בש"פ 8078/11 ליאור כלפא נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 1.11.2011 (מ"ת 31873-10-11, כב' השופט

צ' קפאח ) בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת וכן הורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינו מטעם שירות המבחן.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וכן נשיאת נשק והובלתו ללא רשות על פי דין לפי סעיף 144(ב) לחוק. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, במהלך השנים 2000-2003 שירת קרוב משפחתו של העורר (להלן: א.א. ) כחייל קרבי בחיל ההנדסה ואגב כך נטל כמויות גדולות של תחמושת ואמצעי חבלה מצה"ל ואחסן אותם בדירתו (להלן: הנשק ). זאת בלא היתר כדין. על פי הנטען, במהלך שירותו הצבאי של א.א. ביקש ממנו העורר, כי יעביר לידיו סוגים שונים של נשק על מנת להגן על עצמו ולהרתיע גורמים המאיימים על חייו. במועד מסוים במהלך אותה תקופה שוחח העורר עם א.א והנחה אותו היכן להניח את הנשק. בהמשך הובל הנשק לביתו של העורר ונמסר לידיו על ידי שני אנשים נוספים (להלן:

האירוע ), יוסי אליישר (להלן: אליישר ) וליאור בליסה (להלן: בליסה ). מכתב האישום עולה כי האירוע התרחש "לאחר חודש ינואר 2002 ולא יאוחר מאפריל 2003" (סעיף 6ב לכתב האישום המתוקן).

עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון מיום 1.11.2011 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה כנגדו אך טען כי הן מעלות ספק שמא מדובר בעבירות שהתיישנו. בית המשפט קבע כי העורר יוחזק במעצר עד למתן החלטה אחרת, שתינתן לאחר קבלת תסקיר מעצר מאת שירות המבחן בעניינו. בית המשפט התייחס להודעתו של א.א. במשטרה, שעל בסיסה הוגש כתב האישום כנגד העורר, ממנה עולים מספר פרטים המטים את הכף לטובת האפשרות שהאירוע התרחש לפני 9 שנים (משמע – לא התיישנו). כך, א.א אמר בהודעתו כי האירוע התרחש בשליש האחרון של השירות הצבאי שלו (קרי בין יולי 2002 ליולי 2003), ונמצא כי באותה עת שירת בבית הספר להנדסה קרבית – דבר שאיפשר לו גישה לנשק. את טענת העורר שלפיה האירוע התרחש בחודש אפריל שנת 2001 שלל בית המשפט בקובעו כי הנשק היה זמין עבור א.א רק החל מינואר 2002, עת החל לשרת בבית הספר להנדסה, וכן כי הגרסא עליה נסמך העורר העולה מדבריו של אליישר, אשר על פי כתב האישום היה מעורב אף הוא באירוע, אינה עקבית.

לאור האמור, דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות וקבע כי היא אינה מצדיקה את שחרור העורר בשלב זה. לבסוף נקבע כי לאור פעילותו הפלילית של העורר מאז האירוע, שאף הביאוהו לריצוי מאסר בפועל, הרי שיש להידרש לחוות דעת שירות המבחן בטרם קבלת החלטה בעניין מעצרו.

העורר טוען כי עצם חלוף השנים הרבות מאז ביצוע העבירה המיוחסת לו – לכאורה – מחייב את שחרורו המיידי. לדבריו, הסיכוי הגבוה שמדובר בעבירה שהתיישנה, הוא שמהווה כרסום בראיות ולפיכך מצדיק את שחרורו. כמו כן, אין לטעמו כל הצדקה להחזקתו במעצר בגין עבירות שביצע לכאורה כאשר היה בחור צעיר בן 20. עוד הוא טוען כי העבירה המיוחסת לו נעשתה לצורך הרתעה והפחדה בלבד, ולא לצורך פגיעה באדם דבר המלמד כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות. בנוסף טוען העורר כי בית המשפט המחוזי הפלה למעשה בינו לבין בליסה ששוחרר בתום הדיון ללא תנאים מגבילים. לבסוף הוא טוען, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות הכוללות התמודדות עם מחלת הסרטן וכן הולדת בתו מיד לאחר שנעצר.

המשיבה מצידה, מבקשת לדחות את הערר. לטענתה, בית המשפט המחוזי כתב החלטה קצרה ותמציתית התוחמת את האפשרות לביצוע העבירות לתקופת זמן מסוימת שלפיה אין מקום לטענת ההתיישנות. עוד היא טוענת כי שלל הראיות תומכות באפשרות זו. לעניין טענת האפליה שמעלה העורר, היא טוענת כי המקרה של בליסה אובחן על ידי בית המשפט שקבע כי הוא היה אך ה"שליח" שלקח את הנשק ומשמעורבותו באירוע פחותה בהרבה ממעורבותו של העורר. באשר לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות טוענת המשיבה כי העורר הוכיח שהוא ממשיך באורח חיים עברייני וכי האירוע נשוא כתב האישום לא היה מקרה נקודתי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

כידוע, תנאי מקדמי למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים נגדו הוא קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו (ראו סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996; ב ש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נ(2) 133, 148 (1996) ). בענייננו, העורר אינו חולק על עצם קיומן של ראיות לכאורה (ראו סעיף 12 להודעת הערר וכן ש'10-11 בעמוד 1 להחלטת בית המשפט המחוזי). המחלוקת היחידה היא בשאלה האם העבירות המיוחסות לעורר התיישנו. שאלה זו היא כמובן שאלה עובדתית ודינה להתברר במסגרת ההליך הפלילי העיקרי שיתנהל כנגד העורר. בשלב זה, ככל שאכן קיימות ראיות לכאורה שבכוחן להביא להרשעתו של העורר, אם יוכחו כנדרש בפלילים (ראו למשל בש"פ 5294/11 שללשוילי נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 24.7.2011), הרי שאין בטענותיו בנוגע להתיישנות האפשרית של העבירות, כדי להועיל לו. יתרה מכך, החלטתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה בשלב זה נוטה הכף לעבר דחיית טענת ההתיישנות לגופה, מבוססת על ניתוח סביר של חומר הראיות בתיק דנן ולא מצאתי מקום להתערב בו.

אם כן, כל שנותר לברר הוא האם בהינתן ראיות לכאורה, המסוכנות הנשקפת מן העורר מצדיקה את המשך מעצרו. לצורך כך הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן. החלטה זו סבירה וראויה בנסיבות העניין ולא מצאתי מקום להתערב בה. העובדה כי העורר נותר במעצר עד למתן החלטה אחרת, בשים לב לסד הזמנים המצומצם שקבע בית המשפט (דיון נוסף בעניינו של העורר נקבע ליום 14.11.2011 – בעוד כ-7 ימים מהיום), אף היא מוצדקת לטעמי, לאחר שנמצא כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו בעבירות מסוג נשיאת נשק, וכן לאור פעילותו הפלילית מאז קרות האירוע. באשר ל"אפליה" הנטענת על ידי העורר בינו לבין בליסה, שכאמור שוחרר ממעצר ללא תנאים מגבילים, בית המשפט איבחן בין שני המקרים כראוי ואין מקום להתערב בשיקול דעתו גם בעניין זה.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.