בש"פ 7269/14 גלב גרוזובסקי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.10.2014 במ"ת 51905-09-14 (כב' השופט מ' סובל ), בגדרה נקבע כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו בתה"ג 51872-09-14.

המעשים המיוחסים לעורר ובקשת ההסגרה

1.

ביום 1.11.2013 הוצא על ידי בית המשפט האזורי בסנט פטרסבורג שבפדרציה הרוסית צו מעצר נגד העורר בשל האשמות נגדו בביצוע עבירות מין. ביום 16.6.2014 ביקשה ממשלת רוסיה מהמשיב להסגיר את העורר לידיה בכדי להעמידו לדין בעבירות בהן הואשם בהתאם להסכם ההסגרה בין ישראל לבין רוסיה הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים (להלן: הסכם ההסגרה ). ביום 22.9.2014 הגיש המשיב עתירה להכריז על העורר בר-הסגרה וכן ביקש כי הוא יהיה נתון במעצר עד שתתקבל הכרעה בעתירה נגדו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ).

2.

על-פי האמור בבקשת ההסגרה, האישומים נגד העורר כוללים מספר מעשי תקיפה מינית תוך שימוש בכוח או באיומים כלפי הנפגעות, ותוך ניצול מצבן כחסרות ישע בהיותן בנות פחות מ-14 שנים. מעשים אלו מהווים עבירה לפי סעיף 132( B )(4) לחוק העונשין הרוסי. עוד עולה מבקשת ההסגרה, כי מעשי התקיפה האמורים התבצעו בשני אירועים שונים: האירוע הראשון התרחש במהלך קיץ 2011 בקייטנת ילדים אורתודוכסית-נוצרית בסנט פטרסבורג, בה שימש העורר ככומר, ובמהלכה תקף מינית

את אחת הילדות (ביצע מגע אוראלי באיבר מינה) בעת שישנה במיטתה בשעת צהריים. האירוע השני התרחש כעבור כשנתיים, בקייטנת קיץ ביוון שאורגנה על-ידי ארגון ילדים נוצרי אורתודוכסי, אליה התלווה העורר, ובמהלכה תקף מינית שתי ילדות כשהיו במיטתן בשעת ערב מאוחרת (ליטף והחדיר אצבעותיו לאיברי המין שלהן).

3.

לקשת ההסגרה צורפו ראיות התומכות בהאשמות נגד העורר, ובהן: הודעותיהן של הקטינות, תוצאות בדיקות פסיכולוגיות שנערכו לכל אחת מהן, ואישור ועדת מומחים על מצבן הפסיכיאטרי-פסיכולוגי ועל כשירותן להעיד. מתוצאות הבדיקות הפסיכולוגיות עולה כי שלוש הקטינות מסוגלות להעיד לגבי העבירות שבוצעו נגדן, וכי נוכח גיל ן וחוסר ניסיונן הן לא היו יכולות להעריך כראוי את משמעות המעשים ואופיים המיני, ובעקבות כך לא היו מסוגלות להביע התנגדות בזמן שהותקפו.

4.

בדיון שנערך בבית משפט קמא טען המשיב כי הודעותיהן של הקטינות מהוות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו והן מעידות על מסוכנותו הגבוהה. משכך, ביקש המשיב לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו הן מכוח דיני ההסגרה והן מכוח דיני המעצר (לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )).

עוד נטען, כי קיים חשש ממשי שהעורר ינסה להימלט מאימת הדין נוכח העונש החמור הצפוי לו אם יורשע. בהקשר זה ציין המשיב כי העורר נמנע מלחזור לרוסיה גם כאשר פקעה אשרת השהייה שלו בישראל, וחרף סירובו של משרד הפנים הישראלי להעניק לו מעמד של עולה תוך דרישה כי יעזוב את הארץ. החשש מפני הימלטותו של העורר גובר גם נוכח דבריו בראיון עיתונאי שהתקיים במאי 2014, בו התבטא העורר כי הוא מוכן לברוח לשטחי הרשות הפלסטינית.

כמו כן עמד המשיב על כך שעל ישראל לעמוד בהתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה כלפי המדינות שהתקשרו עמה באמנת ההסגרה, ולשם כך עליה להבטיח את הבאתו של העורר למשפט במדינה המבקשת. נטען, כי אין חלופת מעצר אשר תוכל להבטיח מימוש מטרה זו, ואשר תיתן מענה מספק למסוכנות הנשקפת מהעורר.

5.

העורר, מנגד, טען בבית משפט קמא שתי טענות מקדמיות:

האחת, שבקשת ההסגרה נגדו היא חלק ממסע רדיפה המתנהל נגדו ברוסיה. הרקע לרדיפה, לטענתו, נעוץ בעובדה שעמד בראש מיזם ציבורי-דתי המעניק טיפול ללא תמורה בילדים ובנוער. המיזם התחרה בגופים ציבוריים המעניקים טיפול דומה באופן מסובסד, ואשר נסגרו על-ידי הרשויות, ככל הנראה בשל התחרות שיצר המיזם של העורר. בתגובה לכך, לדברי העורר, השפיעו העומדים בראש הגופים שנסגרו על רשויות התביעה ברוסיה לטפול עליו אשמת שווא בגין מעשים שהוא כופר בהם, על מנת להביא למאסרו ולמנוע ממנו להמשיך בפעילותו.

בנסיבות אלה, טען העורר, עומדת לו ההגנה שבסעיף 2ב(א)(1) לחוק ההסגרה אשר קובע כי לא יוסגר מבוקש מקום בו:

"בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה בעלת אופי מדיני, או שהוגשה כדי להאשים את המבוקש או להענישו על עבירה בעלת אופי מדיני, אף אם אין מבקשים את הסגרתו בגלל עבירה כאמור".

טענתו המקדמית השנייה של העורר הייתה כי בפועל לא הוגש ברוסיה כתב אישום נגדו, וזאת על-אף שהחקירה בעניינו מתנהלת מזה שנה. לפיכך, בקשת ההסגרה אינה עומדת בדרישות סעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה, הקובע כי אדם יוסגר מישראל למדינה אחרת אם "האדם נאשם או מתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירה ההסגרה".

6.

לגופו של עניין, טען העורר כי חומר הראיות המצורף לעתירה אינו מספיק לצורך הסגרתו. לדבריו, נפלו שורה של פגמים בהליך החקירה ובפרט בהודעותיהן של הקטינות, ובהם הפגמים הבאים: ההודעות נגבו ללא הקלטת וידאו או אודיו; ההודעות מנוסחות ברמת ניסוח גבוהה מזו שתואמת את גיל

הילדות; קיימת התאמה מחשידה בין האמור בשלוש ההודעות ביחס לגובהו של המשיב (בכולן הגובה שנמסר נע בין 1.80- 1.75 מטרים ); ישנם הבדלים בין התיאורים שמסרו הקטינות לגבי שיער ראשו וזקנו של העורר; שתי הודעות מכילות תיאורים מדויקים של שעות ההתרחשות, למרות שהקטינות היו ללא שעון או טלפון; ההודעות אינן חתומות על-ידי הקטינות ואין ראיות חיצוניות התומכות בגרסתן. העורר גם ציין שאחת הקטינות טענה בהודעתה כי יום לאחר המעשה המיוחס לו היא דיברה איתו על אותו מעשה, אלא שלדבריו, באותו יום הוא טס לתורכיה, ובדרכונו מוטבעת חותמת מאותו היום המעידה על כך.

העורר אף הלין על הערכת המשיב כי קיים חשש שיימלט מהדין. לדבריו, הוא הגיע לישראל בשנת 2013 בהוראת הארכיבישוף ברוסיה, במסגרת תפקידו, לשם טיפול במכורים לסמים הנמצאים בישראל. בעת ההיא הוא לא ידע דבר על החקירה המתנהלת נגדו ברוסיה, ומשך כל שהותו בישראל, גם לאחר שנודע לו על החקירה בעניינו, לא הסתיר את מקום מגוריו, וסיפק לרשויות כל מידע בדבר מקום הימצאו.

לבסוף, העורר הדגיש כי אין לו הרשעות קודמות, הוא נשוי ואב לארבעה, וכי לזכותו עומדת פעילות ציבורית ענפה, ועל כן – גם אם ייקבע שקיימת עילת מעצר נגדו, יש לשחררו לחלופת מעצר.

החלטת בית משפט קמא

7.

בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיב, והורה על מעצרו של העורר עד למתן הכרעה בעתירה בעניינו.

טענותיו המקדמיות של העורר נדחו על-ידי בית משפט קמא מהטעמים הבאים: ביחס לטענת הרדיפה נקבע כי מדובר בטענה מורכבת שאין זה מתפקידה של מדינת ישראל לברר בעצמה. כמו כן נאמר כי שאלת קיומה של הגנה בגין עבירה בעלת אופי מדינתי תתברר בדיון בעתירה עצמה, ולא במסגרת הדיון בבקשת המעצר. באשר לטענה המקדמית השנייה נקבע, כי יש לראות את העורר כ"נאשם" במשמעות סעיף 2א(א)(2), וזאת על אף שעוד לא הוגש כתב אישום בעניינו, שכן בבקשת ההסגרה נאמר שבכוונת ממשלת רוסיה להעמידו לדין, ולא נמצאה סיבה לפקפק בכך.

8.

לגופם של דברים, בית המשפט עמד על אופיו המיוחד של הליך ההסגרה ושל ההלכות הפסוקות לעניין מעצר הנלווה להליך זה: בהליך ההסגרה נדרשת דרגה נמוכה יותר של ראיות לכאורה מאשר בהליך מעצר פנים מדינתי, שכן לרוב אין בידי המדינה המתבקשת להעריך באופן מלא ומדויק את הראיות כפי שתעריכן הערכאה השיפוטית במדינה המבקשת; כמו כן, בהליך הסגרה החשש מפני הימלטות מאימת הדין מקבל משנה תוקף, ולמעשה חשש זה הוא חלק אינהרנטי מתכליות הליכי ההסגרה; לבסוף, שיקול נוסף וחשוב בהליך ההסגרה הוא מילוי מחויבותה של ישראל בכיבוד הסכמי הסגרה עליהם חתמה עם מדינות אחרות.

9.

בהתאם למתואר לעיל קבע בית משפט קמא, כי הראיות לכאורה התומכות בבקשת ההסגרה דנא מספקות, וכי יש בכוחן להקים "אחיזה לאישום" אשר מצדיקה את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבקשת. בהקשר זה צוין כי מדובר בשלוש הודעות שונות, המתייחסות לאירועים שונים, והמלוות באישורים פסיכיאטריים-פסיכולוגיים מתאימים. באשר לטענה שלא הומצאו ראיות חיצוניות לתמיכה בהודעות אלו, נאמר כי בעבירות מין המתבצעות בחדרי חדרים, קיים קושי מובנה במציאת ראיות חיצוניות, ולעתים קרובות הראיות בתיקים אלו מתמצות ב"גרסה מול גרסה". באשר לטענותיו של העורר ביחס למשקל שיש לייחס לראיות, צוין כי אלה ייבחנו בהליך העיקרי נגדו במדינה המבקשת, ולא בשלב המקדמי שבהליך המעצר. עוד נקבע "למעלה מן הצורך", כי האליבי שהציג העורר, לפיו היה על מטוס בדרכו לתורכיה יום לאחר האירוע הראשון, אינו סותר את האפשרות שבאותו בוקר היה עדיין במחנה הקיץ בסנט פטרסבורג בו שהתה המתלוננת, והוא יכול היה לשוחח עמה כפי שמסרה בהודעתה.

10.

אשר על כן נקבע, כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר בשל מסוכנותו הגבוהה, ואשר ככלל שוללים אפשרות שחרור לחלופת מעצר. לכך מתווספת גם עילת מעצר הנובעת מהחשש שהעורר ינסה להימלט מהליכי השפיטה, חשש הגובר, כאמור, בשל טבעו של הליך ההסגרה והעונש החמור הצפוי לעורר במידה ויורשע ברוסיה. נוכח כל אלו, ובהתחשב בחובתה של ישראל לכבד את הסכמי ההסגרה עליהם היא חתומה, קבע בית המשפט כי לא קיימת חלופת מעצר אשר בכוחה להבטיח את מימוש האינטרסים הנזכרים, ועל כן הורה, כאמור, על מעצר העורר עד למתן החלטה בעתירה להסגרתו.

הערר דנא

11.

בעררו, חוזר העורר על טענותיו (המקדמיות ולגופו של עניין) שהועלו בבית משפט קמא, ובכלל זה כופר העורר בהערכה לפיה יש להורות על מעצרו בשל החשש כי הוא יימלט מאימת הדין. העורר חזר על נסיבות הגעתו לישראל, ועל כך שלאורך כל תקופת שהותו כאן פרטיו האישיים – ובכלל זה כתובתו – היו ידועים וגלויים בפני הרשויות השונות. כמו כן, העורר חזר על השגותיו בעניין הראיות לכאורה שפורטו בבקשת ההסגרה בעניינו, כמפורט לעיל.

העורר טען גם כי בית משפט קמא שגה כשלא בדק היתכנותה של חלופת מעצר קונקרטית עבורו, ושלל כל אפשרות לחלופה כזו מראש. כן נטען כי הסגרתו של העורר לרוסיה כרוכה בסכנה ממשית לחייו, כיוון שהוא נרדף על-ידי גורמים שונים שם.

בערר גם הובא בהרחבה סיפור חייו של העורר, והנסיבות אשר הביאו לכך שהוא נרדף, לטענתו, על ידי הגורמים המתחרים בו ברוסיה והרשויות שם. בהקשר זה נטען שוב כי אין להסגירו שכן בקשת ההסגרה מהווה כיסוי, לדבריו, לעניינים פוליטיים או דתיים שבגינם הוא מבוקש ברוסיה.

לבסוף העורר גם מדגיש כי הוא מצוי בהליכים לקבלת אזרחות ישראלית על-פי חוק השבות, בהיותו נכד לסב יהודי, כי מדובר באדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, וכי גם בשל נסיבותיו אלה יש לבחון אפשרות של שחרורו לחלופת מעצר.

12.

בדיון שבפניי סמך המשיב את ידיו על פסק הדין קמא, והוסיף כי את הדיון בטענת הרדיפה אותה מעלה העורר יש לקיים במסגרת העתירה עצמה, ולא בשלב זה. לגופו של עניין, נטען כי אין ממש בדברי העורר, וכי טענות רדיפה מעין אלו נטענו לא מעט פעמים על-ידי מי שהתבקשה הסגרתם לרוסיה.

המשיב שב והדגיש כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים החמורים המיוחסים לעורר אשר מבססות עילת מעצר בגין מסוכנות. כמו כן, נטען כי החשש מהימלטות במקרה דנא אינו רק החשש האינהרנטי להליך ההסגרה באופן כללי, אלא קיים גם חשש קונקרטי, נוכח דבריו של העורר בראיון לתקשורת הרוסית כי לא יהסס לברוח לשטחי הרשות הפלסטינית במידה ותוגש נגדו בקשת הסגרה. יתר על כן, לטענת המשיב המשטרה השקיעה זמן רב ומאמצים משמעותיים לאתר את העורר על-מנת להביאו למעצר, זאת בניגוד לדברי העורר לפיהם מקום הימצאו היה ידוע לרשויות האכיפה.

דיון והכרעה

13.

אקדים מסקנה לדיון ואציין כי החלטת בית משפט קמא מקובלת עלי במלואה. העורר חזר בפני על הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי ושניתן להן מענה הולם בהחלטה נשוא הערר דנא, החלטה מפורטת ומנומקת כדבעי. להלן יובאו עיקרי הדברים.

14.

בטרם אדון בעניינו של העורר אשוב ואזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם הכללים החלים על מעצר במסגרת הליך הסגרה הם אותם הכללים החלים במסגרת מעצר פנים-מדינתי על-פי סעיף 21 לחוק המעצרים, ועל-כן כדי לעצור מבוקש בהליך הסגרה יש לבחון קיומן של ראיות לכאורה וקיומן של עילות מעצר. יחד עם זאת, להליך ההסגרה מספר מאפיינים ייחודיים המשפיעים על המשקל שיש לייחס לעילות המעצר במסגרת האיזון בין האינטרסים המתחרים (בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2009) פסקה 12 (להלן: עניין אברג'יל )). אעמוד על שלושה מאפיינים עיקריים להלן.

15.

בראש המאפיינים הייחודיים להליך ההסגרה מצויה המחויבות הבינלאומית של ישראל לשתף פעולה עם המדינות עימן חתמה על הסכמי הסגרה. כיבוד הסכמים אלה הוא חלק הכרחי במאבק הגלובאלי נגד הפשיעה, וכבר הובהר בבית משפט זה כי במקרים מסוימים המחויבות הבינלאומית והצורך להגשימה יובילו להטיית האיזון שבין הזכות לחירות לבין ההגנה על שלום הציבור ותקינות ההליך המשפטי לטובת האחרונים:

"החשש המובנה מהימלטות המבוקש בהליכי הסגרה, בשילוב עם האחריות המיוחדת החלה על מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת לקיים הליכי הסגרה תקינים, מביאים לכך שבאיזון הכולל בין השיקולים השונים הנדרשים לצורך החלטת מעצר בהליך הסגרה ניתן משקל מיוחד להיבט זה במסגרת בחינת חלופת מעצר אפשרית

ומתאימה (ב"ש 91/70 מדינת ישראל נ' פולוק , פד"י כד(2) 17 (1970); ב"ש 500/86 פרידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פד"י מ(2) 797 (1986); בש"פ 3204/90

מדינת ישראל נ' ריין , פד"י מד(3) 109 (1990); ב"ש 796/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן , פד"י מ(4) 91 (1986); בש"פ 5704/95 לובקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.10.1995)). בית המשפט מכיר בזכותו של מבוקש הסגרה להתהלך חופשי, שעוצמתה בהקשר להליך הסגרה אינה פחותה מזו המוכרת בהקשר להליך פלילי ר גיל , אלא שבצד הזכות לחופש, יינתן בשיקולי המעצר משקל למאפיינים הייחודיים של הליך ההסגרה, הכורכים סיכון מיוחד ומובנה להימלטות המבוקש, בצד אחריות מיוחדת של ישראל למימוש הליך ההסגרה במסגרת התחייבויותיה הבינלאומיות" (בש"פ 725/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל , פסקה 26 (30.1.2009) (להלן: בש"פ

725/05 )).

(וראו גם: בש"פ 8283/08

בראשי נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (6.10.2008); בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקאות 7-6 (20.5.2007)).

16.

מאפיין נוסף הייחודי להליך ההסגרה, והשונה מהליכים פליליים פנים-מדינתיים, הוא החשש האינהרנטי מפני הימלטות המבוקש. חשש זה נובע מכך שבהליכי הסגרה רבים, המבוקש יצא ממדינתו במטרה שלא לעמוד בה לדין, ולפיכך החשש שינסה להימלט פעם נוספת מוגבר. ואולם, גם במקרים בהם לא הוכח כי המבוקש נמלט ממדינתו למדינה המתבקשת (כבמקרה דנא) יכולת הפיקוח על תקינות ההליך ועל הבטחת הימשכותו ללא תקלות פחותה מאשר במקרים בהם ההליך הפלילי הוא כולו ישראלי-פנימי. עוד יש לזכור, שלעיתים (כבמקרה דנא) המבוקש בהליך ההסגרה אינו נמצא במדינתו, ועל-כן בדרך כלל הוא אינו בעל מען קבע ואין לו קשרים משפחתיים או חברתיים מבוססים במדינה המתבקשת, כך שהקושי באיתורו במידה שיחליט להימלט רב יותר. גם בשל מאפיין זה, מקום בו קיימת תשתית ראייתית מספיקה לגיבוש עילת מעצר עד סיום הליכי ההסגרה, מאזן השיקולים ייטה להורות על מעצר כאמור לעומת שחרור לחלופת מעצר. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בציינה כי:

"מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר ר גיל . בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר ר גיל , מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט) גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה" ( בש"פ 725/05 בפסקה 26).

17.

מאפיין בולט שלישי הוא, שבהליך ההסגרה טמון קושי מובנה

בהערכת הראיות

וטענותיהם של הצדדים , וזאת, בין היתר, נוכח השוני הקיים תדיר בין המדינה המבקשת למדינה המתבקשת בכל הנוגע למערכות הדינים, לתרבות ולשפה. פעמים רבות העדים והראיות הפיזיות נמצאים במדינה המבקשת, והמדינה המתבקשת אינה יכולה להעריך את משקלם באופן מיטבי. הערכה כזו גם אינה נדרשת. בהליך ההסגרה המדינה המתבקשת אינה צריכה לנהל את ההליך השיפוטי העיקרי ואינה צריכה למצות את הדיון. על כן נקבע בפסיקה, שעל-מנת להכריז על אדם כבר-הסגרה די בתשתית ראייתית שהייתה מספיקה להעמיד אדם לדין בישראל (ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל , פסקה 8

(25.2.1980)).

18.

לסיכום : כדי לאזן בין זכותו של המבוקש בהליכי הסגרה לחירות מצד אחד, לבין החשש מפגיעה בשלום הציבור ומשיבוש הליכי משפט מן הצד השני, עלינו לבחון ראשית את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינו. במידה ונמצאה תשתית ראייתית מספקת, יש לבחון קיומן של עילות מעצר, ובהן – מסוכנות, חשש לשיבוש הליכים וחשש מהימלטות. כל אלה – תוך מתן משקל למאפיינים המיוחדים להליך ההסגרה עליהם עמדתי לעיל, ובראשם מחויבותה של מדינת ישראל לשיתוף פעולה בינלאומי ולכיבוד הסכמים עם מדינות אחרות.

19.

מהכלל אל הפרט : כאמור, המדינה המבקשת הציגה בבקשת ההסגרה ראיות המבססות, לכאורה, את האישומים נגד העורר, ובהן שלוש הודעות שמסרו הנפגעות והערכות פסיכולוגיות הנלוות להן. תשתית ראייתית כזו הייתה בהחלט יכולה להספיק כדי להעמיד לדין אדם החשוד במעשים אלו בישראל, ועל כן היא עומדת ברף הנדרש. השגותיו של המשיב ביחס לראיות אלה, כמו גם טענותיו המקדמיות לעניין היותו או אי-היותו בר-הסגרה, תתבררנה במסגרת הדיון בעתירת ההסגרה עצמה, וראוי להימנע מלהפוך את הדיון בשאלת המעצר לדיון בשאלת ההסגרה ( עניין אברג'יל , פסקה 12).

20.

מעבר לנדרש אציין כי עצם העובדה שקיים הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין רוסיה מעידה על כך שבין השתיים קיימים לעניין זה יחסי אמון, וכי הנחת היסוד היא שההליכים הפליליים המתנהלים בערכאותיה המשפטיות תקינים. טענתו המקדמית של העורר, לפיה הוא נתון לרדיפה פוליטית-דתית, ושרק בשל כך טפלו עליו את האשמות למעשים המיוחסים לו, אינה מתיישבת עם הנחה זו, ובמסגרת הדיון בעתירה, עליו יהיה הנטל להוכיח טענתו זו. זאת, בעיקר נוכח התשתית הראייתית שהוצגה בבקשת ההסגרה.

21.

משקבעתי כי הונחה תשתית ראייתית מספקת, אפנה לבחון האם מתקיימות עילות מעצר בשל מסוכנותו של העורר ובשל החשש מפני הימלטותו.

מסוכנות העורר נלמדת מהמעשים המיוחסים לו, ואין צורך להכביר מילים בעניין זה. על-פי המיוחס לעורר בבקשת ההסגרה, העורר ניצל את מעמדו ותוארו הדתי כשביצע מעשים מיניים בילדות, שעה שהיו במיטתן ומבלי שהבינו לאשורו בזמן אמת את משמעות המתרחש. החשש מפני פגיעה נוספת בקורבנות עתידיים גובר נוכח העובדה שהמעשים האמורים בוצעו בשלוש מתלוננות שונות, בשני אירועים נפרדים. יודגש כי שחרור נאשם בעבירות מין לחלופת מעצר לא ייעשה כדבר שבשגרה, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים (ראו: בש"פ 662/18 פלוני נ' מדינת ישראל

( 29.1.2012); בש"פ 4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל

(21.7.2011); בש"פ 614/08 מדינת ישראל נ' פרץ

(23.1.2008)), ולא מצאתי הצדקה לסטות מכלל זה בנסיבות המקרה דנא.

22.

באשר לחשש מפני הימלטותו של העורר: מקובלת עלי הערכתו של בית משפט קמא, לפיה נוכח העדר זיקה ממשית של העורר לישראל, ועל-אף שלעורר אין עבר פלילי, יש מקום לחשש כי העורר ינסה להימלט טרם סיום הליכי ההסגרה בעניינו. בהקשר זה, בית משפט קמא חזר על ההלכה (עליה עמדתי לעיל) לפיה חובתה של ישראל לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות מחייבת נקיטת משנה זהירות בעת שחרור מבוקש ממעצר.

23.

אכן, בשל אופיים המיוחד, הליכי ההסגרה עלולים לעיתים להיות כרוכים בפגיעה בחירות המבוקשים יותר מאשר הליכים פליליים פנים מדינתיים. החשיבות הרבה בהבטחת קיום התחייבויות בינלאומיות והחשש האינהרנטי מפני סיכול ההליך השיפוטי מכבידים על השחרור לחלופות מעצר במסגרת הליכי הסגרה ביחס להליכים פליליים פנימיים. עם זאת, יודגש כי במקרה שבפניי שלילת החלופה נשענת גם על עילת המסוכנות המצדיקה, כשלעצמה, מעצר עד תום הליכי ההסגרה. לבסוף, אציין כי הדיון בעתירה נקבע למועד קרוב (יום 30.11.2014), ובית משפט קמא העריך כי "בהתחשב בכך שחומר הראיות בעניינו של המשיב אינו רב, ניתן להניח כי תקופת המעצר הצפויה לו עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה לא תהיה ממושכת".

24.

אשר על כן, משמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה התומכות המעשים הפליליים המיוחסים לעורר, וכי קיימות עילות מעצר המבוססות על מסוכנותו והחשש מפני הימלטותו, אני מורה על דחיית הערר .