רע"א 662/18 פרויקט לוגאנו יהוד בע"מ נ. יהודה חזן

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 22.12.2017 (ע"א 45045-11-16, השופט העמית א' שילה והשופטים א' פורג ו- ח' קיציס ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה מיום 17.11.2016 (ת"א 3417-06-14, השופט ז' ימיני ), אשר הורה על פינוים של המשיבים מנכס מקרקעין שבו הפעילו חנות בדיירות מוגנת.

רקע והליכים קודמים

2.

בשנת 1993 רכשו המשיבים זכויות דיירות מוגנת בחנות ביהוד (להלן:

החנות ) מכוח הסכמים שנערכו עם עיריית יהוד-מונוסון (להלן: העירייה ) והמחזיק הקודם בחנות. העירייה תוארה בהסכמים אלה כבעלת החנות. העברת זכויות הדיירות המוגנת אושרה על-ידי משרד הפנים בשנת 1994. מאז רכישת הזכויות ניהלו המשיבים את עסקם בחנות ושילמו לעירייה דמי שכירות כדיירים מוגנים.

3.

המבקשת, חברה העוסקת בייזום ובניה במקרקעין, זכתה במכרז שפרסמה רשות מקרקעי ישראל לפינוי ובינוי של המתחם שבו נמצאת החנות (להלן: המתחם ). בהתאם לתנאי המכרז נחתם בשנת 2011 הסכם פיתוח בין רשות מקרקעי ישראל לבין המבקשת (להלן: הסכם הפיתוח ), שלפיו זו קיבלה הרשאה לפעול לפינוי הדיירים במ תחם. בהמשך לכך, המבקשת הגישה לבית משפט השלום תובענה לפינוים של המשיבים מהחנות ולתשלום דמי שימוש ראויים . המשיבה טענה בתביעה כי רשות מקרקעי ישראל היא הבעלים של המתחם, ולכן לעירייה לא הייתה הסמכות להשכיר את החנות בשכירות מוגנת .

4.

בית משפט השלום קיבל את התביעה, באמצו את טענותיה של המבקשת באשר לזכויות במתחם. בית משפט השלום קבע כי רשות מקרקעי ישראל אמנם החכירה את המקרקעין לעירייה, אולם העירייה לא יכולה הייתה להקנות בהם זכויות דיירות מוגנת מבלי שקיבלה הרשאה לעשות כן. מכל מקום, כך נקבע, זכות החכירה של העירייה פקעה כבר בשנת 1995. בית משפט השלום הורה אפוא על פינוים של המשיבים מהחנות, וחייב אותם בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בסכום של 100,000 שקל.

5.

המשיבים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וערעור זה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהקניית הדיירות המוגנת על-ידי העירייה למשיבים חרגה מהסכם החכירה עם רשות מקרקעי ישראל או נעשתה שלא כדין. עוד נקבע כי לא היה מקום לקבוע כי הזכות לדיירות מוגנת פקעה. בית המשפט המחוזי הצביע בהקשר זה על כך שבהסכם הפיתוח שנערך בין רשות מקרקעי ישראל לבין המבקשת בשנת 2011 נכתב במפורש כי במתחם ישנם דיירים מוגנים. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי לא היה מקום להורות על פינוים של המשיבים או לחייבם בדמי שימוש.

בקשת רשות הערעור

6.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית בדיני המקרקעין, החוזים והראיות. הטענות העיקריות של המבקשת הן שפסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לחוסר ודאות בקרב יזמים הניגשים למכרזים ציבוריים של רשות מקרקעי ישראל, כמו גם מי שרוכשים קרקעות מהמדינה באופן כללי, וכי יש לו השלכות ביחס לאפשרותו של יזם להסתמך על האמור במרשם המקרקעין. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה באופן שבו הטיל את נטל ההוכחה על המבקשת.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובתם של המשיבים.

8.

הטענות בבקשה אינן מצדיקות קיומו של הליך ערעורי נוסף, על-פי אמות המידה המחמירות שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). המבקשת מנסה לשוות לבקשה נופך עקרוני, אבל לאמיתו של דבר טענותיה הן טענות בעלות אופי ערעורי שמכוונות כולן לנסיבות הייחודיות של הסכסוך דנן. לא התרשמתי כי ישנה חשיבות ציבורית בבירור הטענות המועלות בבקשה, ולהשקפתי לא ניתן לראות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עיוות דין מבחינתה של המבקשת. לא למותר לציין כי העובדה שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיעה הערכאה הדיונית אינה מהווה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור (רע"א 8499/17 עבד אלחלים נ' איילון חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (11.2.2018)). לבסוף, ולמעלה מן הצורך, דומה שהתייחסותו של הסכם הפיתוח לקיומם של דיירים מוגנים במתחם גורעת לכאורה במידה רבה מטענת ההסתמכות של המבקשת, ומנגד עומדת גם הסתמכותם של המשיבים שהתנהלו אף הם מול רשות ציבורית – העירייה.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.