בש"פ 3348/07 אבי אבוטבול נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן ) שהורה

לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

1 .

כתב-אישום שהוגש נגד העורר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מגולל את קורותיו של סכסוך שנתגלע בין אחיו של העורר לבין רענן לוי (להלן:"רענן"), אשר הסתיים, כך נטען, ברציחתו של רענן בידי העורר ואחרים .

2.

אלו הן עיקרי העובדות הצריכות לעניין: בשעות הלילה של יום 18.12.04 הזדמנו אמיר אבוטבול, אחיו של העורר (להלן:"אמיר") ורענן למועדון "שפיים" (להלן:"המועדון"), ובין השניים התפתחה תגרה. עם שוך התגרה, התקשר אמיר לעורר והזעיקו למקום. דקות ספורות עובר לשעה 02:00 הגיעו העורר ועימו שלושה נאשמים אחרים בפרשה – פרנסואה אבוטבול (להלן:"פרנסואה"), שי מכלוף (להלן:"שי") ואסי בן דוד (להלן:"אסי") למועדון וחנו בסמוך אליו. עם הגעתם למקום, התפתחה תגרה נוספת אשר הסתיימה בדקירתם של שניים מחבריו של אמיר ובפציעתם של אחדים מחבריו של רענן. אחד הפצועים פונה לבית-החולים ובמקביל, נמלטו רענן וחבריו מזירת הקטטה.

3.

בכך לא תמו אירועי אותו לילה, שכן – לפי המיוחס – העורר, פרנסואה, שי ואסי נכנסו לרכב בו הגיעו למועדון ופתחו במרדף אחר רענן וחבריו, כשהעורר נוהג ברכבו של פרנסואה. חבריו של רענן הצליחו להימלט מן הרכב הדולק אחריהם, אולם גורלו של רענן לא שפר עליו, שכן במהלך מנוסתו הוא מעד על סוללת עפר שניצבה במקום. בשלב זה, האיץ העורר את מהירותו של הרכב תוך שהוא סוטה לכיוונו של רענן וחוסם את נתיב המנוסה שלו. בניסיון להציל עצמו, כנטען, נתלה רענן על מגן המחובר לחלקו הקדמי של הרכב וכתוצאה מכך נגרר בכיוון הנסיעה מרחק של מספר מטרים. בשלב זה, הורה פרנסואה לעורר לעצור מיידית את הרכב. העורר נשמע להוראתו ועצר את הרכב כשהוא חוסם את רענן, אשר עמד בקדמת הג'יפ כשידיו מגוננות על פניו והוא מתחנן לבל יפגעו בו. בשלב זה, ירד

פרנסואה מן הרכב כשהוא מגדף את רענן, שלף מכיסו סכין ודקר את רענן בחזהו ובירכו השמאלית. כתוצאה מדקירות אלו, מצא רענן את מותו.

4.

בגין כל אלה, יוחסה לפרנסואה ולעורר עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. בד בבד עם הגשת כתב-האישום הוגשה לבית-משפט קמא בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המעורבים בפרשה, וביניהם העורר. הראיות עליהן התבססה המשיבה בבקשתה היו, בין היתר, הודעותיו של אסי; פלטי תקשורת ואיכונים הממקמים את העורר וחבריו באזור שפיים בזמנים הרלוונטיים לרצח; עדויות עדי ראייה אשר ראו את העורר בצוותא עם אחרים בזירת הרצח בזמנים הרלוונטיים; וחוות-דעת פתולוגית מנתיחת גופתו של רענן. עוד ביקשה המשיבה להסתמך על עדותה של רעות רובין (להלן:"רעות") מי שהייתה חברתו של העורר בתקופה הרלוונטית לאישומים ומסרה כי העורר התוודה בפניה אודות מעורבותו במעשה ואף מסר לה תיאור מפורט. לעדה זו – התופסת מקום מרכזי בפרשה שנפרשה לפנינו – נשוב עוד להתייחס בהמשך.

5.

לאחר סקירת חומר הראיות בפרשה, קבע בית-משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה ברמה גבוהה נגד העורר בכל הנוגע לכלל פעילותו ותרומתו לביצוע תקיפתו של רענן, ואולם, בכל הנוגע לעבירת הרצח – רמת הראיות הלכאוריות נגדו אינה גבוהה. נוכח כך, ובשל גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי ראה בית-משפט קמא לבחון אפשרות לחלופת מעצר. העורר הופנה אפוא, בהחלטה מיום 1.2.07,לשירות המבחן לצורך בחינת מסוכנותו אם ישוחרר לחלופת מעצר .

6.

בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-משפט קמא צוין, כי נגד העורר נפתחו בעבר שני תיקים בגין עבירות אלימות, באחד מהם נדרש העורר להפקיד ערבות והשני נמחק. בנוסף על אלה, תלוי ועומד נגדו תיק בגין תקיפת בת-זוג. בהמשך צוין, כי העורר שלל כל בעייתיות בהתנהגותו, ואלימות בכלל זה, וכי הפער בין דבריו לבין האישומים החמורים המיוחסים לו מקשה על הערכת הסיכון הנשקף ממנו. לבסוף צוין, כי קיים קושי מקצועי להעריך את מידת הפיקוח הנדרשת במצבו של העורר ואת אופיו, אך ככל שיוחלט להורות על חלופת מעצר, הרי שחלופת מעצר בבית הוריו היא חלופה מגובשת.

7.

בהחלטתו מיום 19.2.07 הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד לסיום עדותה של רעות נגדו, תוך שהוא קובע כי עם תום העדות ניתן יהיה לשוב ולשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בהחלטתו חזר בית-משפט קמא והבהיר, כי עוצמתן של הראיות הלכאוריות הקיימות נגד העורר באשר לעבירת הרצח אינה גבוהה. עוד ציין בית-המשפט, כי רישומיו הפליליים של העורר אינם מקימים מכשול בלתי עביר מפני שחרורו. ברם נקבע, כי שיחות טלפון שביצע העורר עם רעות מלמדות על הסיכון הנשקף ממנו :

"בשיחות ניכר רצונו של ה[עורר] להניא את המתלוננת מלפצות פיה ולדבר לפני המשטרה. חמור מכך, ה[עורר] מסביר, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי יהיה עליו להרוג את המתלוננת (הכוונה לרעות רובין, ע' פ') אם זאת תעז להוציא מילה מפיה... כמו כן מאיים ה[עורר] על המתלוננת כי ירצח אותה אם יידע שהלכה וסיפרה את 'סודם'. נתונים אלה מצביעים על מסוכנות בולטת. מסוכנות רבה ורמה. מסוכנות זו, כשהיא נערמת על כף המאזניים במחובר לעוצמת הראיות, שכאמור – אינה גבוהה – מטה את הכף לחובתו" (החלטת בית-משפט קמא מיום 19.2.07, עמ' 42 לפרוטוקול).

8.

רעות סיימה את עדותה בפני בית-משפט קמא, ומאז היא שוהה במקום מסתור בחסות המשטרה.

9.

על יסוד החלטתו הקודמת של בית-משפט קמא בעניינו של העורר, הגיש בא כוח העורר ביום 19.3.07 בקשה לקבוע מועד לדיון בבקשה לשחרור העורר לחלופת מעצר , ודיון בבקשה התקיים ביום 12.4.07. בהחלטתו הורה בית-משפט קמא כי העורר יוותר במעצר עד לתום ההליכים נגדו. הוחלט כי חרף כך שעדותה של רעות הסתיימה – המסוכנות הנשקפת כלפיה מן העורר לא פגה או התעמעמה. בהחלטה זו צוין עוד, כי להערכת המדינה, חייה של רעות נתונים בסכנה, ואמצעי ההגנה שננקטו על ידי המדינה מוצדקים.

10.

בערר שלפני וכן בדיון טען בא-כוח העורר כי מחומר הראיות עולה כי לא ניתן לייחס לעורר עבירת רצח הואיל ואין כל ראיה לכך שהוא ידע שפרנסואה נושא עימו סכין או שבכוונתו להמית את רענן וכן כי אין ממש בטענה לפיה העורר היה נהגו של הרכב שדלק אחר רענן. לחלופין נטען כי בית-משפט קמא לא נתן משקל מספק לעוצמתן הנמוכה של הראיות הלכאוריות נגדו. עוד נטען, כי בית-משפט קמא לא נתן משקל הולם לעמדתו החיובית של שירות המבחן ביחס לחלופת מעצר בבית הוריו של המבקש. להשקפת העורר, תסקיר שירות המבחן אינו מלמד על מסוכנות כלשהי הנשקפת ממנו, וכך גם עדויות שנשמעו עד כה במשפטו, לרבות עדותה של רעות אשר ממילא נסתיימה זה מכבר. לבסוף נטען, כי יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח גילו הצעיר ועברו הנקי; נוכח התקופה הארוכה שבמהלכה היה העורר משוחרר בערובה, מבלי שחטא בביצוען של עבירות נוספות ומבלי שעשה כל ניסיון לחבל בחקירה או להימלט מפניהן של רשויות החקירה; נוכח התקופה הממושכת בה הוא שוהה במעצר; ונוכח העובדה שמעורבים אחרים בפרשה שוחררו לחלופת מעצר.

11.

המשיבה מתנגדת לבקשה. להשקפתה, קיימות ראיות לכאורה מבוססות כדבעי לחובתו של העורר ונשקפת ממנו סכנה של ממש כלפי רעות, הנלמדת, בראש ובראשונה, מן המעשים המיוחסים לו וכן מהתנהגות אלימה שהפגין העורר כלפיה בעבר. המשיבה סבורה עוד, כי מן העורר נשקפת סכנה של ממש אף כלפי עדים נוספים העתידים להעיד נגדו. יצוין כבר עתה, כי עיון בפרוטוקול הדיון שהתנהל בבית-משפט קמא מעלה כי טענה זו לא נטענה בפניו במפורש.

12.

לאחר שקילת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. טענת העורר לפיה אין בנמצא ראיות לכאורה הקושרות אותו לאישום המיוחס לו, אינה מקובלת עלי. חומר הראיות מעלה, לכאורה, כי העורר נטל חלק דומיננטי במרדף, אשר היה בעל אופי מסוכן ואלים שהיה בו פוטנציאל ברור לסיכון חיים מעצם העובדה שרענן נתלה על קדמת הרכב בו נהג, כנטען, העורר: "... אז כשהג'יפ מתחיל להתקרב אלינו... עם האורות, הוא התחיל להאיץ כאילו... והתחלנו להבין שכאילו הוא הולך לפגוע בנו... הוא נכנס לשביל... התחיל להאיץ, אנחנו ראינו מאחורה אורות... אני רואה את האורות פשוט בתוך העיניים... האורות מסנוור אותך אתה לא רואה שום דבר, הג'יפ מתחיל להתקרב הוא מאיץ... אני זוכר שראיתי שהג'יפ פגע ברענן ורענן נתלה על המגן שלו...באותו שעה ראיתי את רענן נתלה על ה... תלוי על הגריל... על המגן הזה הוא היה תלוי" (עמ' 35-30 להודעתו של אלעד פרננדז, חברו של רענן מיום 8.3.05; עמ' 2 להודעתו של שאהד מורים, חברו של רענן, מיום 18.12.04; עמ' 2 להודעתו של אלעד עטיה, חברו של רענן, מיום 22.12.04; עמ' 3 להודעתו של יוסי דנגורי, חברו של רענן, מיום 16.5.06; עמ' 2 להודעתו של ג'אבר בראכת, מאבטח במועדון שפיים, מיום 16.4.06).

13.

עוד עולה מחומר הראיות, כי העורר העיד על עצמו שידע שפרנסואה מתעתד לדקור את רענן: "אני רואה את הילד נופל ואני... ואני אומר לפרנסואה... הייתי בטוח שאתה... [תגרום לו, ע' פ] דקירה קטנה ברגל" (עמ' 12 למ.ט 176/06(8)). ובמקום אחר: "חשבתי שאם הוא כבר ידקור, אז ידקור אותו ברגל, משהו שאפשר, שזה דברים שהם רגילים כאילו, דקירה קטנה שאפשר לצאת מזה" (עדותה של רעות, עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 29.3.07) וכן "הוא חשב שהוא יתן לו דקירה קטנה ברגל או בישבן" (עדותה של רעות, עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 29.3.07). מכאן שלכאורה, הבין העורר היטב שפרנסואה נושא עימו סכין ומתכוון לפגוע לרעה ברענן, והוא אפשר לו לעשות זאת על ידי כך שחסם את נתיב המנוסה של רענן באמצעות הרכב (עמ' 11 למט 176/06(8)). לפיכך, על פניו –

ומבלי להכריע לגופו של עניין בסוגיה זו הנתונה להכרעתה על ערכאה קמא –

לא ניתן לקבל את עמדתו של בא-כוח העורר לפיה לא קיימות ראיות לכאורה באישום של רצח.

14.

בית-משפט קמא קבע כי הראיות לכאורה נגד העורר בעבירות הרצח אינן בעצמה גבוהה. המדינה חולקת על קביעה זו. העורר מבקש להשאירה בעינה. אינני רואה לקבוע מסמרות במחלוקת זו, שכן גם אם אניח לטובת העורר שקביעה זו בדין יסודה, אין בכך כדי להועיל לו. במצב דברים מעין זה עשוי, אמנם, בית-המשפט להורות על חלופת מעצר (ראו, למשל, בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב , לא פורסם; בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' אבו כף לא פורסם ; בש"פ 8320/00 אשואל נ' מדינת ישראל, לא פורסם ; בש"פ 5174/99 חאלדי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 5280/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (5) 361, 363; קדמי

הנ"ל, בעמ' 212). בנסיבות מקרה זה, כפי שקבעה הערכאה קמא, לא היה מקום לעשות כן.

15.

אין חולק כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה – על פי הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(1)לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן:"חוק המעצרים) – חזקת מסוכנות סטטוטורית.

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא זו בלבד שחזקה זו לא הופרכה מכוח חומר הראיות שהוגש לבית-המשפט (י' קדמי " על סדר הדין בפלילים " (חלק ראשון, תשס"ג – 2003) בעמ' 258, להלן: קדמי )

אלא ש מסכת הראיות המתייחסת לאירועי ליל הרצח מעצימה אותה.

16.

מן הדברים שסיפר, לכאורה, העורר לרעות עולה כי הוא היה זה שנהג ברכב במהלך המרדף אחר רענן (עמ' 7 למט 176/06 (8)). עוד עולה מדבריו של העורר לרעות, כי העורר וחבריו פתחו במרדף אחר רענן בתגובה לתגרה שהתפתחה קודם לכן. מן התשתית שנסקרה לעיל עולה לכאורה כי תוצאה אפשרית של המרדף היתה

פגיעה ברענן. העורר ציין עוד, כי הוא ראה את רענן מנסה להתגונן מפני פגיעתו הרעה של פרנסואה:"אבי [הכוונה לעורר, ע' פ'] סיפר לי, שהוא שמע את הילד... צועק..."זה לא אני. זה לא אני", וראה... [שרענן] הגן עם הידיים על הפנים שלו, כאילו... "זה לא אני. אל תבוא אלי" (עמ' 13 למט 176/06(8)) בעוד שפרנסואה מגדף אותו. לפי הנטען, העורר לא נחלץ לעזרתו של רענן בשלב כלשהו של האירועים. התמונה הלכאורית העולה מתיאורים אלה של מרדף ומעורבות לכאורה בדקירתו של אדם המתחנן על נפשו היא קשה, ולהשקפתי, היא ממחישה את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

17.

יתרה מכך. מקובלת עלי קביעתו של בית-משפט קמא לפיה מסוכנותו של העורר כלפי רעות – ברורה, ונובעת לא רק מכך שעדותה עומדת לחובתו, אלא אף מן התמונה העגומה העולה מהודעותיה של רעות במשטרה באשר למסכת ההטרדות והאיומים שהופעלה נגדה. רעות סיפרה על איומים קשים שהפנה אליה העורר. בין היתר אמר לה העורר: " אם אני רק ידע (כך במקור, ע' פ') שאת מתקרבת למשטרה, אני לא יודע מה אני יעשה לך" (עמ' 19 למ.ט 176/06(3)). ועוד הוא אמר לה: "רעות... זה יהיה הסוף שלך אני בעצמי אהרוג אותך, אם תספרי, כי עדיף לי למות ולא לדעת שאת... שלא תלשיני עלי... אני מעדיף להרוג"(עמ' 27 למ.ט 176/06(8); עמ' 35 למ.ט 176/06(5)) ובמקום אחר: "... אני אדע שהלכת ואמרת למישהו, אני ארצח אותך, ככה הוא אמר, אני ארצח אותך, את לא תעשי לי את זה" (עמ' 35 למ.ט 176/06(5)).

18.

לאלה, מצטרפת התנהלותו של העורר כלפי רעות עובר לאירועי הרצח, שאף היא מלמדת על אפיוני התנהגותו. כעולה מהודעותיה של רעות במשטרה, העורר השליך לעברה בקבוקים וכוסות זכוכית (עמ' 46-45 ועמ' 49 למ.ט 176/06(8); כאשר פגש אותה במועדון בו בילו שניהם הוא משך אותה בחוזקה וגרר אותה החוצה (עמ' 33-32 למ.ט 176/06(8); איים עליה והטריד אותה (עמ' 28 למ.ט 176/06(8); לאחר פרידתם וכאשר החלה להתראות עם אחר, מצאה את רכבו של חברה החדש כשחלונותיו מנופצים וגלגליו נקורים. בעקבות כך שוחח חברה החדש עם העורר והעורר איים עליו (עדותה של רעות, עמ' 36 לפרוטוקול).

19.

טוען בא-כוח העורר, כי מעדותה של רעות עולה כי "הבינה" שמעשיו של העורר "נבעו מתוך אהבה כלפיה" ועוד עולה ממנה כי רעות אינה חשה כי נשקף לה סיכון כלשהו מצד העורר. אינני רואה לקבל טענה זו. קשה להבין מה בין אהבתו של העורר לרעות למעשים שנקט כלפיה והטענה לפיה יש לראות מעשים מעין אלו כהפגנת אהבה אינה יכולה להישמע. ממילא, הערכת המסוכנות הנשקפת מנאשם או אחר נתונה בידיו של בית-המשפט ובידיו בלבד. הערכה זו אמנם נסמכת, לא אחת, גם על

תחושותיהם של מתלוננים או מעורבים אחרים בפרשה אולם ברור, כי זהו מרכיב אחד בלבד בהערכת המסוכנות. חרף דברים שאמרה רעות בעדותה בדבר העדר חשש מפניו של העורר סבר בית-משפט קמא כי העורר מהווה כלפיה סיכון של ממש. על יסוד התשתית שנפרשה לעיל אני סבור כי מסקנתו זו הגיונית ומבוססת היטב, ולא ראיתי כל עילה לשנות ממנה.

20.

חרף כך שבית-משפט קמא לא התייחס במפורש בהחלטתו האחרונה לסיכון הנשקף מן העורר ביחס לעדים אחרים האמורים להעיד נגדו, ועל אף שדברים שאמרנו עד כה, די בהם כדי להשאיר את ההחלטה נושא הערר על כנה, מן הנמנע הוא שלא להתייחס גם לסוגיה זו. מעורבים שונים בפרשה הביעו חשש פן יבולע להם אם יחליטו לחשוף את הידוע להם אודות אירועי ליל הרצח. כך איציק בנפשיאן – אשר נכח במועדון שפיים בליל הרצח וראה את העורר מגיע למועדון – ציין: "אני מכיר אותם ואני פוחד" (עמ' 2 לחקירה מיום 30.12.04). ובמקום אחר הוא אומר:"ברגע שאני יספר לך אתם פותחים את כל התיק אתם עוצרים את כולם למה נראה לך שאני יספר לך ואחרי זה יבואו וירצחו אותי, למה?" (עמ' 2 לחקירה מיום 4.1.05). בנפשיאן אף מציין כי איימו עליו לבל יספר את הידוע לו (עמ' 5-4 לחקירה מיום 4.1.05), וכי הוא הבטיח שימנע מלמסור עדות אודות אירועי ליל הרצח (עמ' 6 ועמ' 14 לחקירה מיום 4.1.05). במהלך עדותו בבית-המשפט הוא חזר בו מדברים שמסר בחקירתו המשטרתית כנגד המעורבים בפרשה והוכרז כעד עוין.

21.

זוהי אף התמונה העולה מן ההודעות שנרשמו מפיו של אסי:"הם כמו אלוהים ואם הם יחליטו שמדבריו הם נפגעו – אז הם גם ייפגעו בו או בהורים שלו" (עמ' 3 לזכ"ד מיום 8.4.06). אסי אף פנה לחוקר ואמר לו ש"הוא מעדיף שיכרתו לו את הידיים או הרגליים ושלאמא שלו יהיה עם מי לדבר… מאשר למות" (עמ' 5 לזכ"ד מיום 8.4.06) ועוד כהנה וכהנה אמירות המעידות על יראתו מפני העורר וחבריו. כפי שציינתי לעיל, הערכתו של בית-המשפט בדבר מסוכנות הנשקפת מנאשם אינה נשענת, באופן בלעדי, על תחושת הסכנה הסובייקטיבית של מעורבים בפרשה. אולם בנסיבות המקרה שלפנינו, החשש שהביעו רבים, בהצטרפותם לנכונותו המוצהרת של העורר לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את גילוי אירועי ליל הרצח ולהשתלשלות העובדתית עליה עמדנו – מאירים באור ברור את המסוכנות הנשקפת ממנו ליתר המעורבים בפרשה.

22.

נוכח כל אלה, הרי חרף גילו הצעיר של העורר ועברו שאינו מכביד, לא שוכנעתי כי יהיה בחלופה כלשהי – מגובשת ככל שתהיה – כדי להשיג את מטרת המעצר או לשלול את מסוכנותו של העורר. אם נוסיף לכך את העובדה ששירות המבחן נמנע להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אין מנוס מן המסקנה כי החלטת הערכאה קמא, לעצור את העורר עד תום ההליכים, בדין יסודה.

23.

בחתימת הדברים נציין, כי גם טענתו של העורר לפיה בשל העובדה שמעורבים אחרים בפרשה שוחררו לחלופת מעצר יש להורות כך גם בעניינו – אינה יכולה להתקבל, שכן בנסיבות המקרה קיימת הבחנה ברורה בין העורר, לו יוחסה עבירת רצח לבין שי ואסי, להם לא יוחסה עבירה כאמור כי אם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (והשוו: בש"פ 4345/90 הררי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(4) 830; בש"פ 6326/97 מוסלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 7841/99 גרינברג נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, לא פורסם; קדמי הנ"ל, בעמ' 264).

אשר על כן הערר נדחה.