בש"פ 7041/07 מאיר יעקב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) מיום 7.8.07 בב"ש 9820/07, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר, יחד עם שניים אחרים, הוגש כתב אישום (מתוקן) האוחז 22 אישומים. מתוכם, 16 אישומים המיוחסים לעורר, ואלו כוללים עבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה וניסיון לתקיפה, איומים וגניבה. בקצירת האומר יאמר כי עיקר האישומים נוגעים למעורבותו של העורר בפרשת סחיטה של בעל שתי חברות הסעות בירושלים (להלן: המתלונן ). על-פי הנטען בכתב האישום, במשך תקופה של למעלה משלוש שנים, נהג העורר לדרוש מהמתלונן שישלם לו כספים, בצורות תשלום שונות, בעילות שונות ואף ללא כל עילה. דרישותיו אלו לוו באיומים, בהטלת אימה, בהתנהגות מאיימת ובהפעלת כוח. לעיתים נלוו לעורר אנשים נוספים ולעיתים פעל לבדו. עקב חששו של המתלונן מפני העורר - כתוצאה מן הכוח שנקט כלפיו והאימה שהטיל עליו - שילם המתלונן לעורר במהלך השנים סכומי כסף רבים וגבוהים שהגיעו לכדי מאות אלפי שקלים; מימן עבורו את צריכת הדלק בסכומים של עשרות אלפי שקלים וכן נתן לו מכשיר "מירס" לשימוש על חשבון אחת החברות שבבעלותו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בבקשה, נטען כי בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר; כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילות למעצרו על-פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ובהן מסוכנותו, חשש מהימלטותו וחשש מפני שיבוש הליכי המשפט; וכן כי אין בנסיבות העניין תחליף ראוי למעצרו עד תום ההליכים. עוד צוין כי לעורר הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות, סמים, הפרעה לשוטר, איומים והיזק לרכוש, וכי תלוי ועומד נגדו כתב אישום נוסף בגין עבירות של איומים, תקיפה, הדחה בחקירה והיזק בזדון.

3.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בהחלטתו, עמד בית המשפט בפירוט על חלק מן האישומים המיוחסים לעורר, הסביר כיצד ניתן לבסס על הודעותיו של המתלונן, בצירוף התמיכות הקיימות להן, ראיות לכאורה נגד העורר, ולבסוף מצא כי יש בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורה לביסוס כל חלקי כתב האישום המתייחסים לעורר. אשר לקיומה של עילה למעצרו של העורר, דחה בית המשפט את הטענה כי עילה כאמור קמה בשל החשש להימלטותו של העורר וציין כי הטענה אינה מעוגנת בחומר הראיות ואינה נובעת באופן אינהרנטי מן האישומים המיוחסים לעורר. מנגד, קבע בית המשפט כי עילת המעצר שעניינה חשש משיבוש הליכי משפט נובעת באופן ישיר מטיב האישומים המיוחסים לעורר וציין כי מי שעל פי הנטען הטיל מוראו שוב ושוב על המתלונן ועל אנשים אחרים ואף איים עליהם לבל יעזו לפנות למשטרה, מעיד על עצמו בהתנהגותו כי הרעיון של שיבוש הליכי משפט אינו זר לו. עוד קבע בית המשפט כי הגם שהמעשים המיוחסים לעורר אינם מקימים חזקת מסוכנות מכוח החוק, העבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח מעידות, מעצם טיבן, על מסוכנות, ועל כן מצא כי גם עילת המעצר המיוסדת על מסוכנותו של העורר בוססה כראוי. לעניין קיומה של חלופת מעצר הבחין בית המשפט בין העורר לשותפיו לכתב האישום, ובעוד שבהתייחס לשני הנאשמים האחרים מצא בית המשפט כי יש לשחררם לחלופת מעצר, בהתייחס לעורר סבר הוא כי לא ניתן להפיג בשלב זה את מסוכנותו ואת החשש שישבש מהלכי משפט באמצעות חלופה שתפגע פחות בחירותו, ועל כן, הורה על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

4.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי בו מעלה העורר שלל טענות שאלו העיקריות שביניהן: ראשית , יוצא העורר כנגד קביעת בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו. לטענתו, גרסתו של המתלונן שקרית ורצופת תהיות וקשיים; אין לתת בה אמון; היא נעדרת כל תימוכין אובייקטיביים, ומהימנותה - כמו גם מהימנותו של המתלונן עצמו - מוטלת בספק. לאור זאת, נטען כי בית המשפט שגה בבחינתו את הראיות באופן שטחי בלבד ותוך התעלמות מן הקשיים העולים מהן ומטענת ההגנה כי סיכויי ההרשעה הינם קלושים או למצער, אינם מצדיקים צעד דרסטי של מעצר עד תום ההליכים. שנית , טוען העורר כי אין עילה למעצרו. לדבריו, המעשים המיוחסים לו אינם מצביעים על מסוכנות הכרחית הנשקפת ממנו ואין גם ראיות ממשיות המבססות חשש לשיבוש מהלכי משפט. מכל מקום, נטען כי מדובר במסוכנות שניתן לנטרלה באמצעות חלופת מעצר. שלישית, טוען העורר לאפלייתו בהשוואה למעורבים האחרים בפרשה. לטענתו, ההחלטה על מעצרו נבעה מהשוואת עניינו לעניינם של הנאשמים האחרים ולא מבחינה נפרדת ועצמאית של השאלה האם נסיבות העניין אמנם מחייבות את מעצרו עד תום ההליכים.

5.

בא-כוח המשיבה טען בדיון לפניי כי יש לדחות את הערר. הוא חלק על טענת הסנגור באשר להעדר ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר וטען כי בהינתן הודעותיו של המתלונן והתמיכות הקיימות להן ומנגד העובדה כי העורר שתק ולא מסר את גרסתו למיוחס לו, אין בסיס לטענה זו. אשר לקיומה של עילת מעצר הדגיש בא-כוח המשיבה את העובדה כי על פי הנטען, העורר נהג באלימות ובאיומים באופן שיטתי ועל פני תקופה ארוכה. על רקע עברו הפלילי של העורר ולאור איומיו על המתלונן והאלימות שנקט כלפיו, נטען כי יש חשש ממשי לפגיעה במתלונן ולניסיונות שיבוש מצד העורר. שילוב זה בין המסוכנות הנשקפת מן העורר לחשש מפני שיבוש, הוא שמקים, לשיטתו של בא-כוח המשיבה, את הצורך במעצרו של העורר. אשר לעובדה כי יתר הנאשמים בפרשה שוחררו, טען בא-כוח המשיבה כי בית המשפט ביסס כראוי את ההבחנות שערך בין המעורבים השונים. לצד זאת, ציין הוא כי עם התקדמות התיק ניתן יהיה כמובן לשקול את העניין מחדש.

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את הטיעונים שהעלו בפניי הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לקבל את הערר.

בא-כוח העורר הקדיש חלק ניכר מטיעונו לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, תוך שהוא מנסה לשכנע כי לאור פסק הדין בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל (פ"ד נ(2) 133 (1996), להלן: עניין זאדה ), שגה בית המשפט בכך שבחן באופן שטחי את הראיות הקיימות נגד העורר מבלי לבחון לגופו של עניין את טענות ההגנה לגביהן ואת סיכויי ההרשעה על בסיסן. טענה זו אין בידי לקבל. כזכור, מצויים אנו בשלב המקדמי של החלטה על מעצר עד תום ההליכים. בשלב זה, נדרשת התביעה להראות כי קיימות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", כשהמבחן לעניין זה הוא האם בחומר החקירה מצוי פוטנציאל ראייתי שיהיה בכוחו, בסיום המשפט, להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי ( עניין זאדה , בעמ' 146-150). בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחינת מהימנותן ומשקלן של העדויות השונות ( שם , בעמ' 148); בחינת חומר החקירה הינה "על-פניו" - הגם שאינה "טכנית" או "סכמאטית" - והעובדה כי קיימים קשיים או סתירות במסכת הראיות, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את ערכן של הראיות כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" ( שם , בעמ' 148, 151). ממילא, על מנת לערער את התשתית הראייתית הלכאורית, על ההגנה להראות בקע של ממש בתשתית הראיות, אשר מאפשר להעריך - כבר בשלב זה - כי גם לאחר שהראיות תעובדנה במסגרת ההליך הפלילי, הסבירות כי הן תובלנה להרשעה אינה גבוהה (בש"פ 10638/05 גבוע נ' מדינת ישראל ( לא פורסמה, 28.11.05)). איני סבורה כי הטענות שהעלה הסנגור במקרה הנוכחי מובילות למסקנה כאמור. לאור היקפו הרחב של כתב האישום, בית המשפט לא נדרש אמנם בהחלטתו לכל אחד ואחד מן האישומים המיוחסים לעורר, אולם הוא התייחס בהרחבה למספר פרשיות מרכזיות בכתב האישום ולגביהן בחן בפירוט את התשתית הראייתית הקיימת נגד העורר. כפי שצוין, בלב המסכת הראייתית עומדת גרסתו של המתלונן באשר לאירועים המופיעים בכתב האישום, אשר נתמכת בעדויות שונות נוספות. לצד זאת, ניצבת שתיקתו של העורר במהלך חקירתו במשטרה (למעט אמירה מצומצמת שלו, אליה התייחס בית המשפט). אף שקיימות סתירות שונות בגרסתו של המתלונן, כמו גם בינה לבין העדויות האחרות, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט כי אין מדובר בסתירות היורדות לשורש גרסתו של המתלונן, וכך גם מסקנתו כי ככלל, לצורך שלב זה של ההליכים, קיימת בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת.

אשר לטענת בא-כוח העורר באשר לקיומה של עילה למעצרו של העורר: בית משפט זה קבע לא אחת כי בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טיבה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, כמו גם חשש מפני שיבוש הליכים והשפעה על עדים שטרם העידו, וכי לרוב לא ניתן להפיגם באמצעות חלופת מעצר (ראו לדוגמה: בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון , פ"ד נח(2) 406, 410-411 (2003); בש"פ 3919/05 שעשע נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.5.05) וההפניות שם). הדברים נכונים גם בענייננו. האישומים המיוחסים לעורר רבים וחמורים. מצטיירת מהם דמותו של אדם אשר במשך תקופה ארוכה, ובאופן שיטתי, נקט באיומים ובאלימות הן כלפי המתלונן והן כלפי אנשים נוספים, על מנת לגבות סכומי כסף משמעותיים, שלאו דווקא הגיעו לו בדין. בנסיבות אלו, וגם על רקע עברו הפלילי של העורר, קם חשש ברור הן מהמסוכנות הנשקפת ממנו והן מהאפשרות שינסה לשבש מהלכי משפט ולהשפיע על עדים, במידה וישוחרר. אני מקבלת איפוא גם את מסקנת בית המשפט כי ישנה עילה למעצרו של העורר, וכי לעת הזו, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

לבסוף, אני סבורה כי גם דין טענתו של העורר באשר לאפלייתו בהשוואה ליתר המעורבים להידחות. בית המשפט תיאר את הטעמים שבגינם ראה הוא להבחין בין הנאשמים השונים בפרשה, ובפרט הדגיש כי אף שלעורר עבר פלילי מכביד פחות מזה של הנאשמים האחרים, הרי שמעשיו נמשכו במשך תקופה ארוכה; כי הוא מצטייר כדמות המובילה והיוזמת של מעשי סחיטה רבים; וכי לנאשמים אחרים מיוחסים מספר מועט של אישומים בהשוואה לעורר כך שיש חשש שהם ייאלצו לשהות במעצר זמן רב מבלי שמשפטם יתקדם, הגם שמעשיהם כשלעצמם אינם מקימים עילת מעצר. כן הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי אחד מן הנאשמים האחרים לא נקט כלל אלימות פיסית כלפי המתלונן והשני הפעיל אלימות כלפיו בשני מקרים בלבד, והתרשם כי המתלונן לא חש תחושת איום מצדו של נאשם זה כפי שהוא חש ביחס לעורר וכי נאשם זה מסוגל לרסן עצמו ביתר הצלחה מן העורר. עוד התייחס בית המשפט לעובדה כי שני המעורבים האחרים היו משוחררים בתנאים ובערובה במהלך משפטם הקודם וכי לא עלתה כל טענה לגבי הפרת תנאי השחרור מצידם. לבסוף, הובאה בחשבון העובדה כי שותף שלישי לפרשה משוחרר בערובה ויש להניח שלא יתבקש מעצרו. בסיכומו של דבר, ולאחר שבחנתי את הדברים גם אני, אני סבורה כי בהבחנות אלו שערך בית המשפט המחוזי יש ממש, ולפיכך לא מצאתי להתערב בשיקול-הדעת שהפעיל בעניין.

אשר על כן, הערר נדחה. יחד עם זאת, אני רואה לציין כי כפי שרמז בית המשפט המחוזי וכפי שמוסכם גם על בא-כוח המשיבה, בהחלט יתכן כי עם ההתקדמות במשפט - אשר יש לקוות כי ינוהל בקצב מהיר - ובפרט לאחר שהמתלונן ימסור את עדותו, ניתן יהיה לשקול מחדש את ההכרח במעצרו של העורר, וזאת כמובן ככל שהסנגור יבקש כי יערך עיון מחודש בהחלטה על מעצרו. לפיכך, ראוי כבר עתה לעשות מאמץ כי עדותו של המתלונן תישמע בהקדם עם תחילת המשפט, דבר אשר יוכל לצמצם את החשש מפני שיבוש וכן לתרום להבהרת תמונת המצב הראייתית בתיק.