בש"פ 6348/09 ישראל אוזיפה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.8.2009 (כב' השופט י' נועם), בה הורה על החזקתו של העורר במשמורת לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק ) עד הסגרתו לארצות הברית.

1.

ביום 30.10.2008 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ המשפטי ) עתירה להכריז כי העורר וכן ארבעה משיבים נוספים (להלן: האחרים וביחד החמישה ) הינם בני-הסגרה לארצות הברית (להלן: העתירה ). הסגרתם של החמישה נתבקשה בעקבות הגשת כתב אישום נגדם ביום 23.7.2008 בבית המשפט במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה בגין שורה של עבירות על חוקים פדראליים שבוצעו בארצות הברית בשלוש פרשיות שונות. לעורר יוחסו עבירות הנוגעות לאחת הפרשיות והוא הואשם יחד עם המשיב 1 בעתירה, יצחק אברג'יל, בקשירת קשר להפצת סם מסוכן מסוג M.D.M.A

(אקסטזי) וקשירת קשר ליבוא סם מסוכן. על-פי הנטען בכתב האישום שהוגש בארצות הברית בדצמבר 2003 קשרו העורר ויצחק אברג'יל קשר להעברת כ-100,000 כדורי סם מסוג M.D.M.A מאירופה לארצות הברית וכי בהתאם להוראותיהם של השניים הועברו הסמים לתוך המדינה כאשר הם מוסלקים בתוך צעצועים. בבקשת ההסגרה ונספחיה נטען כי לעורר, שהיה כפוף ליצחק אברג'יל, היה תפקיד מפתח ברשת בהשגת הסמים, בתיאום שיגורם לארצות הברית ובהלבנת כספי העיסקה.

2.

עם הגשת העתירה הגיש היועץ המשפטי בקשה למעצרם של ארבעה מבין חמשת המשיבים, ובהם העורר, עד למתן פסק-דין בה. בהתייחסו לעורר קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן בב"ש 5369/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל ) ביום 11.1.2009 כי קיימת תשתית מחשידה מאד לסחר בסמים וכי אשמה כזו מהווה עילת מעצר בפני עצמה, ועוד קבע כי העורר הורשע בבלגיה בזיוף דרכון והתחזות והרשעה זו מלמדת על סכנת הימלטות. עם זאת, הורה בית המשפט לשחררו למעצר בית תחת איזוק אלקטרוני ושמירה על-ידי מפקחים כל שעות היממה, בקובעו כי קיים חוסר ראייתי בעניינו. את חלופת המעצר התנה בית המשפט בכך שהעורר יפקיד 250,000 ש"ח במזומן, יעמיד ערבות עצמית בסך 150,000 ש"ח ושתי ערבויות צד ג' בסך 150,000 ש"ח כל אחת וכן יפקיד את דרכונו.

3.

בפסק-דינו מיום 28.7.2009 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא ד' חשין בב"ש 5368/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל ) כי חמשת המשיבים כולם כאחד הינם בני-הסגרה לארצות הברית בגין האישומים המיוחסים להם בכתב האישום האמריקאי. בפסקה האחרונה לפסק-דינו התייחס כב' סגן הנשיא ד' חשין לשאלת החזקתם במשמורת של החמישה וקבע כך:

המשיבים 1-4 [האחרים] יוחזקו במשמורת שירות בתי הסוהר עד להסגרתם שבפועל. בשלב זה, המשיב 5 [העורר] ימשיך להיות משוחרר בערובה בתנאים שנקבעו לו.

נוכח קביעה זו הגיש היועץ המשפטי ביום 30.7.2009 בקשה להחזקתו של העורר במשמורת מכוח סעיף 15 לחוק ההסגרה, בציינו כי בעת שנמסר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לא הייתה לו אפשרות להציג את טיעוניו בעניין זה. לגופו של עניין טען היועץ המשפטי כי בית המשפט קבע בפסק-דינו שקיימות ראיות מספיקות לצורך הסגרתו של העורר לארצות הברית וכי נוכח קביעה זו גובר עד מאד החשש להימלטותו של העורר והוא הוסיף וציין כי כב' סגן הנשיא ד' חשין התבסס בפסק-דינו מיום 28.7.2009 על ראיות שלא היו בפני כב' השופט י' צבן בעת שהחליט ביום 11.1.2009 לשחרר את העורר למעצר בית. עוד טען היועץ המשפטי כי אם יימלט העורר מן הדין מדינת ישראל תימצא מפרה את התחייבותה הבינלאומית להסגיר מבוקש שהיה ברשותה.

4.

בהחלטתו מיום 5.8.2009, היא ההחלטה נשוא הערר שבכאן, נעתר בית משפט קמא (כב' השופט י' נועם) לבקשת היועץ המשפטי והורה כי העורר יוחזק במשמורת שירות בתי-הסוהר עד הסגרתו לארצות הברית, בציינו כי הבקשה הוגשה לכב' סגן הנשיא ד' חשין אך בשל פגרת בתי-המשפט ומחמת דחיפותה היא נדונה בפניו. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי בהליכי הסגרה ניתן משקל מיוחד לשני היבטים עיקריים: הראשון , החשש להימלטות המבוקש מן הדין,

והשני , אחריותה של מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה מכוח אמנות בינלאומיות להסגיר מבוקשים בני-הסגרה ולאפשר העמדתם לדין במדינה המבקשת. עוד קבע בית המשפט כי ככל שמתקדם הליך ההסגרה גובר החשש להימלטות המבוקש מן הדין ומתעצמת חובתה של המדינה להבטיח את קיום התחייבויותיה כאמור. על כן קבע כי בשלבים מתקדמים, ובפרט לאחר שמבוקש הוכרז בר-הסגרה ולאחר שנקבע כי יש ראיות לביסוס אישומו, נוטה נקודת האיזון להעניק בכורה לאינטרסים המצוינים לעיל, על-פני אינטרס הפרט. בעניינו של העורר קבע בית משפט קמא כי עם מתן פסק-הדין נשתנו הנסיבות "שכן נקבע, בין-השאר על-יסוד ראיות נוספות שהוגשו לבית-המשפט, כי יש בתשתית הראייתית אחיזה לאישומו של המשיב, וכי הוא בר-הסגרה" (ההדגשה במקור, פסקה 13 להחלטה). עוד נקבע כי המסוכנות הנשקפת מן העורר עולה ממהות העבירות ומנסיבות ביצוען – הפצת סמים בין מדינות בכמויות מסחריות ותפקידו של העורר בהיררכיה העבריינית. בית המשפט הדגיש כי משהוכרז העורר בר-הסגרה גובר החשש להימלטותו מן הדין בשל העונש הצפוי לו אם יורשע וחשש זה מתחזק נוכח הרשעתו בבלגיה בעבירת זיוף דרכון והתחזות כאחר וכן נוכח מידע על אודות ניסיון שעשה בשנת 1990 לעבור בין מדינות תוך שימוש בדרכון של אדם אחר ומידע חסוי מאותה עת על ניסיון מצידו להימלטות מן הדין. בית המשפט ציין כי המידע מתייחס בחלקו לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות אך קבע עם זאת שהוא מלמד על דפוס חוזר ונשנה של התנהגות, המקים בסיס לחשש ממשי כי העורר יימלט מן הדין אם לא ייעצר.

5.

לבקשת בא-כוחו של העורר ובהסכמת היועץ המשפטי עוכב ביצוע המעצר ב-24 שעות לצורך הגשת ערר, תוך הגדלת סכום הערובה ב-200,000 ש"ח. ביום 6.8.2009 הגיש העורר ערר לבית משפט זה וכן בקשה להמשך עיכוב הביצוע. העורר טען כי החלטתו של כב' השופט י' נועם ניתנה בהיעדר סמכות וכי היה על המדינה לערור על החלטתו של כב' סגן הנשיא ד' חשין לבית משפט זה או לנסות להביא את העניין בשנית בפני כב' סגן הנשיא ד' חשין. העורר הוסיף וטען נגד החלטתו של כב' השופט י' נועם לגופם של דברים, וטענותיו אלה תפורטנה בהמשך.

6.

ביום הגשת הערר התקיים בפניי דיון בו הועלתה בנוסף לשאלה האם החלטתו של כב' השופט י' נועם ניתנה בסמכות גם השאלה האם בערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעניין משמורת על-פי סעיף 15 לחוק ההסגרה יש לדון במותב דן יחיד או בהרכב של שלושה שופטים. בעניין אחרון זה קבעתי כי הצדדים יגישו את התייחסותם בכתב וכי עד מתן החלטה אחרת יעמוד בעינו עיכוב הביצוע שניתן בבית משפט קמא. לאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם בכתב ונוכח השאלות המשפטיות שהתעוררו בעניין הוריתי על העברת הדיון להרכב של שלושה שופטים. דיון זה התקיים ביום 18.8.2009 וביום 19.8.2009 קבע ההרכב (כב' סגן הנשיאה א' ריבלין, וכב' השופטים מ' נאור וא' רובינשטיין) בבש"פ 6348/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל , כי הדיון בערר יכול להישמע בפני מותב של דן יחיד וכן כי כב' השופט י' נועם מוסמך היה ליתן החלטתו בבקשת היועץ המשפטי להחזיק את העורר במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתו לארצות הברית. וכך קבעה בהקשר זה חברתי השופטת נאור:

יתכן ועדיף היה כי הבקשה לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה היתה נדונה גם כן בפני סגן הנשיא חשין, ואולם, הדבר לא הסתייע מחמת הפגרה. השופט נועם ציין בהחלטה מיום 4.8.2009 כי מחמת הפגרה נדון תיק זה בפניו כשופט תורן ולא בפני סגן הנשיא השופט חשין. אין לומר כי החלטה זו נעשתה בחוסר סמכות (פסקה 9 לפסק-דינה של השופטת נאור)

עוד נקבע בפסק-הדין הנ"ל כי:

לפנים משורת הדין, ואף שלאור ההחלטה הברורה של השופטת חיות מיום 10.8.2009 צריך היה עו"ד שפטל להיות ערוך גם לדיון לגוף הענין בפני ההרכב, נעביר את הדיון למתן החלטה לגוף הענין לשופטת חיות כדן יחיד, וזאת לאור האמור בהחלטתה מיום 6.8.2009 ( שם , פסקה 6).

7.

נותר, אפוא, להכריע בטענות שהעלה העורר כנגד קביעותיו של כב' השופט י' נועם לגופם של דברים. העורר טוען כי חלפו כחמש שנים מביצוע העבירה בשנת 2003 ועד הגשת כתב האישום בארצות הברית, וכי הוא משוחרר זמן רב ולא ניסה להימלט. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה כי מיום שחרורו ובמשך תקופה ארוכה לא הפר את התנאים שנקבעו לו ובהם הפיקוח הצמוד והאפקטיבי כהגדרתו שבו הוא נתון וכי מילא אחר התנאים המגבילים הנוספים שנקבעו לשחרורו לחלופת מעצר. העורר מוסיף וטוען כי המידע המודיעיני שנמסר לבית המשפט נוגע להתרחשויות בשנת 1990 והוא בלתי רלוונטי, הא ראיה שהיועץ המשפטי עצמו לא הסתמך עליו בעת הדיון במעצרו ביום 11.1.2009 בפני כב' השופט י' צבן. לסיכום טוען העורר כי איזון נכון של האינטרסים, לרבות החשש מהימלטות, רצונה של המדינה לעמוד בהתחייבויותיה, החלטתו של כב' השופט י' צבן, חלופת המעצר האפקטיבית והתנהלותו מיום שחרורו – מחייב קבלתו של הערר והותרתו בחלופת המעצר שנקבעה לו בעבר.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא מיום 5.8.2009 וטוענת כי ההחלטה התייחסה למכלול העובדות כפי שהובאו בפסק-דינו של כב' סגן הנשיא ד' חשין מיום 28.7.2009, לרבות הראיות שנוספו מאז נתן כב' השופט י' צבן את החלטתו ביום 11.1.2009. עוד טוענת המשיבה כי הנטל המוטל על משטרת ישראל להשגיח על העורר בעודו משוחרר לחלופת מעצר כבד מנשוא.

8.

דין הערר להידחות. בית משפט זה עמד לא פעם על מאפייניו המיוחדים של הליך ההסגרה, המבדילים אותו מהליך פלילי רגיל. מאפיינים אלה נוגעים לחשש המובנה הקיים בהליכי הסגרה כי המבוקש יחמוק מן הדין (ראו בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל , פסקה 16 (טרם פורסם, 30.1.2009)) וכן להתחייבויות החלות על מדינת ישראל לפי הדין הבינלאומי להסגיר את המבוקש לידי המדינה המבקשת ולאפשר את הבאתו למשפט בתחומה (ראו: בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 493, 496-497 (1992); בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 29.5.2003) (להלן: עניין כהן ); בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 12 (טרם פורסם, 10.3.2009); בש"פ 5408/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 3 (טרם פורסם, 19.7.2009)). שיקולים אלה, בדבר החשש להימלטות מן הדין ובדבר התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל, מקבלים משנה תוקף ככל שמתקדמים הליכי ההסגרה, ובפרט לאחר שהמבוקש כבר הוכרז בר-הסגרה. עמדה על כך כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש בעניין כהן באומרה:

השיקולים המנחים את בית המשפט כאשר הוא שוקל את מעצרו של אדם המבוקש להסגרה הם מורכבים יותר משיקולי מעצר בהליך פלילי רגיל המתקיים בישראל. על אחת כמה וכמה כך המצב ביחס למי שהוכרז כבר לגביו על ידי בית משפט מחוזי, כי הוא בר-הסגרה, ונקבע כי יש נגדו חומר ראיות לכאורי לביסוס האישום...

ככל שהליך ההסגרה מתקדם, כך יש לתת משקל רב יותר להתחייבות של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת... ובודאי כך לאחר שהוכרז אדם כבר-הסגרה והחשש הטבעי להימלטות הוא רב יותר.

במקרה שבפניי קבע כב' השופט י' צבן בהחלטתו מיום 11.1.2009 כי נגד העורר קיימת תשתית מחשידה מאד לסחר בסמים, כי אשמה כזו מקימה עילת מעצר וכי יש סכנה להימלטותו מן הדין ובפסק-דינו מיום 28.7.2009 הוסיף כב' סגן הנשיא ד' חשין וקבע כי יש ראיות הקושרות את העורר באופן ישיר לעסקת הסמים שבגינה התבקשה הסגרתו (המכונה בפסק-הדין עסקת דצמבר), בציינו:

ממכלול הראיות מצטיירת תמונה לכאורית לפיה [יצחק אברג'יל] עמד בראש רשת להפצת סמים מאירופה לרחבי העולם, ו[העורר] היה כפוף לו ופעל לפי הוראותיו... לכאורה, [יצחק אברג'יל], בתור ראש ארגון שהפיץ סמים מאירופה אל מחוצה לה, ניהל את המשלוח הספציפי באמצעותו של [העורר] (שעדכן אותו ופעל על פי הנחיותיו), ואילו מרציאנו, מצידו ניהל את המשלוח באמצעותו של פופה [השניים האחרונים הם מקבלי הסמים בארה"ב] (פסקה 239 לפסק-דינו של כב' סגן הנשיא ד' חשין).

9.

הנה כי כן, ההכרזה על העורר כבר-הסגרה מגבירה את החשש להימלטותו מן הדין ומקובלת עליי בהקשר זה קביעתו של בית משפט קמא כי חשש זה מתעצם נוכח עברו הפלילי, הכולל בין היתר זיוף דרכון והתחזות כאחר וכן ניסיון לעבור בין מדינות תוך שימוש בדרכון של אדם אחר. זאת גם אם המשקל שיש לייחס לניסיון הימלטותו מן הדין בראשית שנות ה-90' של המאה הקודמת אינו גבוה. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לפיה משהוכרז העורר בר-הסגרה יש להורות על השמתו במשמורת ואין להסתפק עוד בחלופת המעצר שנקבעה בעניינו בעת בירור בקשת ההסגרה.

אשר על כן הערר נדחה ועיכוב ביצועה של ההחלטה נשוא הערר מבוטל בזאת.