בש"פ 5408/09 גיא מאיו נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי), שבה נדחתה בקשת העוררים להקל בתנאי שחרורם.

המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, הגיש בקשה להסגרת העוררים, ועוד 7 אחרים, לארצות-הברית. במקביל התבקש מעצרם עד מתן ההחלטה בעתירה. בקשת ההסגרה באה בעקבות כתבי אישום, שהוגשו נגד העוררים בארצות-הברית, והמייחסים להם פרשיית הונאה חמורה כלפי קשישים תושבי ארצות-הברית. לפי האמור בכתבי אישום אלה, העוררים (יחד עם אחרים) נהגו להתקשר לקשישים ולאחר שביררו את פרטיהם האישיים הציגו להם מצג שווא כאילו זכו הם בסכום כסף גבוה בהגרלת לוטו, וכי על-מנת לקבלו עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. עשרות קשישים שלחו את כספי חסכונותיהם לעוררים וליתר המעורבים בפרשה, בסכום כולל של כ-2 מיליון דולר.

2.

בית משפט השלום קיבל את בקשת היועץ המשפטי לעצרם והעוררים עררו על החלטתו לבית המשפט המחוזי. עררם התקבל, ובית המשפט המחוזי הורה על שחרור העוררים ל"מעצר בית" מלא, באיזוק אלקטרוני ותוך הפקדת ערבויות. המשיב ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לפני בית משפט זה. הערר נדחה בעיקרו אולם ובית המשפט – מפי כבוד השופט א' א' לוי – הורה על הגדלת סכום הערבות שיפקידו העוררים. לאחר זמן מה פנו שלושה מן המעורבים האחרים בפרשה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרם, ולאפשר להם לצאת לעבודה תחת פיקוח. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על שינוי תנאי השחרור כאמור. בקשתם (הנפרדת) של העוררים להקלה דומה בתנאי שחרורם נדחתה. בית המשפט ביסס את החלטתו על כך שרמת המעורבות של העוררים בפרשה היתה משמעותית יותר מרמת מעורבותם של האחרים. העוררים היו "מנהיגי החבורה", כך נקבע, בעוד ששניים מהמעורבים האחרים בפרשה ששוחררו היו "אנשי מכירות", ואף שהשלישי הוגדר "מנהל", רמת מעורבותו היתה נמוכה יותר. מעורבותם הגבוהה של העוררים – כך כתב בית המשפט קמא – יוצרת סיכון גדול יותר להימלטות, שכן העונש הצפוי להם חמור יותר, ומעשיהם מעידים על רמת תחכום גבוהה יותר. בית המשפט ציין עוד כי העורר 1 נחשד גם בכך שניסה לשבש הליכי חקירה וכי חלק גדול מן הכספים שהוצאו מקורבנות הפרשה טרם נמצא, עד שניתן להניח שהעוררים יוכלו להסתייע בכסף זה על-מנת להימלט מן הדין.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני. העוררים טוענים כי האבחנה שנעשתה בינם לבין שלושת המעורבים האחרים בפרשה, שבתנאי שחרורם הוחלט להקל, אינה מוצדקת. העוררים מציינים כי בית המשפט העליון, בהחלטתו בערר שהגיש המשיב, לא הבחין בין המעורבים השונים בפרשה מבחינת רמת הסיכון, וקבע דרגת פיקוח זהה לכולם. עוד טוענים העוררים כי לאחר שהקפידו על תנאי השחרור משך כשישה חודשים, יש מקום ליתן בהם אמון רב יותר ולהקל, בהתאם, בתנאי שחרורם. המשיב סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיה.

אכן בית המשפט המחוזי הקל בתנאי השחרור של המעורבים האחרים במידה חריגה; בכך אין, בנסיבות המקרה כאן, ולאור ההבחנה שנתבקשה בכדי להועיל לעוררים.

3.

חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 מאפשר (לפי התנאים הקבועים בס עיפים 7-5 ל חוק) להורות על מעצרו של אדם שהסגרתו התבקשה או עתידה להתבקש (להלן: מבוקש ). מעצר כזה נועד למלא אחר תכלית כפולה. ראשית , מעצר לצד בקשת הסגרה נועד למלא אחר כל התכליות הרגילות של מעצר חשוד או נאשם, ובהן שמירה על שלומו של הציבור, מניעת שיבוש הליכים ומניעת הימלטות מן הדין. בהקשר זה יצויין, כי החשש להימלטות מן הדין הוא חשש מובנה ומוגבר כאשר מ דובר במי שמבקשים להסגירו, כיוון שאותו אדם נמצא תכופות כמי שכבר סירב להעמיד את עצמו, מרצונו, למשפטה של המדינה המבקשת את הסגרתו. שנית , מעצר לצד בקשת הסגרה נועד לשמר את יכולתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה על-פי הדין הבין-לאומי למדינה המבקשת את ההסגרה. שיקול זה הוא שיקול מרכזי בשאלת מעצרו של מבוקש "אשר יש בו, לעתים, כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דראסטי פחות על-פי דיני המעצר הרגילים..." (בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 494, 497 (1992)). הערר הנוכחי אינו מתיישב עם מושכלות ראשונים אלה. שמירת יכולתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה כלפי מדינות אחרות היא אינטרס ציבורי מובהק, והדבר נכון גם בהקשר של הסגרת מבוקשים. במקרה שלפנינו, בקשת ההסגרה נסמכת על התחייבותה של מדינת ישראל כלפי ממשלת ארצות-הברית, לפי הסכם הדדיות בהסגרת עבריינים (אמנת הסגרה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית של אמריקה, כ"א 505, 795 (נחתמה ב-1962); תיקון לנוסח העברי פורסם בכ"א 639, 591) (להלן: הסכם ההסגרה ). הגשמת התחייבות זו תלויה במניעת הימלטותו של המבוקש מן הדין, שהיא, כאמור, סכנה מוחשית במיוחד כאשר המ דובר

בהליך הסגרה.

4.

אמנם, שלא כבעבר, שחרורו של מבוקש אינו עוד "חריג היוצא מן הכלל", שכן כאשר נשקלת שאלת מעצרו של מבוקש, יש להביא בחשבון, לצד תכליות אלה, גם את הזכות לחירות ממעצר, המוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האיזון הנדרש בין שיקולים אלה אף מוצא את ביטויו בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של אדם במקום שבו ניתן להגשים את תכלית המעצר באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. אולם לענין בקשת מעצר לצורך הסגרה יש לבחון אם יש באמצעים אלה כדי להגשים את התכלית הכפולה כאמור. אין לאפשר את שחרורו של מבוקש לחלופת מעצר שאינה מבטיחה במידה הנדרשת כי ניתן יהיה, בבוא העת, וכאשר יוחלט על כך, להסגיר את המבוקש למדינה המבקשת את הסגרתו. על-כן שחרורו של המבוקש, הגם שאינו עוד "החריג לכלל", צריך להיבחן תוך שקילה זהירה של מכלול השיקולים שלעניין, ותוך בחינה פרטנית של הנסיבות הקשורות למבוקש ולפרשה כולה (ראו פרשת אנטר ; בש"פ 4044/90 ריין

נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 1 (1990); בש"פ 9336/01 כהן נ' היועץ

המשפטי לממשלה , פ"ד נו(2) 289 (2001); בש"פ 725/09 היועץ המשפטי

לממשלה נ' אברג'יל (טרם פורסם, 30.1.2009) וראו והשוו: בש"פ 3974/07 פלוני נ' היועץ

המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 20.05.2007)). ברור הוא לפיכך כי אין גם בשום פנים להתעלם מן ההשלכות העשויות לנבוע מהפרת קוד ההתנהגות הבינלאומי בכל מקרה של התנערות מהחובה לקיימו.

5.

בענייננו, כאמור, בית המשפט המחוזי החליט על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, ובית משפט זה החליט שלא להתערב בעיקר החלטתו; עם זאת החמיר בית המשפט העליון את תנאי השחרור. בית המשפט הדגיש את דבר קיומו של חשש להימלטותם של העוררים מאימת הדין ואת דבר החשש מסיכול יכולתה של מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה במישור הבין-לאומי. לאור קיומו של חשש זה איני סבור כי ניתן לומר בביטחון שמקרה זה הוא מסוג המקרים המתאימים לשחרור מבוקש לחלופת מעצר או כי יש בחלופת המעצר שבה נתונים העוררים כעת כדי להתגבר על החשש להימלטות. מכל מקום ברור הוא כי הקלה נוספת של תנאי שחרורם של העוררים תהפוך את חלופת המעצר לבלתי מתאימה לחלוטין ולא תבטיח מידה ראויה של ביטחון כי העוררים לא יימלטו מן הדין. על ההחלטה להקל בתנאי שחרורם של המעורבים האחרים בפרשה, כך שהוסר האיזוק האלקטרוני והותרה יציאתם לעבודה, לא הוגש ערר מטעם המשיב. ולפיכך, נותר היום ספק בכך אם יש בתנאי השחרור של אותם מעורבים, כפי שהם קבועים היום, כדי למנוע את הימלטותם מן הדין וכדי לאפשר את עמידתה של מדינת ישראל בהסכם ההסגרה. אלא שעניינם אינו עומד בפני היום. מכל מקום, עניינם של העוררים שבפני אינו דומה לעניינם של האחרים במובן זה שהסכנה להימלטותם גדולה יותר. העוררים נטלו, על-פי המיוחס להם, חלק מרכזי יותר בפרשת ההונאה ועל-כן הם צפויים לעונשים כבדים יותר מן המעורבים האחרים, אם יורשעו. העוררים אף לא טענו לקיומו של צורך כלכלי ממשי ביציאתם לעבודה, בשונה מן המבוקשים האחרים בפרשה, שבקשתם להקלה בתנאי השחרור נתקבלה.

אשר על כן, הערר נדחה.