בש"פ 9279/09 אמין חאג' יחיא נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ) מיום 2.11.09, שבגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

ביום 6.9.09 הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום המייחס לעורר ולשני נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים ; בנפרד, להלן: נאשם 1 ו- נאשם 2 ) עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; שוד בנסיבות מחמירות, והיזק בזדון, לפי סעיפים 499(א)1, 402(ב) בצירוף סעיף 29 ו-452 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי האמור בכתב האישום, קשרו הנאשמים קשר לשדוד כספת בביתו של המתלונן. ביום 15.8.09 הגיעו העורר ושני הנאשמים הנוספים לביתו של המתלונן (להלן: הבית ), שבו שהו באותה עת ילדיו הקטינים ובן דודתם בן ה-7, כשהם בגפם. בהתאם לתכנון מוקדם, המתין העורר ברכב, בעוד הנאשמים הנוספים נכנסו לבית, ותוך הפעלת כוח פיסי ואיומים בנשק שהביאו עימם, הוציאו ממנו כספת ונמלטו עמה. כתב אישום נפרד הוגש נגד נאשם נוסף בפרשה (להלן: ג'אבר ) המייחס לו עבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402 (ב) בצירוף עם סעיף 31 לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב האישום, עובר לביצוע מעשה השוד הנטען, הגיע ג'אבר עם רכבו בסמוך לבית במטרה לתצפת ולדווח לעורר ולנאשמים על תנועות המשטרה או על כל אירוע חריג. זאת עשה ג'אבר בהוראת העורר שמאוחר יותר בירר עימו את מצב התנועה ונוכחות המשטרה באזור, ופעל בהתאם. בהמשך, בעת שהנאשמים החלו מוציאים את הכספת מן הבית, נסע העורר לכיוונו של ג'אבר והסיעו אל הבית על מנת שזה יסייע בידם להוציא את הכספת מן הבית.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של העורר והנאשמים הנוספים עד תום ההליכים. ביום 16.9.09, דן בית המשפט בעניינו של הנאשם 2 והורה על קבלת תסקיר מבחן. באותו מעמד, הורה בית המשפט על דחיית ההחלטה בעניינם של העורר ונאשם 1 לצורך עיון בתיק החקירה.

ביום 30.9.09, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מבחן אף בעניינם של הנאשם 1 והעורר. ביום 29.10.09, ולאחר קבלת תסקיר המבחן נידון עניינם של הנאשם 1 והעורר בשנית. ביום 2.11.09 הורה בית המשפט על מעצרם של הנאשם 1 והעורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי לא קיימת חלופת מעצר אשר תוכל לאיין את מסוכנותם, זאת חרף המלצת שירות המבחן לשקול חלופת מעצר. נוסיף כי בעניינו של המשיב 2, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים בהסכמת סנגורו, ואילו בעניינו של ג'אבר מצא בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר, לפי המלצת שירות המבחן ובהסכמת באי כוחם של הצדדים.

מכאן הערר שלפניי.

3.

לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע על סמך אותה מסכת נתונים כי ג'אבר ישוחרר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית, בעוד שלגבי העורר נקבע כי אין בחלופת מעצר זו כדי לאיין את מסוכנותו. עוד נטען, כי תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר, המליץ על חלופת מעצר בדרך של מעצר בית מוחלט בפיקוח הוריו. העורר טוען כי משעה שהמלצת שירות המבחן הן בעניינו של העורר, הן בעניינו של ג'אבר זהות, הרי שאין מקום להבחין ביניהם אף לעניין חלופות המעצר. לבסוף, טוען העורר כי יש ליתן משקל לעברו הנקי, ולכך שחלקו בעבירה, לפי הראיות לכאורה, היה מצומצם מזה של ג'אבר, אשר שוחרר, כאמור, לחלופת מעצר.

4.

מנגד, טוענת המדינה כי שלושת הנאשמים בכתב האישום נעצרו עד תום ההליכים, ואילו ג'אבר שוחרר בהסכמת המדינה, נוכח העובדה שהוא היה במעגל החיצוני של האירוע, ושבראיות שנאספו לא היה די כדי לייחס לו את קשירת הקשר. לפיכך, להבדיל מן האחרים, הואשם ג'אבר בעבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות. לדברי המדינה, אין כל בסיס לטענה כי חלקו של העורר באירוע נופל מזה של ג'אבר, שכן העורר היה גורם דומיננטי בו, ובהוראותיו הגיעו לזירה יתר המעורבים. לטענתה, אפשר שבעובדה שידו של העורר הייתה מגובסת יש כדי להסביר את הישארותו ברכב במהלכו. לבסוף, טוענת המדינה כי נוכח הסיכון שטמון בעורר, והעובדה שהמפקחים שהציע במסגרת חלופת מעצר התקשו בעבר להציב לו גבולות ראויים, לא ניתן להסתפק בשחרור העורר לחלופת מעצר.

5.

דין הערר להידחות. ביסוד הערר עומדת טענתו של העורר כי בית המשפט נהג איפה ואיפה עת ראה להורות על מעצרו עד תום ההליכים שעה שג'אבר שוחרר לחלופת מעצר. אין לקבל טענה זו. בדין טענה המדינה כי אין מקום לגזור גזירה שווה בין העורר לבין ג'אבר, אשר חלקו באירוע נפל מזה של שאר המעורבים בו והתמצה בסיוע לו, ומכאן האישום השונה בעניינו, שהינו במדרג נמוך יותר של חומרה מאלה שיוחסו לנאשמים האחרים. די בכך כדי להסיר מהדרך את הטענה לפגיעה בשוויון. אכן, מהותה של אפליה הינה מתן יחס שונה לשווים (והשוו: בש"פ 7696/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753, 768 (2003); בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2009)). כפי שראינו חלקם של העורר ושל ג'אבר באירוע אינו שווה. למעלה מן הצורך נוסיף כי אף שככלל יש לנהוג שוויון בין נאשמים שונים בגין אותה מסכת עובדתית, אין שיקול זה אלא שיקול אחד מבין השיקולים הנשקלים על-ידי בית המשפט בטרם יחליט בשאלת המעצר (ראו למשל 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.6.09); בש"פ 5540/09 מרזן נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 9.7.08)). במקרה שלפנינו, שבו מדובר בתכנון מראש של פשע אלים, תוך שימוש בכלי נשק, ורמת מסוכנות גבוהה כפועל יוצא, תמים דעים אני עם נימוקיו של בית המשפט המחוזי לקביעתו כי חלופות המעצר המוצעות, כמפורט בתסקיר שרות המבחן, אינן מבטיחות פיקוח נאות ואין בהן כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן העורר. בנסיבות אלה האינטרס הציבורי מחייב את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

לפיכך, אני דוחה את הערר.