פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
6305/10
בפני:
כבוד השופטת א' חיות
העורר:
יאנוש ויצמן דרן
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בירושלים במ"ת 2727-07-10 מיום 29.7.2010 (השופטת ג' כנפי-שטייניץ)
בשם העורר:
עו"ד יעקב קופנהגן
בשם המשיב:
עו"ד עילית מידן
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) בה הורה מכוח סמכותו שבסעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק ) , על מעצרו של העורר עד החלטה בעתירה להכריז עליו בר-הסגרה.
1.
נגד העורר מתנהלת חקירה פלילית בפולין בשל החשד כי בין השנים 1993-1996 תכנן, יזם וביצע עשרות עבירות רכוש ומרמה. על-פי המידע המצוי בידי רשויות החקירה בפולין, הקים העורר בשנת 1993 ארגון עברייני (להלן: הארגון ) ואחיו, ולודומיז דרן (להלן: האח ), שימש כיד ימינו וסייע לו בניהולו. במסגרת פעילות הארגון הוקמה על-ידו חברה פיקטיבית אשר הציעה שירותי הובלה לחברות שנזקקו לשינוע סחורות בין יעדים ומדינות ביבשת אירופה (להלן: החברה ). זאת, בין היתר, תוך שימוש במסמכים מזויפים והתחזות לבעלי תעודה המחזיקים ביפויי כוח בינלאומיים להובלה. באותם מקרים בהם נשכרו שירותיה של החברה, עלה בידי חברי הארגון ובהם העורר ואחיו, לגנוב באופן שיטתי את מטעני הסחורות שנמסרו להם על-ידי מזמיני השירות ובכללם מכשירי אלקטרוניקה, רכב כבד, מצרכי מזון, מוצרי קוסמטיקה ופריטי לבוש. לאחר ששמו ידם על אותן סחורות, פעלו העורר ואחיו, באמצעות הארגון, להביאן לרוסיה שם מכרו אותן לארגוני פשיעה מקומיים. שוויין הכולל של הסחורות הגנובות מוערך ב-3,500,000 ₪ (כ- 5.5 מליון זלוטי).
2.
בשנת 1995 נתקבלה בידי רשויות החקירה בפולין ההחלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד העורר, ובשנת 1998 נפתחה החקירה באופן רשמי. בעקבות כך הוצא ביום 17.9.1999 צו מעצר נגד העורר על-ידי בית המשפט של מחוז וורוצלב בפולין, אך משלא עלה בידי הרשויות המקומיות לאתר את העורר, הופצה נגדו ביום 22.7.2002 "הודעה אדומה" (צו איתור ומעצר בינלאומי) באמצעות האינטרפול. מדינת ישראל לא צוינה באותה הודעה בין המדינות בהן צפוי העורר להימצא ורק ביום 3.3.2005, לאחר שהתקבל מידע לפיו העורר נמצא בשטח מדינת ישראל, הופנו מאמצי האיתור של רשויות החקירה הפולניות אל עבר ישראל, וביום 13.2.2006 הוגשה פניה בעניין באמצעות אינטרפול פולין לאינטרפול ירושלים. ביני לביני, הוצא נגד העורר צו מעצר חדש על-ידי בית המשפט של מחוז וורוצלב בפולין, וביום 4.4.2006 אישר אינטרפול ירושלים כי העורר אכן היגר לישראל ביום 4.11.1996 והוענקה לו אזרחות ישראלית. חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 10.9.2006, נתקבלה במשרד המשפטים בישראל בקשת השלטונות בפולין למעצרו הזמני ולהסגרתו של העורר, אך מאחר שהבקשה לא הוגשה באמצעות הצינורות הדיפלומטיים המקובלים ולא צורף אליה חומר הראיות התומך בה, נתבקש משלוח בקשה מתוקנת שנתקבלה לבסוף ביום 27.11.2007. עוד ראוי לציין כי ביום 28.12.2003, כארבע שנים קודם תחילת הליכי ההסגרה בעניינו של העורר, פנו השלטונות בפולין לרשויות הישראליות בבקשת הסגרה הנוגעת לאחיו וזאת בעקבות הרשעתו (לאחר הליכי ערעור) בגין חלקו בפעילות הארגון הנזכרת לעיל, ולשם ריצוי עונש מאסר ותשלום קנס שנגזרו עליו בפולין ביום 27.2.2002. העתירה להכריז על אחי העורר בר-הסגרה היתה בשלה להגשה לבית המשפט המוסמך בישראל סמוך למועד שבו הגיעה בקשת ההסגרה בעניינו של העורר, אך בשל החשש כי העורר ינסה להימלט מישראל אם תוגש עתירה נגד אחיו בלבד, הוחלט, בעצה אחת עם משרד התובע הכללי הפולני, כי העתירות בעניינם של העורר ואחיו תוגשנה במאוחד ועתירה מאוחד זו הוגשה לבסוף ביום 6.7.2010 (בפרק הזמן שחלף בין 27.11.2007 ועד להגשת העתירה נתקבלו הבהרות שונות וצורף חומר הראיות שנדרש בעניינו של העורר).
3.
בד בבד עם הגשת העתירה להכריז על העורר ואחיו בני-הסגרה, התבקש מעצרם עד למתן החלטה בה, ובהחלטתו מיום 29.7.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) את הבקשה והורה על מעצרם של העורר ואחיו. אשר לחומר הראיות שנאסף בעניינו של העורר ציין בית המשפט כי זה מורכב מעדויות רבות ומפורטות בדבר עשרות מעשי גניבה שבוצעו על-ידי העורר, המסמנות אותו
כ"מח המתכנן" של מעשי הגניבה וכמי שעומד בראש ההיררכיה העבריינית. בית המשפט קבע כי ראיות אלה עומדות ברף הנדרש לצורך מעצר בהליך הסגרה בהיותן ראיות קבילות המבססות לכאורה את מעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו. בהחלטתו נדרש בית המשפט לטענת העורר כי העבירות המיוחסות לו התיישנו על-פי דיני מדינת ישראל - הקובעים תקופת התיישנות של 10 שנים מיום ביצוע העבירה לעבירות מסוג פשע (סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי )). בדחותו את הטענה קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין ובשל הפעולות שקיימו הרשויות בפולין לצורך הבאתו של העורר לדין, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט ציין בהקשר זה כי פתיחת החקירה ב- 1998 והגשת בקשת ההסגרה הרשמית לישראל ב-27.11.2007, מהווים כל אחד אירוע המתחיל מחדש את מניינה של תקופת ההתיישנות, ועל כן היא טרם חלפה. מכל מקום, כך הוסיף בית המשפט וקבע, בחינת הסוגיה בשלב זה של המעצר היא לכאורית בלבד, ודינה להתברר בהליך העיקרי. בית המשפט הוסיף והתייחס בהחלטתו לטענות העורר לפיהם הליכי ההסגרה בעניינו לוקים בשיהוי קיצוני ובלתי סביר וציין כי דינן של טענות אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי בשל הבירור העובדתי הנדרש לגביהן, והוא הדין ביחס לטענות שהעלה העורר באשר לשחיתות שאפיינה את התנהגות הרשויות בפולין בהליכים שניהלו נגדו. לעניין קיומה של עילת מעצר ולעניין האפשרות לשחרר את העורר ואחיו לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי מדובר בעבירות בהיקף ניכר אשר בוצעו באופן מאורגן, מתוכנן ושיטתי; כי מיצוי הדין עם העורר ועם אחיו נמנע בשל הימלטותם לכאורה מאימת החוק; וכי לחובתם עומד רישום פלילי. על כן קבע בית משפט קמא כי קיים חשש ממשי להימלטות העורר ואחיו מן הארץ והוסיף כי העורר ואחיו לא הציגו בפני שירות המבחן כל חלופת מעצר וכי שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחררם נוכח הסיכון הנשקף מהם. לבסוף ציין בית משפט קמא כי יש ליתן משקל מיוחד לאחריותה של ישראל לקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות כלפי המדינה מבקשת ההסגרה (פולין), וכי שיקול זה מטה אף הוא את הכף לעבר המעצר.
4.
נגד החלטה זו מופנה הערר שבכאן. העורר שב וטוען כי עומדת לו במקרה דנן ההגנה הקבועה בסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה לפיה אין להסגיר את מי שהסגרתו מתבקשת בגין עבירה שנתיישנה לפי דיניה של מדינת ישראל. בהקשר זה טוען העורר כי כל הפעולות שננקטו בעניינו למן הוצאת צו המעצר נגדו בפולין (17.9.1999) ועד להגשת העתירה להכריז עליו בר-הסגרה (6.7.2010), אינן באות בגדר פעולות "הקוטעות" את מירוץ ההתיישנות ועל כן, התיישנו לגישתו על-פי דיני מדינת ישראל העבירות אשר בגינן נתבקשה הסגרתו לכל המאוחר ב-17.9.2009. במיוחד מלין העורר על קביעתו של בית משפט קמא לפיה בקשת ההסגרה שהתקבלה בישראל מאת רשויות החקירה בפולין ביום 27.11.2007 מהווה אירוע המחדש את מניין תקופת ההתיישנות, והוא מציין כי בקשה זו זהה מבחינת מעמדה לתלונה שהוגשה לראשונה במשטרה ולמצער להחלטת הפרקליטות על העמדה לדין, אירועים אשר אין בהם כדי לקטוע את מירוץ ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. העורר מוסיף וטוען בהקשר זה, כי אין ליתן לבקשת ההסגרה מעמד של פעולה הקוטעת את מירוץ ההתיישנות גם מן הטעם שאין ערובה לכך שהאדם שהסגרתו מתבקשת מודע להליך באותו שלב ועל כן אין באפשרותו להגיב ולהקים לעצמו הגנה ראויה, והוא מציין כי לא ראוי בעיניו לזקוף לחובת מי שההסגרה מתבקשת בעניינו את פרק הזמן שחולף בין הבקשה להסגרה ועד להגשת העתירה עצמה (במקרה דנן עומד פרק זמן זה על תקופה של כשנתיים ושבעה חודשים). לחלופין טוען העורר כי יש להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לעניין חלופת המעצר והוא מציין בהקשר זה כי אין כל הגיון בקביעה לפיה נשקף חשש להימלטותו מן הדין שכן במשך כל תקופת שהותו בישראל הוא חי בה באופן גלוי ואף קיים קשר סדיר עם השלטונות והשגרירות הפולנית. עוד טוען העורר כי היה מודע להליכי ההסגרה שנפתחו נגדו בשנת 2006, ולמרות זאת לא נמלט מן הארץ.
5.
המשיב סבור מצידו כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לפיה יוותר העורר במעצר עד להחלטה בעתירה להכריז עליו בר-הסגרה. לגישת המשיב אין מקום לברר בשלב המעצר את טענותיו של העורר בכל הנוגע להתיישנות העבירות שבגינן מתבקשת הסגרתו, ויש לדחות את הבירור בעניין להליך העיקרי. לגופו של עניין טוען המשיב, כי החלטתו של בית משפט קמא לפיה בקשת ההסגרה שהוגשה לשלטונות הישראלים על-ידי גורמי החקירה בפולין ביום 27.11.2007 מחדשת את מניין תקופת ההתיישנות, היא החלטה המעוגנת בדין ובהלכה הפסוקה ולשיטתו גם מהלכים נוספים בשרשרת האירועים שקדמה להגשת העתירה להכריז על העורר בר-הסגרה מהווים אירועים המחדשים את מניין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי.
דיון
6.
עיקר הטענות המועלות בערר נוגעות להתיישנות העבירות שבגינן מתבקשת הסגרתו של העורר לפולין, וצודק המשיב בציינו כי ככלל מן הראוי לברר טענות מסוג זה בהליך העיקרי שכן ה"אכסניה" של הדיון בבקשת המעצר אינה מתאימה לבירורן. יחד עם זאת, בהחלט ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה להידרש לטענת ההתיישנות כבר בשלב המעצר, למשל - כאשר יש בידי הטוען לבסס את טענת ההתיישנות בלא קושי ובלא צורך בבירור עובדתי מורכב (ראו: בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 12 (טרם פורסם, 10.3.2009) (להלן: עניין אברג'יל ); ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 500, 502 (1980)).
כזהו המקרה שלפנינו, בו אין העורר והמשיב חלוקים ביניהם באשר לעובדות הרלוונטיות לבחינת שאלת ההתיישנות אלא רק באשר להשלכותיהן המשפטיות. וכך קובע סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי בהוראות הרלוונטיות לענייננו:
(א) באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה –
(1)
בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם – עשרים שנים;
(2)
בפשע אחר – עשר שנים;
(3)
בעוון – חמש שנים;
(4)
בחטא – שנה אחת.
(ב) ...
(תיקון מס' 55) תשס"ח-2008
(ב1) ...
(ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.
(ד) הוראות סעיף קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל.
7.
על פי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי החל מכוח סעיף 9(ד) גם "על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל", יתחיל מניין התקופות שבסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי בפשע או בעוון מיום ההליך האחרון בחקירה שנערכה לגביהם על פי חיקוק או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר. במקרה דנן מדובר בעבירות מסוג פשע שתקופת ההתיישנות לגביהן היא 10 שנים כהוראת סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. על פי החשד בוצעו עבירות אלה בפולין בין השנים 1993-1996 והחקירה לגביהן נפתחה רשמית בפולין בשנת 1998. זהו, אפוא, המועד אשר ממנו על-פי הוראת סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי יתחיל מניין תקופת ההתיישנות. העורר סבור כי בבואנו לבחון האם חלפו 10 שנים מאותו מועד, אין לייחס משמעות למועד הגשת בקשת ההסגרה ולגישתו המועד הקובע לעניין זה הוא מועד הגשת העתירה להכריז עליו בר-הסגרה. עמדה זו אינה מבוססת והיא עומדת בניגוד להוראתו מפורשת סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה הקובע כי:
2ב (א). לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה:
(1)...
(2)...
(3)...
(4)...
(5)...
(6) בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה... לפי דיניה של מדינת ישראל;
הנה כי כן, המועד הרלוונטי אשר בו יש לבחון לצורכי הסגרה אם חלפה תקופת ההתיישנות על-פי דיני מדינת ישראל, הוא יום הגשת בקשת ההסגרה ולא יום הגשת העתירה להכריז על המבוקש בר-הסגרה (להבחנה בין השתים ראו הוראת סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה). עמד על כך בית המשפט העליון מפי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם 29.12.2004), בקובעו:
"בקשת ההסגרה היא-היא המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות, ורק עבירה שנתיישנה קודם אותה בקשה תמנע הסגרה" (פיסקה 24).
במקרה שלפנינו הוגשה בקשת ההסגרה ביום 27.11.2007 ובאותו מועד טרם חלפו 10 שנים מאז נפתחה (בשנת 1998) החקירה הרשמית נגד העורר. משאין חולק על איזה מן המועדים הנקובים לעיל, ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי טענת ההתיישנות אין לה מקום ודינה להידחות.
8.
אשר לטענות הנוספות שהעלה העורר בערר, לא מצאתי כי הן מצדיקות התערבות בהחלטתו של בית משפט קמא לפיה מכלול הנסיבות שהוצגו בעניינו של העורר אינן מאפשרות את שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט עמד בהקשר זה על אינדיקציות שונות מהן למד כי קיים חשש להימלטות העורר מאימת הדין והוא הוסיף כי מסקנתו בדבר המעצר מוצדקת גם מחמת הזהירות שראוי לנקוט בה נוכח מחויבותה הבינלאומית של ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה (ראו: עניין
אברג'יל , שם; בש"פ 6488/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרקופץ , פיסקה 9 (טרם פורסם, 7.9.2010)). טעמים אלה מקובלים עליי.
אשר על כן הערר נדחה.
ניתנה היום,
ו' תשרי, תשע"א (14.9.2010).
ש ו פ ט ת