חודשיות. כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע, כי על העורר להמציא ערבויות צד ג' בסכום כולל של 3,200,000 ש"ח, שיחתמו על ידי אזרחי ישראל על פי הכללים הקבועים בנוהל. דא עקא, שבסכומי ערבות של מעל ל- 50,001 ש"ח נקבע בנספח ז' הנ"ל, כי התנאים והדרישות מהערבים ייקבעו "לפי החלטה שיפוטית בלבד". עולה מן האמור לעיל, כי בכל הקשור לערבויות צד ג', החלטות בית משפט קמא מיום 21.5.2012 ומיום 28.5.2012 מובילות למבוי סתום, שכן ההחלטות מפנות לנוהל, ואילו הנוהל דורש קביעת תנאים על פי החלטה שיפוטית. במצב דברים זה, אין מנוס אלא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים הליך לאישור הערבים המוצעים על ידי העורר, לאחר שישמע את עמדת הצדדים באשר לאפשרות לפעול על-פי הנוהל (כאמור, בפני לא נטען דבר בנדון והחלטתי מבוססת על התרשמותי מתוכן הנוהל מבלי שנשמע טיעון בסוגיה).

9.

בכל הקשור לגובה הערבון, הרי שכבר נפסק בעבר מפי הנשיאה ביניש , כי קביעת גובה הערבון היא "פרי מלאכת איזונים" (בש"פ 3598/09 מדינת ישראל נ' בן דוד (לא פורסם, 18.5.2009), פסקה 11, להלן: עניין

בן דוד ), שכן בבואו לקבוע סכום ערבון, נדרש בית המשפט לאזן בין הצורך להרתיע את הנאשם פן יימלט, יפר את תנאי השחרור או יפעל לשבש מהלכי חקירה (סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 – להלן: חוק המעצרים ), לבין הצורך לשמור על זכויותיו, קרי שתבחן האפשרות לשחררו לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; בש"פ 9991/03 בראשי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 385, 387 (2003), להלן: עניין בראשי ). איזון זה מחייב, בין היתר, לבחון את מצבו הכלכלי של הנאשם ואת יכולתו לעמוד בהפקדה הנדרשת (סעיפים 46(ב)(4), (5) לחוק המעצרים), שכן קביעת סכום ערבון שאינו בגדר יכולותיו הכלכליות של נאשם יש בה כדי להטיל עליו מעין מעצר עקיף (בש"פ 2137/96 רודמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 504, 507 (1996), להלן: עניין

רודמן ). יוטעם, כי מבחינת שלבי ההליך מצויים אנו בשלב שבו בית המשפט בחן ומצא, כי אף אם מתקיימים התנאים לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, כבענייננו, ניתן להגשים את מטרות המעצר בדרך פוגענית פחות של שחרור לחלופה המותנית בתנאים מגבילים שונים, הכוללים גם ערבון משמעותי. כפי שקבעתי לאחרונה בבש"פ 2034/12 גסאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2012) (להלן: עניין גסאר ), על מנת שלהחלטת השחרור תהא נפקות מעשית, נדרש, בין היתר, שבקביעת הערבון ישקלל בית המשפט, בנוסף לצרכי ההרתעה מפני הימלטות ושיבוש הליכי חקירה, גם את יכולותיו הכלכליות הריאליות של הנאשם.

10.

בענייננו, נדמה, כי בית משפט קמא העריך (אף שלא ציין זאת במפורש) את יכולתו הכלכלית של העורר, בין היתר, על פי הנטען בכתב האישום בנוגע לסכומי הכסף שהשיג, לכאורה, בדרכי מרמה. אכן, בקביעת ערבון יש להתחשב בעבירות המיוחסות לנאשם וניתן גם להתחשב ברווח שלצדן (בש"פ 9354/09 גלמור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2009); בש"פ 1163/11 פרקופץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.3.2001) פסקה ט"ז, להלן: עניין

פרקופץ ; עניין בן דוד ). בענייננו, טוען העורר, כי חלק נכבד מן הכספים הנזכרים בכתב האישום כלל לא מצוים ברשותו, ואם בכלל התקבל, הגיע לידיהם של המעורבים הנוספים בפרשה. עם זאת, כאמור לעיל, האיזון הנדרש בענייננו הוא בין קביעת ערבון מידתי המתחשב ביכולותיו של העורר, לבין הצורך לקבוע ערבון אפקטיבי, שיהיה בו כדי להרתיע מפני הימלטותו של העורר מן הדין (בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.1995), להלן: עניין הרוש ). מקובלת עליי בהקשר זה עמדתו של בית משפט קמא, לפיה מטרתו המרכזית של הערבון במקרה דנן נועדה להתמודד עם החשש הממשי מפני הימלטות העורר מן הדין. אכן, כפי שציין בית משפט קמא, כאשר מדובר בתושב הרשות הפלסטינית, קיים חשש טבוע וברור להימלטותו מאימת הדין אל שטחי הרשות. במקרים מעין אלה, שבהם כבר הוחלט על שחרור נאשם תושב הרשות הפלסטינית לחלופת מעצר, כבענייננו, אין מנוס מקביעת תנאים מגבילים, אשר כוללים לעיתים הפקדת סכומים לא מבוטלים, שיבטיחו את תכלית המעצר (לגבי השפעת העובדה שהעורר הוא תושב הרשות הפלסטינית על היכולת לשחררו לחלופת מעצר ראו למשל: בש"פ 6413/11 חריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2011); בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2008); בש"פ 4139/00 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.6.2000); בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' אבו חדיד בורהאן (לא פורסם, 28.12.1999)). מעבר לאמור לעיל, יש להוסיף כי בענייננו, סכום הערבון שנקבע אינו גבוה באופן יוצא דופן אף ביחס לנאשמים שאינם תושבי הרשות הפלסטינית (להשוואת סכומי ערבון במקרים דומים ראו למשל: עניין

רודמן ; עניין בן דוד ; עניין בראשי ; עניין פרקופץ ). ועוד אוסיף, כי במקרה דנן מסכים אני עם בא-כוח המדינה, כי סכום הערבון אף אינו גבוה בהתחשב בסכומי הכסף שהשיג, לכאורה, העורר על ידי המעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום (והשוו להחלטתי בעניין גסאר ). אין בידי גם לקבל את טענת האפליה שמעלה העורר, לפיה קביעת ערבון כה גבוה שאין הוא יכול להמציא, מובילה לתוצאה שהוא יישאר במעצר רק בגלל "עוניו". יפים לעניין טענה מעין זו דברים שכתבה השופטת שטרסברג-כהן בעניין הרוש :

"אומנם, בעקרון, ראוי שייקבעו על ידי בית המשפט תנאי שחרור שהנאשם יכול לעמוד בהם, אולם אלה לא יבואו על חשבון השגת תכלית המעצר על ידי החלופה. תנאים שקל לעמוד בהם או שכדאי לעמוד בהם, כגון שחרור העורר כנגד פקדון נמוך, יכול ויניעו אותו לוותר על הפקדון על מנת לזכות בחופש במחיר זול ולהימלט מאימת הדין. השאלה איננה שאלה של הפלייה בין שווים ואי שוויון בין עשיר לעני, השאלה היא, האם פקדון בסכום קטן מזה שנקבע, ישיג את תכלית המעצר אם לאו. יתכן וכתוצאה מפקדון גבוה ישתחרר ממעצר זה שימציא את הפקדון שהושת עליו וישאר במעצר זה שלא ימציאנו, אלא שבכך לא נוצרה על ידי בית המשפט אפליה ואי שוויון, שכן, בית המשפט יחליט בכל מקרה לגופה של החלופה ההולמת את העבירה ונסיבותיה ואת העבריין ונסיבותיו ותבחר בזו שתפגע פחות בחרותו של הנאשם ובלבד שתבטיח את תכלית המעצר. אם כך החליט והחלופה אכן הולמת, הרי מי שאינו עומד בה, דינו מעצר."

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לסכום הערבון שנקבע כתנאי לשחרורו של העורר. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעד היום חלפה תקופה של כשלושה חודשים מתחילת מעצרו של העורר בפרשה דנן (בש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 176, 182 (2002)). אף על-פי שבית המשפט המחוזי הורה בהחלטתו מיום 17.5.2012 על שחרורו של העורר באמצעות הפקדת ערבון ותנאים מגבילים אחרים, שב העורר וחזר לפני בית משפט קמא על הטענה, כי ידו אינה משגת להפקיד את הסכום הגבוה אותו נדרש להפקיד. כידוע, בעניין זה רשאי העורר לפנות בכל עת לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר (סעיף 52(ב) לחוק המעצרים; בש"פ 8722/02 רביזדה נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 97 (2003); בש"פ 9694/02 הנ"ל).

מאחר והחלטתי על החזרת הדיון לבית משפט קמא לבחינת נושא הערבים צדדי ג', כאמור לעיל, יהא זה ראוי, כי בית המשפט יחזור ויבחן במסגרת הדיון הנ"ל גם את יכולתו של העורר להפקיד את הערבון, ובכלל זה את תוצאות חוסר היכולת במידה ותוכח (סעיף 47(ג) לחוק המעצרים), וזאת גם בהתחשב במשמעות חלוף הזמן על סוגיית קביעת סכום ההפקדה. נושא זה לא נבחן בהחלטות הקודמות בעניינו של העורר.

11.

סוף דבר. הערר מתקבל. הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים דיון במועד קרוב ככל האפשר, ובו ייבחן שוב גובה סכום הערבון וייערך דיון בבקשת העורר לאישור הערבים המוצעים על ידו.