בש"פ 4097/04 אלון זקס נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל שני נאשמים נוספים הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה בכח שהביאה לידי עשיית המעשה, סחיטה באיומים שהביאה לידי עשיית המעשה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתמצית, בין החודשים נובמבר 2002 לדצמבר 2003 היה העורר שותף עם אחד הנאשמים הנוספים במתן הלוואות בריבית שלא באמצעות מוסד פיננסי וכן בגביית חובות עבור נושים שונים. באחד הימים, על רקע מחלוקת כספית בין העורר לבין לווה שלו, שלימים היה לעובד שלו, קרא לו העורר לבוא לחדר מדרגות מול משרדו, ושם קילל אותו, צעק עליו והכה אותו בראשו. משם נסע העורר עם העובד למשרד אחר של העורר ושם הוסיף והכה את העובד באגרופים ודחף אצבעות לתוך עינו. לאחר מכן דרש העורר מאותו עובד בכוח ובאיומים למצוא מקור שממנו יביא לו כסף. כתוצאה מהמכות שספג העובד נגרמו לו חבלות חמורות בכל חלקי גופו. בית המשפט (כבוד השופט ח' כבוב), בהחלטתו מיום 25.3.04, ציווה לשחרר את העורר ל"מעצר בית" בבית אחותו וכן קבע תנאי שחרור נוספים.

העורר ערר על התנאים שבהם הותנה שחרורו.

2.לדעת בא כוח העורר היה על בית המשפט לאמץ את המלצת שרות המבחן להתיר לעורר לצאת מ"מעצר הבית" בבית אחותו ולעבוד במינימרקט של אחיו, בליווי ובפיקוח של אחיו. עוד ביקש כי העורר ישהה בבית אחיו במקום בבית אחותו, שבו צר לו המקום. לעניין זה ציין כי אחיו של העורר נמצא ראוי לפקח על העורר והוא מוכן להביאו מביתו ולהחזירו לשם ולהיות צמוד לעורר במשך 24 שעות ביממה. לכך הוסיף כי כתב האישום "חובק בחובו 18 אישומים מהם אישום אחד בלבד הקשור לעורר כך שעתיד להתנהל משפט ארוך וממושך", כי העורר תומך כלכלית בזוג הורים שמצבם הגופני קשה ביותר, וכי אין הבדל מהותי בין מעצר בית מוחלט לבין מעצר בית המאפשר יציאה לעבודה עם ליווי הדוק ופיקוח מלא.

3.דין הערר להידחות.

לא בכדי עמדתי למעלה בפירוט על המעשים המיוחסים לעורר. מדובר במעשים המעידים על המסוכנות הגדולה הנשקפת ממנו, שחיזוק לה מצוי בהרשעותיו הקודמות וברישומים הפליליים שלו, בשל עבירות של החזקת נשק שלא כדין, גניבה, קבלת נכסים שהושגו בפשע, החזקת נכס חשוד כגנוב, פריצה, היזק לרכוש במזיד, פריצה לרכב בכוונה לגנוב וגניבה מרכב.

בהחלטות קודמות עמדתי על המסוכנות שבעבירת הסחיטה:

"בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופייה, מסוכנותו של הנאשם; אף על פי שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. מעשים כאלה מטילים מורא נורא על הקורבן, שכל ימיו ולילותיו מתיירא הוא מכל עלה נדף; כל עוד מתהלך המאיים חופשי בין הבריות ואינו כלוא בבית הסוהר. מעשים כאלה פוגעים בסדרי החברה ומאיימים על שלומו וביטחונו של הציבור. יש להגן על הקורבנות ועל הציבור על ידי כליאתו של העבריין בבית הסוהר ואין לנהוג עמו במידת הרחמים" (בש"פ 7464/00 אגרונוב רחים נ' מדינת ישראל תקדין עליון 2000(3), 2128, 2129. וכן ראו, בין היתר, בש"פ 7683/99 רומן חנניב נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 1999(3) 641; וכן בש"פ 7283/98 סדייב גמלט נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 1998(4) 246).

חסד עשה בית המשפט המחוזי עם העורר כאשר החליט לשחררו לחלופת מעצר בתנאים שקבע. אין להקל עליו – וממילא, לסכן את הציבור – על ידי שחרורו, למעשה, מ"מעצר הבית" בדרך של התרת יציאתו לעבודה במינימרקט של אחיו. אין להוסיף ולהקל עליו על ידי שינוי התנאי של שהייה בבית אחותו – שנקבע לפי הצעתו – לשהייה בבית אחיו.

4.

הערר נדחה.