בש"פ 5294/11 משה שללשוילי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.7.2011 (מ"ת 45690-03-11, כב' השופט צ' קפאח ) בה הורה בית המשפט על מעצרו של משה בן ישראל שללשוילי (להלן: העורר ) עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של רצח תוך ביצוע שוד, וקשירת קשר לביצוע שוד. לפי כתב האישום, העורר, ביחד עם שותפיו לעסק הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (להלן: התחנה המרכזית או זירת האירוע ), שהם שניים מהנאשמים הנוספים בפרשה (ספיר בן ישראל ורטון, להלן: ספיר ; שלווה בן עמירן ציציאשוילי, להלן: שלווה )תכננו שוד שהתרחש בתאריך 17.1.2010 בבית העסק "אלפא" (להלן: האירוע ), הממוקם אף הוא בתחנה המרכזית (להלן: בית העסק אלפא ). במהלך השוד נפצע איש הכספים של בית העסק אלפא ונפטר מפצעיו מספר ימים לאחר מכן (להלן: המנוח ). לפי הנטען בכתב אישום, ספירו, שלווה והעורר (להלן: המתכננים ) הטילו את ביצוע השוד על שני אנשים אחרים (להלן: המבצעים ). אחד מן המבצעים נעצר (להלן: המבצע ) והשני נעלם. כנגד המתכננים הוגש כתב אישום אחד וכנגד המבצע הוגש כתב אישום נפרד. לפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.7.2010 (מ"ת 20301-04-10 כבוד השופטת ח' כוחן ) שלווה וספיר שוהים במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (להלן: החלטת השופטת כוחן ).

יצוין, כי כתב האישום מייחס למשיב אישום נוסף אולם בא כוח העורר הסכים, במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, כי אם תימצאנה ראיות לכאורה כנגד העורר בגין האישום הראשון, כמפורט לעיל, הוא יסכים למעצרו עד תום ההליכים.

2.

העורר נעצר במוסקבה בתאריך 16.9.2010 והוסגר לישראל שישה חודשים מאוחר יותר בתאריך 16.3.2011. מאז מעצרו ברוסיה הוא נמצא מאחורי סורג ובריח. עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים וביום 5.7.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מעצרו של העורר כאמור.

3.

בית המשפט המחוזי בהחלטתו, הסתמך על קביעות עובדתיות שנקבעו בהחלטת השופטת כוחן, שדנה במעצרם של שלווה וספיר. בית המשפט קבע כי לאור החלטת השופטת כוחן, יש לאמץ את דו"חות זיהוי החשודים (להלן: דו"חות הזיהוי ) שנערכו על ידי השוטרים מקסים זולקין ואדי פלינר (להלן: השוטר זולקין , השוטר פלינר בהתאמה; וביחד: השוטרים ) שהתבססו על צפייה בסרטונים מתוך מצלמות האבטחה הניצבות במיקומים שונים בתחנה המרכזית. בית המשפט ציין כי מדו"חות הזיהוי עולה כי העורר "נצפה מסתובב בתחנה המרכזית ביום 16.1.10 בין השעות 14.44-21:44 וביום 17.1.10, יום האירוע, משעה 08:02 ועד השעה 08:21 כאשר הוא מדבר מעת לעת בטלפון נייד ומציץ לעבר בית העסק של המנוח". בית המשפט העיר בהחלטתו כי על אף שצפה בעצמו בסרטוני מצלמות האבטחה, הוא נסמך בקביעתו על הזיהוי שנעשה על ידי השוטרים, "שזוהי מומחיותם" לדבריו.

כמו כן, קבע בית המשפט, כי הראיות הנוספות שהוצגו בפניו מצטרפות לדו"חות הזיהוי וביחד נוצרת תשתית ראייתית לכאורית המבססת את הנטען בכתב האישום כלפי העורר. ואלו הראיות הנוספות : העורר נצפה משוחח בטלפון נייד בשעה שמכשיר הטלפון שלו ושל יתר הנאשמים, על פי מחקרי התקשורת, נדמו (וחזרו להיות פעילים בשעות שלאחר השוד); ביום השוד נערכה שיחה בין העורר לבין המבצע, כאשר בחודשים שקדמו לכך לא נוהלה ביניהם אף שיחה; העדה מריה חכמון (להלן: העדה חכמון ), העובדת בבית עסק בתחנה המרכזית, זיהתה את העורר בוחן את בית העסק אלפא כחודש לפני האירוע; מפלט הכניסות והיציאות של העורר לארץ, ניתן ללמוד כי העורר יצא מן הארץ שעות ספורות לפני שנעצרו המתכננים והמבצע ולא שב אלא לאחר שנעצר והוסגר בהסכמתו מידי רוסיה; העורר נמנע מלהשיב על 11 שאלות שהוצגו בפניו בנוגע למעורבותו באירוע נשוא כתב האישום; אשת העורר, בחקירתה במשטרה, לא ידעה להשיב מדוע העורר לא שב לארץ, כמנהגו, לאחר ימים ספורים.

כאמור, בהתבסס על דו"חות הזיהוי וכן על הראיות הנוספות הנזכרות לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

4.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו העורר חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, עם זאת, הוא איננו חולק על העובדה שמעשים אלה מקימים עילת מסוכנות על פי דין.

(א) באשר לזיהויו בסרטוני מצלמות האבטחה טוען העורר, כי לא ניתן ללמוד דבר מהימצאותו באזור התחנה המרכזית בימים שקדמו לאירוע מאחר ששם נמצא בית העסק שלו. עוד הוא טוען, כי זיהויו ביום השוד, ב-17.1.2010, על פי לבושו, סגנון הליכתו ומבנה גופו, כפי שעולה מהדו"ח שערך השוטר זולקין, תמוה ביותר שכן מצלמות האבטחה שבסרטיהן זוהה לכאורה, נמצאות במרחק עשרות מטרים מבית העסק אלפא ומשער הכניסה לתחנה המרכזית. כמו כן לטענתו, לשוטרים אין כל מיומנות, ידע או ניסיון המקנה להם יתרון בזיהויו.

(ב) ביחס למחקרי התקשורת שנעשו לטלפונים של המתכננים והמבצע, אשר גם עליהם נסמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו, טוען העורר כי העובדה שממכשירי הטלפון של המתכננים, לא התבצעו שיחות בשעות שקדמו לאירוע ובמהלכו, אינה מספקת כדי לקשור את המתכננים, ובכללם את העורר, למכשירים שמהם כן נעשתה תקשורת בשעות הללו, ואשר בעליהם לא אותרו.

(ג) עוד טוען העורר, כי בעדותה של העדה חכמון , לפיה זיהתה את העורר "בוחן את בית העסק אלפא", עוסק בתקופת זמן של

כחודש לפני האירוע. על כן, אין בעדות זו כדי לקשרו לביצוע השוד או לתכנונו בשום צורה שהיא.

(ד) לעניין יציאתו של העורר מן הארץ בלילה שלפני יום מעצרם של שלווה וספיר, טוען העורר כי יציאתו מן הארץ הינה דבר שבשגרה בשל עסקיו הנמצאים ברוסיה. הוא מודה, כי אמור היה לשוב ארצה ביום שלמחרת אך מששמע מאשתו כי שני שותפיו לעסקים ואדם נוסף נעצרו בחשד של קשירת קשר לביצוע שוד ורצח שהתרחשו בבית העסק אלפא, החליט להשהות את חזרתו ארצה וזאת גם בעצת עורך דינו. העורר מדגיש כי היה בידיו להשיג אזרחות רוסית ולמנוע את הסגרתו לישראל אך הוא בחר שלא להתנגד לבקשת ההסגרה ולשוב ארצה כדי להוכיח את חפותו.

לחלופין, אם יוחלט כי אין לשחררו ממעצר, מבקש העורר מבית המשפט כי יורה על הגשת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו, ומצהיר כי יהיה מוכן לקבל על עצמו כל חלופת מעצר שיורה עליה בית המשפט לרבות מעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

6.

בתשובתה המפורטת לערר טוענת המשיבה כי לא ניתן לנתק בין התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט לעניין מעצרם של ספיר ושלווה, כפי שמשתקפת מהחלטת השופטת כוחן, לבין זו המונחת בפני בית המשפט לצורך מעצרו של העורר. לדבריה במקרים מסוג זה, יש לראות את הראיות כמכלול ואין לבחון את חלקו של כל נאשם במנותק מן התמונה השלמה. כמו כן, לטענתה, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצרו של העורר. וזאת כמפורט להלן:

(א) בעניין סרטוני מצלמות האבטחה טוענת המשיבה כי זיהוי כלל הנאשמים בפרשה נעשה על סמך תווי פניהם, צורת הליכתם, מבנה גופם ופרטי לבושם. אלו נלמדו, בין היתר, מצפייה בסרטונים שצולמו בימים שקדמו לשוד ובמהלך פעולות ההכנה לקראתו, כאשר פניהם של הנאשמים היו גלויות. המשיבה מדגישה כי הנדבך המרכזי לראיות התביעה בעניינו של העורר הינו זיהויו על ידי השוטרים. לעמדתה, די בדו"חות השוטרים שהשוו אדם שנצפה בסרטים מיום 17.1.2010 אל מול פעילות העורר שנצפתה בסרטי האבטחה מיום 16.1.2010, כדי לגבש את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת במקרה דנן. זאת לנוכח העובדה שאדם שזוהה כעורר נצפה משוחח במכשיר טלפון נייד שאינו בשימושו הרגיל בסמוך לשעה 8:00 בתחנה המרכזית ביום האירוע, בהמשך הגיע בסמוך לבית העסק אלפא וחלף על פניו ולאחר מכן נצפה עוזב את המקום במהירות. כמו כן היא טוענת, כי לפי דו"ח שערך השוטר זולקין לגבי יום 16.1.2010 (היום שקדם לאירוע) העורר נצפה מסייר יחד עם המתכננים האחרים במקומות שונים בתחנה המרכזית, דבר המחזק את הראיות נגדו. בנוסף, היא טוענת, העורר נצפה עורך סיור עצמאי בחלק מהמסלול בו צעד ביום האירוע.

(ב) באשר למחקרי התקשורת טוענת המשיבה כי אלו מלמדים על התקשרויות טלפוניות בין המתכננים והמבצע ערב ביצוע המעשים המיוחסים להם. לדבריה, מאחר והעורר נצפה משוחח בטלפון נייד בשעות בהן מכשירו אוכן כלא פעיל, ניתן להניח שהשתמש בטלפון אחר, אחד מאותם טלפונים שעל פי מחקרי התקשורת הופעלו בשעות השוד באזור התחנה המרכזית, אך לא ניתן לאתר את בעליהם.

(ג) לגבי עדות העדה חכמון טוענת המשיבה כי זו סיפרה שמספר שבועות לפני התרחשות השוד, העורר וספיר נראו עומדים מחוץ לבית העסק אלפא ומסתכלים לתוך חלון הראווה בו. לדבריה, כאשר ראו אותה הם נבהלו ועזבו את המקום. כמו כן סיפרה העדה חכמון, כי שבוע קודם לכן ראתה את אותם אנשים בודקים את ידית הדלת של בית העסק שנשדד ומסתכלים מעלה. לדעת המשיבה, מדובר בעדות המחזקת אף היא את הראיות כנגד העורר.

(ד) המשיבה טוענת כי יציאת העורר מן הארץ ביום 23.3.2010 מספר שעות לפני מעצרם של שותפיו והעובדה כי לא שב ארצה עד למעצרו ברוסיה והסגרתו לישראל; העובדה כי שתק בחקירותיו על אף שהיה לו זמן רב לשהות ולהכין את עצמו לחקירה בטרם הוסגר לישראל; וכן העובדה כי משיחות מוקלטות שערך העורר סמוך למעצר שותפיו עולה כי חשש לשוחח בחופשיות במכשיר הטלפון שלו; מהוות כולן התנהגות חריגה ומפלילה ומחזקות גם הן את התשתית הראייתית הקיימת כנגדו.

לנוכח האמור, מבקשת המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תעמוד בעינה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בתשובת המדינה לה, בהחלטת בית המשפט המחוזי וכן בחומר הראיות ובהחלטת השופטת כוחן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

8.

השאלה הניצבת בפניי הינה האם התביעה הציגה תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. נזכיר כי העורר אינו חולק על כך שאם יימצא כי אכן קיימות ראיות לכאורה כנגדו הרי שמעשיו מקימים עילת מסוכנות המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים.

אומר מיד, כי על אף שקיימת תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר, הרי שהיא איננה בעוצמה כזו אשר מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. להלן אבהיר מסקנתי זו.

9.

כידוע, על בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, לבחון האם די בראיות שהובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). הדרישה בשלב זה הינה לתשתית ראייתית גולמית המקימה סיכוי סביר להרשעה (ראו יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק א תשס"ח-2008 277). בענייננו, ביסס בית המשפט המחוזי את קביעתו, לפיה קיימת התשתית הראייתית הנדרשת, על דו"חות הזיהוי שנערכו על ידי השוטרים על בסיס סרטוני מצלמות האבטחה הממוקמות בתחנה המרכזית. בית המשפט הסכים לקביעות שנקבעו בהחלטת השופטת כוחן, לפיהן דו"חות הזיהוי מספיקים בשלב זה כראיות לכאורה נגד שלווה וספיר, וקבע כי הדברים יפים גם לעניינו של העורר. עוד קבע בית המשפט , כי לא ניתן לומר שנפלה שגגה בידי השוטרים שערכו את דו"חות הזיהוי וגם מסיבה זו יש לאמצם. בית המשפט הדגיש כי עיון בהחלטת בית המשפט העליון מיום 1.5.2011 (בש"פ

2478/11 כבוד השופטת א' חיות ) בה הוארך מעצרם של שלווה וספיר, מלמד כי החלטת השופטת כוחן אומצה על כל חלקיה. לפיכך הגיע בית המשפט ל"מסקנה הבלתי נמנעת" לדבריו, שלפיה יש לאמץ את דו"ח זיהוי החשודים של השוטר זולקין מיום 12.4.2010 ממנו עולה כי העורר נצפה מסתובב בזירת האירוע ביום 16.1.2010 וכן ביום 17.1.2010 בשעות בהן בוצע השוד.

10.

לטעמי קביעותיו הללו אלו בית המשפט המחוזי, בעייתיות ואין בידי לקבלן כמות שהן. החלטת השופטת כוחן עוסקת בקיומן של ראיות לכאורה כנגד שלווה וספיר ואיננה מתייחסת לעורר. היא אמנם מתייחסת לטיבם הראייתי של דו"חות הזיהוי אך ממצאיה נוגעים אך ורק לעניינם של שלווה וספיר :

"מתוך צפייה בחלק קטן מהסרטים שהופקו, ניתן לזהות בחלק מהצילומים את הפנים של המשיבים . משלב זה, ניתן היה לערוך השוואה בין אותה דמות מזוהה, לבין חלקים אחרים שנצפים, גם כאשר הפנים אינם גלויים לעין או גלויים בחלקם, וזאת על פי הבגדים, מבנה גוף, צורת הליכה ומאפיינים אחרים." (סעיף 15 להחלטת השופטת כוחן (ההדגשה שלי – ס'. ג''. )).

כשלעצמי, לא מצאתי בהחלטת השופטת כוחן בסיס חזק, כפי שמצא בית המשפט המחוזי, לאימוץ דו"חות הזיהוי ביחס לעורר . זאת ועוד, בהחלטה שניתנה בבית המשפט העליון, בבקשת המדינה להארכת מעצרם של ספיר ושלווה למשך תשעים ימים בפעם השנייה, נקבע כי בהתחשב במסוכנותם של שלווה וספיר, התמשכות ההליכים אינה מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר. שאלת התשתית הראייתית הלכאורית כלל לא עלתה במסגרת הדיון בבקשה להארכת מעצרם, ועל כן אין לטעמי מקום להסיק כי בית המשפט העליון אימץ את החלטת השופטת כוחן על כל חלקיה, באופן המחייב ערכאות אחרות, כפי שמשתמע מהחלטת בית המשפט המחוזי בענייננו.

11.

באשר לטעם הנוסף המופיע בהחלטת בית המשפט המחוזי, לאימוץ דו"ח הזיהוי, שלפיו לא ניתן לומר כי השוטרים שגו בזיהויים את העורר, הרי שטעם זה לא בוסס או נומק כדבעי ולא היה בו כדי להבהיר מדוע קבע בית המשפט את שקבע. לצורך העניין, הרי שאין כל מניעה, שיתר הנאשמים המופיעים בסרטוני מצלמות האבטחה, יזוהו באופן ברור ואילו את העורר עצמו יהיה קשה יותר לזהות.

12.

אכן, אין זה תפקידו של בית המשפט בשלב זה להעריך את מהימנותן של הראיות ולקבוע האם על בסיסן ניתן להרשיע את הנאשם (בש"פ 1618/07 חגי זגורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.3.2007)) ואולם, גם כדי לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, המצדיקה מעצרו של נאשם, נדרשת הערכה מסוימת של חומר הראיות. בעניינו, בדו"ח הזיהוי שנערך על ידי השוטר זולקין ביום 12.4.2010 נאמר כך:

"אדם קירח, לבוש מעיל כהה, חולצה לבנה מתחת למעיל, מכנס כהה, נעליים כהות אותו רואים מסתובב בתחנה בתאריך 16.01.10 בין השעות 14:44-21:44 ואדם עם כובע קסקט כהה, מעיל כהה עם קפוצ'ון, מכנס ג'ינס כחול בהיר ונעליים כהות, אותו רואים מסתובב ביום השוד ה- 17.1.2010 זהו אותו אדם, החשוד משה שללשוילי [העורר] שזוהה על פי צורת הליכתו, מבנה גופו ותווי פניו".

עוד נאמר כי:

"בסרטון בשם "משה שללשוילי להשוואה" נראה חשוד מס' 5 [העורר] בתאריכים 16 ו-17 לינואר 2010. (...) בתאריך 16/01/10, בקטע הזה אני מזהה את משה שללשווילי גם בתווי פנים, ובאותו מיקום בצילום של אותה המצלמה בתאריך

17/10/10 רואים שצורת הליכתו היא זהה, כאשר אני מבחין כי בצורת הליכתו הוא שולח רגליים הצידה בצורה בולטת".

הסרטונים שעל בסיסם נערכו דו"חות הזיהוי הונחו בפניי וכך גם הסרטון הקרוי "משה שללשוילי להשוואה" שצוין בציטוט לעיל. לאחר שצפיתי בהם לא פעם, לא אוכל לומר כי הגעתי למסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן "לומר כי שגגה יצאה תחת ידי השוטרים". במקרה דנן, כפי שטען העורר, מצלמות האבטחה היו מרוחקות מן המקום בו הוא נצפה הולך, בקרבת זירת האירוע, ביום 17.1.2010. העורר זוהה על פי הליכתו, מבנה גופו ולבושו, מאפיינים אשר מלאכת הזיהוי לפיהם איננה פשוטה ומקריאת דו"חות הצפייה והזיהוי לא השתכנעתי שהזיהוי היה אכן מוחלט וודאי. על כן איני סבור, במלוא הזהירות המתחייבת בשלב זה של בחינת הראיות, כי ניתן לייחס משקל לכאורי רב לזיהויו של העורר על ידי השוטרים באזור בית העסק אלפא ביום השוד.

13.

יודגש, כי אין בדבריי כדי לשלול באופן כללי את משקלן ומהימנותן של ראיות הנסמכות על זיהוי על פי מבנה גוף וכדומה, ומסכים אני לדברי חברתי השופטת נאור בע"פ 3151/08 יוסי דוידוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.5.2010) (להלן: עניין דוידוב ) שם קבעה כי: "ניתן לזהות אדם גם על סמך מכלול מאפיינים של הופעתו מעבר לפניו: ההליכה שלו; פרופיל הפנים שלו; פאות לחייו; אפו; מבנה גופו; וכו'" . אולם, לשיטתי, ביישום כלל זה יש לנקוט במשנה זהירות וזאת ביתר שאת במקרים בהם לא ניתן לצרף לזיהוי את התרשמותו העצמאית של בית המשפט התומכת בו, לפחות באופן חלקי.

כמו כן אציין, כי עצם הימצאותו של העורר ביום השוד באזור בית העסק אלפא, איננה מספיקה כשלעצמה לבסס את אשמתו, שכן ממילא מדובר במקום הסמוך למקום עבודתו.

על אף האמור, ומבלי לקבוע דבר אציין, כי גלום בכל זאת בדו"חות הזיהוי, אם יצטרפו לראיות נוספות אחרות, פוטנציאל להרשיע את העורר במיוחס לו בכתב האישום. אך זאת בעוצמה פחותה, כפי שיובהר בהמשך.

14.

הראיות הנוספות , אותן מונה בית המשפט המחוזי, אכן מחזקות בעיני, כל אחת לפי כוחה ומשקלה את המסקנה כי קיימת תשתית ראייתית מסויימת להוכחת אשמתו של העורר. הראיות הללו, וביניהן מחקרי התקשורת, יציאת העורר מן הארץ, עדות העדה חכמון וכן שתיקתו של העורר בחקירה, רובן ככולן, ראיות נסיבתיות. כבוד השופט זמיר, עמד בעבר על משמעות קיומן של ראיות נסיבתיות בלבד, במסגרת בחינתן של ראיות לכאורה:

"השאלה היא, (..) אם ראיות אלה יתקבלו על-ידי בית

המשפט שישמע את המשפט כראיות מהימנות, האם יש סיכוי סביר שבית המשפט ירשיע את המשיבים, על יסוד ראיות אלה, בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום? אכן, הראיות הינן בעיקרן ראיות נסיבתיות, (...) אולם, כידוע, ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשמים אכן ביצעו את העבירות המיוחסות להם. לפיכך השאלה היא אם, במקרה זה, זו אכן המסקנה העולה בהכרח מן הראיות, או שקיים הסבר סביר אחר לעובדות העולות מן הראיות. ברור כי התשובה תלויה במידה רבה בניסיון החיים ובשכל הישר של השופט". בבש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' חליל בן מוסא נסאסרה פ"ד נ(2) 101 (1996).

בענייננו אני סבור, כי אכן יש בכוחו של מכלול הראיות הנסיבתיות הקיימות כדי להביא להרשעתו של העורר. מחקרי התקשורת מראים כי העורר דיבר עם המבצע לאחר האירוע. העורר בחר להישאר ברוסיה לאחר שחבריו נעצרו ולא סיפק כל הסבר הגיוני לבחירתו זו. על כן אין מניעה לסבור כי מעורבותו של העורר בביצוע המעשים שבגינם נעצרו חבריו הביאה אותו לחשוש גם ינקטו הליכים משפטיים גם נגדו. העורר בחר שלא לענות לשאלות החוקרים ולא ניסה להפריך את חשדות המשטרה, וזאת לאחר שהיה לו זמן רב להתכונן לחקירה כאשר היה עצור ברוסיה (ראו בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5), 200 בעמ' 206 (1996)). כמו כן, העדה חכמון העידה כי ראתה את העורר מתבונן בחלון בית העסק אלפא זמן מה לפני שהתרחש השוד. מן האמור עולה כי, לפחות לכאורה, נדמה כי קיים לעורר קשר לאירוע ולמעורבים בו.

15.

עם זאת, בהינתן משקלו המועט של הזיהוי על ידי השוטרים, היעדר קשר מוכח בין הטלפונים שאותרו בשעות השוד מתקשרים זה עם זה לבין העורר (או הנאשמים האחרים) ובהינתן העובדה שהעורר היה מסתובב דרך קבע באזור התחנה המרכזית ובאזור בית העסק אלפא, הרי שעוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית בשלב זה, אינה מצדיקה את החזקתו של העורר במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים נגדו.

16.

במסגרת השיקולים אשר על בית-המשפט לשקול בבואו לבחון את האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר, נמצא גם השיקול המתייחס לעוצמתן של הראיות (ראו דבריי בבש"פ 9261/06 וליד מזאריב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.2006)).

בענייננו, לאור כל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא, כי עוצמתן הנמוכה של הראיות לכאורה נגד העורר מצדיקה בחינה של שחרור לחלופת מעצר (ראו בש"פ 4584/11 אמג'ד ג'בארין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2011); בש"פ 3138/05 גיא חסיד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.5.2005) ; בש"פ 327/98 בנימין אלגאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.98)).

אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה, שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר לאחר קבלת תסקיר בעניינו של העורר מטעם שירות המבחן, המתבקש להגישו בתוך

15 יום, וככל שזה יהיה חיובי, יורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר אשר תיראה ראויה בעיניו ובתנאי שחרור לפי שיקול דעתו, כולל גם הפקדה כספית גבוהה במזומן.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת בבית המשפט המחוזי.