בש"פ 1145/14 אמרה (ברהנו ) למה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי

ערר

על

החלטות

בית

המשפט

המחוזי

מרכז-לוד (מ"ת 15207-06-13) מיום 22.1.2014, במסגרתן

הורה

כי

מתקיימות

ראיות

לכאורה

להוכחת

אשמת

העורר

ויש להותירו

במעצר

עד

תום

ההליכים

המתנהלים

נגדו.

הליכי

המעצר

עד

כה

2.

ביום 9.6.2013

הוגש

כתב

אישום

נגד

העורר, המייחס

לו

יחד

עם

שניים

נוספים

עבירה

של

רצח

בכוונה

תחילה (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשירת

קשר

לביצוע

פשע (סעיפים 499 ו-29 לחוק העונשין); וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיפים 335, 333 ו-29 לחוק העונשין). בעובדות כתב האישום נטען כי במועד

שאינו

ידוע

קשרו

העורר, ח' ו-א' קשר לגרום למותו של המנוח. לשם

כך

הצטיידו

באקדח. ח' הצטייד ב-"חם-צוואר"

לשם הסתרת

פניו, הורה

לעורר

להודיע

לו

אם

יבחין

במנוח, ול-א'

לנהוג

ברכב

המילוט. ביום 3.4.2013, הגיע

העורר

לרחוב

הרצל

ברחובות, שם

הבחין

במנוח. העורר

הודיע

על

כך

ל - ח'. בשעה 16:40 הגיע

למקום

ח' שפניו

מכוסות

ב-"חם-צוואר

" והוא

נושא

עימו

אקדח. ח' התקרב למנוח, וירה לכיוון פלג גופו העליון ממרחק

של

פחות

משבעה

מטרים

לפחות

עשרה

כדורים. הכדורים

פגעו

במנוח

וב-נ' שישב

לידו. מיד

לאחר

הירי, נמלטו העורר ו-ח' ברכב בו חיכה א'. האחרון נסע במהירות ובפרעות, ולא עצר חרף העובדה שהשוטר שנקלע למקום ירה לעבר הרכב ופגע בו. במהלך ההימלטות השליך אחד מהשלושה את הנשק. באותו היום, הגיע א' לדירה ברחובות, אשר נשכרה מבעוד מועד על ידי ח' (להלן: דירת המסתור ). שם, שבר ושרף את הטלפונים הניידים של השלושה, וטבל את כרטיסי הסים בתוך דלי מים. כתוצאה מהירי, פונה המנוח במצב אנוש לבית החולים, ובשעה 17:20 מת מפצעיו. נ' נפגע משני כדורים בשוק ובכף הרגל, פונה לבית חולים, ועבר ניתוח להוצאת הקליעים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של השלושה עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם. בבקשה נטען כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר ולשני הנאשמים הנוספים. להלן יפורטו עיקרי הראיות, נוכח חשיבותם להכרעה בערר שלפניי:

א.

עדי ראייה מזירת האירוע שמסרו תיאור חיצוני של ח' שמתיישב עם תיאורו החיצוני; הודעתו של שוטר אשר רדף אחרי ח' וראה אותו עולה לרכב המילוט; עדי ראיה שחזו בהימלטות רכב המילוט מזירת האירוע ותיארו נסיעה מהירה ופרועה; עדי ראיה שראו אקדח מושלך מרכב המילוט בסמוך לאחר הרצח, ותפיסת האקדח במקום כאשר המחסנית הייתה ריקה מכדורים; עדי ראיה שזיהו את א' בורח מהרכב.

ב.

צילומי מצלמת

אבטחה בו נראים העורר ו-א' שעתיים טרם הרצח נכנסים לרכב המילוט. בצילום, א' נראה לבוש חולצה ייחודית בצבעים תכלת ולבן (להלן: חולצת הנהג ); צילום בו נראה אדם לובש את חולצת הנהג כשהוא נמצא בזירת הרצח טרם ובעת ביצועו.

ג.

רכב המילוט נתפס ובו נמצאו "חם-צוואר" וחולצת היורה. כמו כן, חוות דעת מעבדה הראתה התאמה בין שברי הזכוכית שנאספו על ידי השוטר שירה ברכב בעת הימלטותו לבין רכב המילוט.

ד.

בדירת המסתור נמצאו טלפונים ניידים שבורים ושרופים, כרטיסי "סים" בתוך דלי מים, מפתחות רכב התואמים לרכב המילוט, וחולצה זהה לחולצת הנהג. עוד נמצא חוזה שכירות חתום לדירה על ידי ח'.

ה.

ממצאים פורנזיים שונים וביניהם דנ"א של ח' על הדק ושמורת ההדק באקדח שהושלך מרכב המילוט; דנ"א של ח' ו-א' על "חם-צוואר" שנתפס ברכב המילוט;

ו.

בחקירות , מסר העורר אליבי שקרי, לשיטת המשיבה, ובהמשך שמר על זכות השתיקה כאשר הוטחו בפניו ראיות הקושרות אותו לאירוע המתואר. בנוסף, חיפוש שנערך בביתו של העורר גילה קבלה בדבר רכישת טלפון נייד על ידו יום לאחר הרצח. גרסאות ח' ו-א' גם הן התבררו כשקריות, ובנוסף, ח' הודה במעורבות ברצח בפני מדובב.

ז.

בין העורר לבין א' נערך תרגיל חקירה . במהלך התרגיל, אמר א' לעורר "הוא עוד לא נתפס". חשוב לציין כי בשלב זה, ח' טרם נעצר. עוד שאל א' את העורר אם העלים את המכונית, והאחרון השיב לו "עזוב את זה, אסור לדבר על זה, יש אנשים". כמו כן, העורר סיפר ל-א' כי נעצר בבית, והאחרון ענה לו "לא נעלמתם, למה לא הלכתם לאילת". בנוסף, העורר הזהיר את א' לבל ידבר עם אף אחד. עוד שאל א' את העורר לגרסה שמסר, והאחרון השיב לו כי מסר שהיה אצל אביו וכי חוץ מהטלפון הנייד לא מצאו כלום. א' אמר אז כי שבר את כל הטלפונים הניידים. לבסוף, במסגרת תרגיל החקירה, א' אמר לעורר כי אינו מעוניין לערב את ח'.

ח.

עוד יצוין כי נערך עימות בין ח' ל-א', במסגרתו זיהה א' את ח' בשמו, וכמי שנתן לו את המפתח לדירה. ח' הכחיש כל היכרות בין השניים. אולם, הכחשה זו נסתרה בחומר הראיות באמצעות מספר הודעות של עדים נוספים המלמדות על הכרות מוקדמת בין השניים.

4.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים נטען כי קמה עילת מעצר נגד השלושה וכי הם "ביצעו את העבירות המיוחסות להם בצוותא חדא, פעלו כיחידת חיסול, שלא בחלו בצהרי היום, בטבורה של עיר לעשות שימוש בנשק, לירות ברחוב מרכזי הומה אדם לעברו של המנוח, כאשר מירי זה נפגע גם חברו של המנוח שישב לידו". עוד יצוין כי ח' לא חלק קיומן של ראיות לכאורה נגדו וביום 24.12.2013, נעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

כאמור לעיל, ביום 22.1.2014 נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניין העורר ו-א'. בתחילת ההחלטה, סקר בית המשפט באריכות את הראיות לכאורה שהציגה המשיבה. לעניין העורר, צוין מעבר לראיות שנסקרו להלן כי לשיטתה, קיימות סתירות בגרסאותיו. זאת, משום שהצהיר כי שהה אצל אביו בעת הרצח, ומנגד גרסאות שמסרו בני משפחתו. כמו כן, הציגה המשיבה בפני בית המשפט טלפון נייד שבו השתמש לכאורה א' במהלך האירוע, בו הופיע מספר של "בהרנו" (כינויו של העורר על פי הודעות שמסרו משפחתו). עוד נכתב כי במהלך תרגיל החקירה, העורר אמר ל-א' כי מצאו את הטלפון הנייד שלו, ו-א' ענה לו כי זה לא יכול להיות היות והוא שבר את הטלפונים הניידים של שניהם. בנוסף, צוין בהחלטה כי המשיבה חדרה לטלפונים הניידים בהם עשו השלושה שימוש במהלך האירוע, וביצעה באותם הטלפונים איכונים. בטלפון הנייד של א' נמצא כי קיבל תקשורת מאת העורר ביום הרצח. עוד יצוין כי העורר ביצע מהמכשיר באותו היום התקשרויות אל אביו, ולא נמצא איכון לטלפון הנייד שלו ביום הרצח.

6.

לאחר מכן, פנה בית המשפט לסקור את הראיות לכאורה שמוכיחות את אשמתו של העורר: העובדה כי קנה טלפון נייד יום לאחר הרצח; שיחה שביצע מהטלפון הנייד שלו ל-א' ביום הרצח; סתירות בין גרסת האליבי שמסר לגרסאות של הוריו ושל ממצאי התקשורת שבוצעו לטלפון הנייד שלו; העובדה כי הוריו נחקרו כשבועיים לאחר הרצח, שחזרו בדיוק רב את אותו היום, והתמקדו רק במעשיו של העורר. לשיטת בית המשפט "לא סביר לשחזר לאחרו בדיוק כה רב את מעשיו של אחר, בכל שלב ושלב. בצדק אמרה אחותו הקטינה [של העורר] כי היא אינה זוכרת מה היה במועד האירוע. כפי שגם האם לא זכרה מה עשתה בתאריכים אחרים עליהם נשאלה, למעט יום הרצח" (סעיף 50 להחלטה); שיחות שביצעה אימו לטלפון הנייד שלו באותו היום בין השעות 15 ל-19, כאשר על פי העורר ומשפחתו שהו שניהם ביחד בבית באותו הזמן.

7.

עוד ציין בית המשפט כי נמצאו על רכב המילוט טביעות אצבע של א' בלבד. לשיטתו, יש בעובדה זו דווקא כדי לחזק את הראיות נגד העורר. זאת, נוכח העובדה כי אין עוררין שהעורר ו-א' היו ברכב שעתיים לפני אירוע הרצח. לפיכך, נראה כי העורר ניסה להסתיר את הימצאותו ברכב. עוד צוין כי העורר נצפה במצלמת האבטחה חוזר לאותו המקום בו נצפה שעתיים לפני הרצח בפעם הראשונה. זאת, בניגוד לגרסה שמסרה אימו כי שהה באותה העת בבית. לבסוף, ציין בית המשפט לחובת העורר את שתיקתו בחקירה אל מול הראיות המסבכות שהוצגו לפניו במהלך החקירה.

8.

בהמשך אותו היום, החליט בית המשפט כי על אף שעברו של העורר נקי, אין חלופת מעצר שיכולה לאיין את מסוכנתו, ולפיכך, יש לעוצרו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. עוד יצוין כי נקבע באותה החלטה כי גם א' יוותר במעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. מכאן הערר שלפניי.

טענות

הצדדים

9.

העורר טוען כי לא מתקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. לטענתו, בית המשפט לא התייחס כלל לכרסום בראיות, וביסס את החלטתו על הראיות שקיימות לחובתו, ולא על הראיות החסרות, לטענתו. לשיטתו, אין כל ראיה הקושרת אותו לזירת הירי והמרדף לאחריו, לדירת המסתור או לרכב המילוט. בנוסף, אין כל ראייה פורנזיות לחובתו. כמו כן, מוסיף הוא כי עדויות העדים לנתיב המילוט לאחר הירי לא זיהו את העורר בתור אחד מהנוסעים. בנוסף, טוען הוא כי לא ניתן משקל לעובדה כי צילומי מצלמת האבטחה, אשר בהן נראה העורר כשעתיים וארבעים דקות טרם האירוע נכנס לרכב המילוט, ולאחר מכן חוזר ברגל למקום, הן בגדר ראיות מזכות.

10.

עוד טוען הוא כי אין בממצאי התקשורת שנלקחו ממכשיר הטלפון הנייד כדי להוות ראיות נגדו. זאת, משום שלא קיים איכון רלוונטי מהטלפון הנייד. זאת ועוד, לשיטתו, האליבי שהציע לא הופרך ולא התגלה כשקרי. זאת, משום שחוסר הדיוקים בין גרסאות הוריו "הם המעידים על האותנטיות של האמירות וזאת מאחר והעורר נעצר שבועיים לאחר הרצח ואילו היה מעוניין 'לבנות אליבי' היה לו זמן רב לעשות כן" (סעיף 13 להודעת הערר). זאת ועוד, טוען העורר כי השיחות שביצעה אימו למכשיר הטלפון הנייד לא שוללת גם היא את האליבי שלו. לטענתו, אמו לא הבינה את שנשאלה לעניין זה במשטרה, ואילו היו עושים כך, הייתה מספקת הסבר משכנע לשאלה מדוע התקשרה למספר הטלפון הנייד שלו. כמו כן, טוען העורר כי קביעת בית המשפט כי יש לזקוף לחובתו את העובדה שלא נמצאו על רכב המילוט טביעות אצבעו היא שגויה. זאת, בהתבסס על כך שנבחנו גם טביעות נעליים שנלקחו ממנו, ולא נמצאה התאמה ביניהן לבין

עקבות שנמצאו במקום בו נעזב רכב המילוט. עוד מציין הוא בהקשר זה כי חולצה שחורה שלבש באותה העת, על פי מצלמות האבטחה, לא נמצאה.

11.

עוד טוען העורר, לעניין חלופת המעצר, כי היה מקום ליתן משקל לעברו הפלילי הנקי ולגילו הצעיר. לשיטתו, נוכח שני אלה, היה מקום לשלוח אותו לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר מעצר ובחינת חלופה בעניינו.

12.

המשיבה , מנגד, טוענת כי קיימות די והותר ראיות ברמה לכאורית להוכחת אשמת העורר, והחלטת בית המשפט מפורטת מאד, ולפיכך יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

13.

לאחר העיון בערר, בחומר הראיות שצורף, ובהחלטות בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, מצאתי כי דין הערר להידחות.

14.

כידוע, לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום, על המדינה להוכיח שתי יסודות - עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וקיומן של

ראיות לכאורה להוכחת האשמה , לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר תוך נקיטת ב חלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: הלכת זאדה ).

ראיות לכאורה

15.

עיינתי בחומר הראיות שבידי המשיבה. לשיטתי, ראיות אלה אכן מעמידות תשתית לכאורית לאשמתו של העורר. זאת, בהתבסס על הטעמים שמנה בית המשפט המחוזי, אשר נסקרו בהרחבה ולכן אין כל צורך לחזור עליהם. שלושה טעמים מרכזיים הובילנו למסקנתי זו:

א.

הסתירות והפרכת האליבי של העורר בנוגע למקום הימצאו. זאת, בעקבות שיחותיה של אמו אליו שעה ושניהם על פי עמדתם שהו יחד בבית, יחד עם צילומי מצלמת האבטחה שמראים ששהה מחוץ לבית על אף גרסתו. אציין כי לא מצאתי שניתן לקבל את טענת העורר כי איבד את הטלפון הנייד שהיה ברשותו, ולפיכך אין למחקרי התקשורת כדי להוות ראיות נגדו. דוחות התקשורת מלמדים כי אביו של העורר התקשר בתדירות גבוהה לטלפון הנייד, ויום לאחר הרצח העורר קנה טלפון נייד חדש. זאת ועוד, הטלפון הנייד המדובר הפסיק להיות זמין ביום הרצח – בסמוך לשבירתו.

ב.

אמרותיו המחשידות ל-א' בתרגיל החקירה במיוחד אמירתו ל-א' ש "עזוב את זה, אסור לדבר על זה, יש אנשים", יחד עם אמירתו ל-א' כי לא מצאו כלום חוץ מהטלפונים הניידים.

ג.

שתיקתו של העורר בחקירה לאחר שהראיות שנזכרו לעיל הוצגו בפניו.

16.

עוד יצוין כי נראה על פניו כי בעניינם של א' ו-ח' קיימת תשתית ראייתית לכאורית איתנה להוכחת אשמתם. שתי ראיות איתנות קושרות את העורר ל-א': העובדה כי העורר התקשר אליו ביום הרצח, וצילומי מבטחת האבטחה אשר בהם נראים השניים נכנסים ביחד לרכב המילוט (ראיה זו אף קושרת את העורר לרכב המילוט). במצב דברים מעין אלה, יש גם ליתן את הדעת כי הקשר בין העורר ו-א' ביום הרצח, יחד עם הראיות הקושרות בין א' לבין ח' (אשר כאמור הודה בקיומן של ראיות לכאורה בעניינו), מחזקות במובן מסוים אף הן את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינו של העורר.

17.

כן יצוין כי העורר מעלה טענות בעלות משקל בנוגע לחלק מהראיות כנגדו, ויותר מכן – לחוסר בראיות מסבכות במספר מישורים. עם זאת, לא שוכנעתי שיש בהם בשלב זה כדי להפחית מעוצמת הראיות אשר כן עומדות לחובתו. הטענות שמעלה העורר, אם יוכחו כנכונות בהליך העיקרי, יכולות להוות לשיטתי כרסום בחומר הראייתי, אולם לא עולות לכדי סתירה מהותית ובולטת שיש בה כדי לשלול את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינו בשלב זה. ואזכיר, כי כידוע בשלב בו אנו מצויים בהליך, ניסיון לקבוע ממצאים חדים בנוגע למהימנות וקבילות, עלול לחטוא ל גיל וי האמת. אכן, אין משמעות הדבר כי אין מקום להיכנס כלל לסוגיות של מהימנות וקבילות גם בשלב המעצר. אולם, לא נראה כי הראיות והיעדרן מעלות בשלב זה ספק רב או סתירות בולטות המצדיקים קביעת ממצאים חדים בעניינן (ראו: בש"פ 5294/11 שללשוילי נ' מדינת ישראל (24.7.2011); בש"פ 1061/14 שחר נ' מדינת ישראל

(18.2.2014)).

חלופת מעצר

18.

לאור מסקנתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר, כל שנותר הוא לבחון האם היה מקום לבחון חלופה לשחרורו למעצר בית. כפי שנפסק פעם אחר פעם על ידי בית משפט זה, נדירים מאד הם המקרים בהם חשוד בעבירת רצח ישוחרר לחלופת מעצר, נוכח המסוכנות הרבה העולה בצורה אינהרנטית מהעבירה עצמה (ראו למשל: בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל

(27.1.2010); בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל (27.5.2013) ). לא שוכנעתי כי מקרהו של העורר, אשר לכאורה פעל כחלק מיחידת חיסול רצחנית, בא עם מקרים מעין אלה, ולפיכך – צדק בית המשפט בקובעו כי לא קיימת חלופת מעצר מתאימה כלשהי (השוו: בש"פ 591/11 מלול נ' מדינת ישראל

(27.1.2011); בש"פ 2410/13 עמאש נ' מדינת ישראל (11.4.2013)).

19.

סוף דבר, הערר נדחה.