בש"פ 9602/09 קאסם תאיה נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר ושלושה אחרים (להלן: האחרים) הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (גניבת רכב); ניסיון לגניבת רכב; סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; וכן חבלה בכוונה מחמירה; לפי סעיפים 499(א)(1), 413ב, בצירוף עם סעיף 25, 332, 275 ו-329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). עוד מואשם העורר בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיפים 67 ו- 10(א), בצירוף עם סעיף 38(ג) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, וכן בעבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

לפי עובדות כתב האישום, בתחילת חודש ספטמבר 2009, נפסל רישיון הנהיגה של העורר, בידיעתו, לפרק זמן של 11 חודשים. בחלוף כחודש, קשרו העורר והאחרים קשר לגנוב משאית, וביום 3.10.09 הגיעו שלושה אלמונים (להלן: האלמונים ) לחניון מפעל בבת ים שבו חנתה באותה עת משאית. האלמונים ניתקו את מכשיר האיתורן שהיה במשאית, שברו את החלון, נכנסו למשאית והתניעוה. בהמשך, הסיעו שניים מהאלמונים את המשאית לחניון צדדי והחנו אותה שם. המשטרה איתרה את המשאית, ובמקום הוצב מארב. בשעות הלילה המאוחרות של יום 4.10.09, הגיעו למקום הימצאה של המשאית שני כלי רכב, האחד נהוג בידי נאשם 4 ועימו שני פלונים (להלן: הפלונים ), והשני נהוג בידי העורר, שבו ישבו שני הנאשמים הנותרים, הם הנאשמים 3-2. נאשם 4 נכנס למשאית בעוד שני הפלונים מתצפתים במקום, ואילו נאשם 3 נעמד בסמוך למשאית. בשלב זה, יצאו השוטרים מן המארב ורצו לכיוון המשאית, הנאשמים ושאר כלי הרכב, כשהם קוראים "עצור משטרה" וחובשים כובעי זיהוי משטרתיים. הפלונים נכנסו לאחד מכלי הרכב וניסו להימלט מן המקום, ואילו העורר ונאשם 2 ניסו להימלט מן המקום ברכב השני, כאשר העורר

נוהג ברכב, בעוד הנאשמים 4-3 רצים לכיוונו. בהמשך, תוך כדי ניסיונם להימלט, פגע הרכב שבו ישבו העורר ונאשם 2 באחד השוטרים, נגרמה לו חבלה בכף רגל ימין והוא פונה לטיפול בבית חולים. בסמוך לכך, הצליחו הנאשמים 4-3 לקפוץ לתוך הרכב שבו ישבו העורר והנאשם 2, אשר נסע לאט יותר בתנועת "זיגזג", והמשיכו לנסוע ברכב בנסיעה מהירה על מנת להימלט מאופנוע משטרתי שדלק אחריהם. העורר והנאשמים ניסו לנגח באמצעות רכבם את האופנוע המשטרתי, ובהמשך בלמו את הרכב בלימת חירום כדי שהאופנוע המשטרתי יפגע הרכב. מאוחר יותר, כיבו העורר והנאשמים את אורות הרכב כדי להימלט מן המשטרה, בזמן שניידות נוספות רודפות אחריהם, נסעו בניגוד לכיוון התנועה וניסו לנגח ניידת משטרתית, עד שלבסוף התנגשו בחומת אבנים ונעצרו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר והאחרים עד תום ההליכים. ביום 22.10.09 החליט בית המשפט המחוזי לשלוח את הנאשמים 4-3 שלא הואשמו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לקבלת תסקיר מעצר, ובהמשך, ביום 11.11.09, שחרר בית המשפט את הנאשם 3 לחלופת מעצר, בהתאם להמלצת שירות המבחן. ביום 5.11.09 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) לבקשת המדינה, והורה על מעצרם של העורר והמשיב 2 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו, עמד בית המשפט על מסוכנותם הרבה של השניים, תוך שהוא קובע כי ביושבם האחד לצד השני בעת ביצוע העבירות המיוחסות להם, לא ניתן להבחין ביניהם, וכל אחד אחראי למעשי רעהו. מסוכנות זו, הנתמכת גם בעברם הפלילי של העורר ושל הנאשם 2, הביאה את בית המשפט להורות על מעצרם של השניים עד תום ההליכים, אף בלא להפנותם לשירות המבחן לשם בחינת אפשרות שחרורם לחלופה. העורר וכמוהו נאשם 2 ראו לערור על ההחלטה בפני בית משפט זה. ביום 25.11.09 הורה בית משפט זה (בש"פ 9178/09, השופט ס' ג'ובראן) על שליחתו של נאשם 2 לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, לאחר שפסק כי לא ראה טעם לאבחנה מיוחדת בין נאשם 2 לשני הנאשמים האחרים אשר הופנו לקבלת תסקיר, וכן על רקע נסיבותיו האישיות של נאשם 2, שהינו המפרנס העיקרי במשפחתו ואב לארבעה קטינים, אשר לא הסתבך בפלילים במשך העשור האחרון. כאמור, גם העורר ראה לערור על החלטת בית המשפט המחוזי, ועררו הוא ערר זה שלפניי.

4.

לבו של הערר בטענת העורר כי מצב הדברים הנוכחי שבו כל שלושת הנאשמים בתיק הופנו לקבלת תסקיר בעוד הוא נעצר עד תום ההליכים בלא תסקיר, עולה כדי אפליה. לטענתו, אף כי עברו כולל הרשעה אחת בעבירות הקשורות לרכב, אין לראות בשל כך את עניינו כנבדל מאלה של חבריו, כך במיוחד בכל הנוגע לנאשם 2 שעברו כולל 6 הרשעות שונות. עוד טוען העורר כי חומר הראיות מצביע על כך שהיה זה הנאשם 2 אשר האיץ בו להמשיך בנסיעה ולא לעצור, וכי הנאשם 2 עצמו העיד כי העורר פחד ולא ידע כיצד לפעול. העורר מוסיף וטוען כי איש מן הנאשמים האחרים לא עשה דבר כדי לעצרו והשלושה אף עודדו אותו להמשיך בנסיעה. לטענתו, הוא לא זיהה כי לפניו איש משטרה, ובהופיע מולו איש עם סכין, פעל בלחץ, ובהשפעת פחדו, המשיך בנסיעה. בהקשר אחר, ובהתייחס להאשמתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, טוען העורר כי עורך דינו הודיע לו כי הפסילה לא נכנסה לתוקף, וכי באותו שלב יכול הוא להמשיך לנהוג. לבסוף, מצביע העורר על היותו נשוי ואב ל-2 ילדים קטינים, ועל העסקתו עד למעצר בבית אבות משען לשביעות רצונם המלאה של מעסיקיו.

5.

המדינה טוענת מנגד, כי בית משפט זה הבחין הבחן היטב בין שלושת הנאשמים לבין העורר, על רקע היותו של העורר מי שנהג ברכב לכל אורך האירוע. לטענת המדינה, העורר היה מעורב במרדף ארוך ומסוכן, ובידיו היה להביא לסיומו של האירוע בכל עת, אך הוא נמנע מלעשות כן, תוך נסיעה ללא אורות, ב"זיגזג" ותוך ניגוח אופנוע וניידת משטרה. באשר לעברו, מציינת המדינה כי העבירות שבהן הורשע אמנם אינן נושאות חומרה מיוחדת, אך הן משליכות על מידת האמון שניתן לתת בעורר, ולו בשל סמיכות זמנים שבין עבירות אלה לבין המקרה הנוכחי.

6.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, והוספתי ועיינתי בהחלטות שניתנו בעניינם של הנאשמים האחרים, ובפרט הנאשם 2, מצאתי, לא בלי התלבטות, להורות על שליחתו של העורר לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. חלקם של הנאשמים 4-3 נופל מחלקו של העורר נוכח החלטת המדינה שלא להאשימם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. משכך, אין לראות בשליחתם לקבלת תסקיר משום אמת מידה בנוגע לאופן שבו יש לנהוג בעורר. פני הדברים שונים בהתייחס לנאשם 2. אמנם, חלקם של העורר והנאשם 2 באירועים, לא חלק זהה הוא, ולו מפאת העובדה שהיה זה העורר אשר נהג לכל אורך הדרך, והיה בעל השליטה בכל רגע נתון, להיענות לקריאות השוטרים ולעצור, לא כל שכן להימנע מלדרוס את השוטר או לנסות ולנגח את הניידת והאופנועים המשטרתיים. ואולם, אף שהנאשם 2 לא היה זה שנהג ברכב בפועל, חלקו באירועים היה דומיננטי, כמי שישב במושב הקדמי ליד העורר, שלגביו אמר הנאשם 2 כי "פחד", והאיץ בו כי ייסע, ובלשונו- "אני התחלתי לצעוק שיסע". כידוע, ביצוע בצוותא לפי סעיף 29 לחוק העונשין, אינו מחייב כי כל אחד מן המבצעים ישלים בעצמו את כל יסודות העבירה, וניתן לייחס לנאשם ביצוע בצוותא כל זמן שמעשהו ותרומתו לביצוע העבירות אינם בבחינת הכנה בלבד לביצוע העבירה (ראו ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 388, 402 (1997) (להלן: עניין פלונים ); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 462 (2008)). על פניו נראה, כי מעשיו של המשיב 2 ותרומתו לביצוע העבירות שיוחסו לעורר ולו הינם, לכאורה, משמעותיים וכי העורר והוא פעלו "כגוף אחד לביצוע המשימה העבריינית" (עניין פלונים , שם). כך החליט גם בית המשפט המחוזי. חרף כל זאת, ראה בית משפט זה להורות על שליחתו של הנאשם 2 לתסקיר מטעם שירות המבחן. במצב דברים זה, נוכח הזהות שבין האישומים המיוחסים לשני הנאשמים, ומידת מעורבותם האמורה במסכת האירועים, מן הראוי כי העורר יישלח גם הוא לבחינת אפשרות שחרורו לחלופה בדרך של תסקיר. אכן, אף ששוויון בין נאשמים בגין אותה מסכת עובדתית, אינו אלא שיקול אחד מבין השיקולים הנשקלים על-ידי בית המשפט בטרם יחליט בשאלת המעצר (ראו למשל בש"פ 9279/09 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.11.09); 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.09); בש"פ 5540/09 מרזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.08)), לשיקול זה יש משקל של ממש. כאמור, מוכן אני להניח, כפי שטוענת המדינה וכפי שנקבע על ידי בית משפט זה בעניינו של הנאשם 2, כי אין זהות בחלקם באירועים של העורר ושל הנאשם 2. גם עברם הפלילי אינו זהה. עברו של הנאשם 2 כולל מספר רב בהרבה של הרשעות מזה של העורר, והוא אף ריצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, הגם שחלף עשור מאז הרשעותיו הקודמות. אולם מה שמכריע את הכף להשקפתי הינו היותם לכאורה מבצעים בצוותא של הגרעין המרכזי של המעשים נושא כתב האישום.

אשר על-כן, הערר מתקבל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן חלופת מעצר שאותה יציע העורר באמצעות תסקיר מעצר. למותר לציין, כי אינני מביע כל עמדה בנוגע לתוצאת הדיון בבית המשפט המחוזי, אשר יחליט על פי שיקול דעתו, לאחר שיעיין בתסקיר ויאזין לטענות הצדדים.

עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי, יישאר העורר במעצר.