בש"פ 9567/09 סאמר קוואסמה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' זילברטל ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

ביום 19.11.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד העורר ושלושה נאשמים נוספים. במסגרת כתב האישום מיוחסות לעורר שלוש עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של עסקה אחרת בנשק לפי סעיף 144(ב2) ל חוק העונשין ; ועבירה אחת של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) ל חוק העונשין . לפי המיוחס בכתב האישום, מקורה של הפרשה בסיכום שהושג בין רבחי סליאמה (להלן: רבחי ) לבין סוכן משטרתי סמוי המכונה "מוחמד" (להלן: הסוכן ), לפיה ימכור הראשון מטעני חבלה ואמצעי לחימה לאחרון. לפי הנטען, לצורך הוצאתן לפועל של עסקאות נשק אלו, פנה רבחי אל העורר מספר פעמים, והעורר סיפק לו את אמצעי הלחימה המבוקשים, לאחר שהשיגם מגורמים שונים. כך, לפי האמור באישום השני שבכתב האישום, ביום 24.8.2009 או בסמוך לכך, סיכם הסוכן עם רבחי כי יקנה ממנו שני מטעני חבלה. בסמוך לשיחה שהתנהלה בין הסוכן לרבחי, פנה רבחי טלפונית לעורר, ותיאם איתו את אופן אספקת מטעני החבלה לסוכן, ואת המחיר שיידרש עבורם. בהמשך לכך, ביום 25.8.2009 הגיעו העורר ורבחי ברכבו של העורר לנקודת המפגש שנקבעה עם הסוכן, ומסרו לו 2 "מטעני צינור" תמורת 2,600 ש"ח. לפי האמור באישום השלישי שבכתב האישום, ביום 31.8.2009, במהלכה של פגישה שהתקיימה בין רבחי לסוכן, ביקש הסוכן לרכוש אקדח מרבחי, ואילו רבחי הציע לו, ביוזמתו, לרכוש שני מטעני חבלה נוספים וכן רובה מסוג "קרלו". לצורך הוצאת העסקה לפועל, פנה רבחי ביום 31.8.2009 לעורר ושאל אותו אם יוכל להשיג לו אקדח מן הסוג שנתבקש על-ידי הסוכן. בהמשך לכך, ביום 1.9.2009 התקשר העורר אל שניים ממכריו וביקש לברר את מחירו של אקדח כאמור. באותו היום, שוחחו העורר ורבחי בטלפון, והעורר הודיע לרבחי כי יוכל להשיג לו אקדח מסוג "סטאר". בהמשך אותו הערב, ולאחר שנתקיימה שיחה טלפונית נוספת בין רבחי לבין העורר בעניין העסקה, נערכה פגישה בין רבחי לבין הסוכן שבמהלכה נמכר רובה מסוג "קרלו" לסוכן תמורת 4,500 ש"ח. לפי הנטען באישום הרביעי שבכתב האישום, ביום 6.9.2009 נערכה שיחה טלפונית בין רבחי לסוכן, שבמהלכה ביקש הסוכן להיפגש עם רבחי. זמן קצר לאחר מכן, יידע רבחי את העורר בדבר פגישתם המתוכננת של השניים. ביום 8.9.2009 התקשר הסוכן לרבחי וביקש ממנו להשיג עבורו שני רימוני-יד. לצורך מימושה של עסקה זו, פנה רבחי אל העורר ושאל אותו אם יש ברשותו רימוני-יד. לאחר שבירר העורר את סוגיית זמינותם של רימונים מן הסוג המבוקש, צלצל העורר אל רבחי, והודיע לו כי יוכל לספק את הרימונים בעוד מספר ימים. במהלכה של אותה שיחה תיאמו השניים את המחיר שידרשו עבור הרימונים. בסופו של יום לא יצאה עסקת הרימונים אל הפועל, ובמקומה נרקמה בין רבחי לסוכן תוכנית לביצועה של עסקה למכר של מטען חבלה נוסף. ביום 14.9.2009, לאחר שהעורר ורבחי תיאמו ביניהם את פרטיה של עסקה זו, נערכה פגישה שבמהלכה מסר רבחי לסוכן את מטען החבלה תמורת 1,200 ש"ח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 26.11.2009 נעתר בית המשפט לבקשתה של המדינה. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי עיון בחומר החקירה מעלה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, במידה שדי בה על-מנת להורות על מעצרו עד תום ההליכים. תשתית ראייתית לכאורית זו, כך הסביר בית המשפט, מבוססת בעיקרה על שקלוטים של שיחות שנערכו בין הסוכן לרבחי ובין רבחי לעורר, אשר נקלטו במהלכן של האזנות סתר שבוצעו בקווי הטלפון הרלבנטיים. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי רבחי זיהה את העורר כדובר ברבות מן השיחות הללו, ואף העורר עצמו הודה שהוא הדובר בחלק מן השיחות. עוד הוסיף בית המשפט כי משנשאל העורר לפשרן של השיחות, לא הצליח לספק הסבר הגיוני שיש בו כדי לעורר ספק בסיווגן של שיחות אלה כשיחות הנסבות על דבר הוצאתן לפועל של עסקאות בנשק. כן הבהיר בית המשפט כי ניתן היה לזהות רצף הגיוני בין השיחות שנערכו בין הסוכן לרבחי, שבגדרן הוסכם על הסחורה שתסופק במסגרת עסקה פלונית, לבין השיחות שנערכו בין רבחי לעורר זמן קצר לאחר מכן, שבמהלכן נשאל העורר לגבי יכולתו לספק את אמצעי הלחימה המדוברים. עוד סבר בית המשפט, כי ניתן היה אף לזהות קשר ברור בין תוכנן של שיחות אלו לבין מהותן של העסקאות שיצאו לפועל בסופו של יום. משקלן של הראיות לכאורה שנאספו כנגד העורר התחזק, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, אף בשים לב לעובדה שבבעלותו רכב מן הסוג שמוזכר באישום השני. מנגד, מצא בית המשפט כי טענתו של העורר - שלפיה השיחות שנערכו בינו לבין רבחי נגעו לעניינים הקשורים לעבודתו של העורר בתחום המזגנים – אינה משכנעת. בהמשך החלטתו, עמד בית המשפט על קיומה של עילת מעצר בשל מסוכנות העורר, וציין כי לעמדתו, אין לאיין את המסוכנות העולה מאופיים והיקפם של המעשים המיוחסים לעורר על דרך של שחרורו לחלופת מעצר. כאן המקום להזכיר כי עובר להגשת כתב אישום בעניינו, דחה בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא ש' פיינברג ) את בקשת המדינה להורות על מעצרו של העורר עד להגשת כתב האישום, והורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית, וכי ערר שהגישה המדינה על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ'

רביד ). על אף דבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר עד למועד הגשת כתב האישום נגדו, הורה בית המשפט על מעצרו, תוך שהוא מדגיש כי שחרורו של העורר ממעצר עובר להגשת כתב האישום לא נבע מהעדר מסוכנותו, אלא מחוסר אפשרות לעמוד על מלוא היקפן של הראיות שנאספו נגדו בדיונים קודמים. נוכח כל השיקולים שנסקרו לעיל, הורה בית המשפט, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו משיג העורר, בראש ובראשונה, על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות נגדו ראיות לכאורה במידה הנדרשת לשם מעצרו. לטענת העורר, בית המשפט התבסס בהחלטתו אך על קטעי שיחות שתועדו על-ידי המדינה, והסתמכות זו על קטעי שיחות - להבדיל משיחות שלמות - הובילה להוצאת דבריו של העורר מחוץ להקשרם. כך, טוען העורר,

אילו היו עומדים בפני בית המשפט תמלולי השיחות במלואן, היה מתבהר כי השיחות נסבו על עניינים הנוגעים לעבודתו של העורר. עוד טוען העורר כי לא ניתן לייחס לו את ביצוען של שיחות הטלפון שהוא לא הודה בדבר ביצוען, וזאת משום שהשיחות בוצעו מטלפון של חברה שהיה זמין לשימושם אנשים רבים העובדים באותה החברה. העורר מוסיף וטוען כי אף עמידה על תוכן השיחות הטלפוניות מחלישה את הקשר הלכאורי שבין השיחות שהתקיימו, לכאורה, בין העורר לרבחי, לבין עסקאות הנשק שבוצעו על-ידי רבחי. זאת בשל כך שסכומי הכסף שהוזכרו בשיחות הטלפון שונים מהמחירים שאותם דרש רבחי מן הסוכן, בסופו של יום, עבור אמצעי הלחימה. לבסוף, טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא התייחס להחלטותיהם הקודמות של בית המשפט השלום והמחוזי בעניינו, שבמסגרתן נקבע כי לא קיימות נגד העורר ראיות לכאורה במידה המצדיקה את מעצרו. העורר אף משיג על קביעתו של בית המשפט לפיה לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו על דרך של שחרורו לחלופת מעצר. הוא מצביע, בהקשר זה, על העובדה שהיה משוחרר לתקופה של שבועיים בתנאי מעצר בית, עובר להגשת כתב האישום, וכי בתקופה זו לא הפר את תנאי חלופת המעצר שנקבעו. מכך יש להסיק, לשיטתו, כי ניתן לתת בו את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר. עוד טוען העורר כי רמת המסוכנות הנמוכה הנשקפת ממנו, עולה אף מנסיבותיו האישיות – היותו אב לחמישה ונעדר עבר פלילי. לבסוף מבקש העורר לעמוד על כך שמתוך שלושה-עשר חשודים שנחקרו בחשד למעורבות בפרשה זו, ובהם ארבעת הנאשמים שנגדם הוגש כתב האישום, רק הוא ורבחי מצאו עצמם, בסופו של יום, במעצר.

בדיון שנערך לפניי טענה ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות. לטענתה, מעיון בחומר החקירה שנאסף נגד העורר, עולה מארג של ראיות שיש בו כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית שדי בה לשם מעצרו של העורר. מארג זה כולל את השקלוטים של שיחות הטלפון שנערכו בין העורר לרבחי ובין רבחי לסוכן, ואת ההצלבה ביניהן; את הודעותיהם של העורר ושל הנאשמים האחרים בפרשה; ואת הודעותיו של הסוכן המשטרתי. כן הצביעה ב"כ המדינה על כך שבבעלותו של העורר רכב מן הסוג המתואר באישום השני שבכתב האישום – עובדה שיש בה, לטעמה, כדי לחזק את חומר הראיות לכאורה שקיים נגד המשיב. באשר לטענת העורר בדבר חלקיות השקלוטים, העירה ב"כ המדינה כי מאחר שבית המשפט אינו נותן בדרך כלל היתר לתמלול מלא של שיחות שיורטו בהאזנות סתר, הושמטו מן השקלוטים כל הפרטים שאינם רלבנטיים לנושא האישומים המיוחסים לעורר. ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת נוכח מסוכנותו הגבוהה, העולה מאופיים של המעשים המיוחסים לו, ומהעובדה שמדובר במעשים חוזרים ונשנים. כן טענה ב"כ המדינה, כי אין בהחלטות הקודמות בעניינו של המשיב, שנתקבלו טרם הגשת כתב האישום נגדו, כדי לכבול את ידו של בית המשפט הדן בשאלת מעצרו עד תום ההליכים, וזאת מאחר שבפני בתי המשפט השלום והמחוזי שנתנו החלטות אלו לא עמד מלוא חומר הראיות שקיים נגד העורר כיום. לבסוף ציינה ב"כ המדינה כי המדינה הסכימה לשחרורם של הנאשמים האחרים בפרשה נוכח חלקם המשני במעשים המתוארים בכתב האישום ועל רקע קשיים ראייתיים שהתעוררו בעניינם, וכי תיקי החקירה שנפתחו לגבי שאר החשודים טרם נסגרו, ולא התקבלו החלטות סופיות בעניינם.

4.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. באשר לפלוגתא שהתעוררה בין הצדדים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, לפי דרישת סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), אומר כי לאחר עיון בחומר החקירה הרב שהוגש לי על-ידי ב"כ המדינה, נחה דעתי כי במקרה שלפנינו מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית שדי בה לשם מעצרו של העורר. תשתית ראייתית לכאורית זו מבוססת על שילוב המידע העולה מהודעות העורר במשטרה, מהודעות הסוכן המשטרתי במשטרה, ומעיון בשקלוטי שיחות הטלפון שנערכו בין העורר לרבחי ובין רבחי לסוכן.

כך, למשל, באשר לאישום השני שבכתב האישום, ניתן לראות כי בהודעתו מיום 27.8.2009 מציין הסוכן כי ביום 24.8.2009 התקשר לרבחי (המכונה בהודעותיו של הסוכן בשמות "מוהנד" ו-"אבו ג'אבר") ושאל אותו לגבי אפשרות רכישתם של שני מטעני חבלה ומחירם הצפוי. המחיר שהוסכם בין השניים, לפי האמור בהודעתו של הסוכן, הוא 2,600 ש"ח. בהתאם לכך, מעיון בשקלוט שיחה שהתנהלה בין העורר לרבחי למחרת אותו היום (25.8.2009; שיחה מס' 47 בתיק החקירה) עולה בבירור כי רבחי מדווח לעורר שהתחייב למכור את הסחורה (המכונה "השתיים") ל"גבר" ב-2,600 ש"ח, וכי השניים מתדיינים על המחיר הראוי. בהמשך השיחה, קובעים העורר ורבחי כי יפגשו עם רוכש הסחורה "לאחר הארוחה". משקלוט שיחה שנערכה באותו היום בשעה 19:14, בין רבחי לסוכן, עולה כי השניים קבעו להיפגש לצורך העברת הסחורה כחצי שעה "אחרי הארוחה"

(שיחה מס' 20) – והדבר תואם את לוח הזמנים שנקבע בשיחה שנערכה בין העורר לרבחי. בהמשך הודעתו של הסוכן מיום 27.8.2009, שנזכרה לעיל, מספר הסוכן כי לאחר שהודיע לרבחי כי הגיע למקום בו הייתה מיועדת להתרחש העסקה, הגיעו למקום המפגש רבחי ובחור נוסף, שלא היה מוכר לסוכן, ברכב מסוג "קאיה קרניבל" בצבע ירוק. זה המקום לציין כי בהודעת העורר במשטרה מיום 6.11.2009, כמו גם בהודעתו מיום 11.11.2009, הודה העורר כי הוא בעלים של רכב מאותו הסוג ובאותו הצבע, ודומה כי יש אף בכך כדי להוות ראיה לכאורה הקושרת את העורר לדבר ביצוע העסקה נושא האישום השני. עוד מוסר הסוכן בהודעתו, כי הסכום ששולם לרבחי עבור שני מטעני החבלה שנרכשו אכן עמד, בסופו של יום, על סך של 2,600 ש"ח, והדבר הולם את תיאומי המחירים שנתבצעו בין העורר לרבחי, כפי שנזכרה לעיל.

ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במעשים המיוחסים לו באישום השלישי, קיימות אף הן. כך, בהודעתו של הסוכן במשטרה מיום 2.9.2009 מוסר הסוכן כי ביום 31.8.2009 במהלך פגישתו עם רבחי, שאל את האחרון האם יוכל להשיג לו אקדח בקוטר 14 מ"מ . לפי האמור בהודעה, תשובתו של רבחי הייתה כי עליו לברר את העניין מול החברה שאיתה הוא עובד. בהמשך לכך, במהלך שיחה שנערכה בין העורר לרבחי כשעתיים לאחר המפגש המתואר לעיל (שקלוט שיחה מס' 380), נשמע רבחי כשהוא פונה אל העורר ושואל אותו האם יש באפשרותו להשיג "רכב ארבע עשרה". העורר משיב כי עליו לברר את העניין. על הקשר הלכאורי שבין האקדח שהתבקש על-ידי הסוכן לבין "הרכב" עליו דנים העורר ורבחי בשיחתם, ניתן ללמוד מהודעתו של הסוכן מיום 5.11.2009, שבמסגרתה מסר הסוכן מידע לגבי מילות הקוד בהן נעשה שימוש במהלך שיחות טלפון הנסבות על ביצוען של עסקאות בנשק. כך, הסביר הסוכן, כי מילת קוד אפשרית ל"נשק ארוך" היא "מכונית גדולה". מכאן עולה כי הדיבור "מכונית" או "רכב" אכן היה עשוי להוות את התחליף למלה "נשק" בו בחרו להשתמש העורר ורבחי. במהלכה של שיחה שיורטה בהאזנת סתר ביום המחרת (1.9.2009), נשמע העורר כשהוא פונה לאדם שזהותו אינה ידועה ומברר לגבי אפשרות רכישתו של "רכב עם מנוע 1,400" (שיחה מס' 390). גם במהלכה של שיחה נוספת שנערכה מספר דקות לאחר מכן בין העורר לבין אדם בשם סלים סלייאמה (המכונה "אבו מחמוד"; להלן: סלים ), נשמע העורר כשהוא שואל את סלים האם יש באפשרותו להשיג "רכב קטן מנוע 1,400" (שיחה מס' 391). בהמשכה של אותה שיחה אף מציין סלים בפני העורר כי יש בידיו "גלוק" חדש, אותו הוא מוכן למכור עבור "18" (יש לציין כי "גלוק" הוא שמו של סוג ידוע של אקדח). כשנשאל העורר לפשרה של שיחה זו במהלך מסירת הודעתו במשטרה, ביום 6.11.2009, טען העורר כי הוא פנה אל סלים על-מנת לברר האם יש באפשרותו של האחרון לספק לו רכב עם מנוע 1,400 סמ"ק – פשוטו כמשמעו. משנשאל העורר על-ידי חוקר המשטרה באשר למשמעות החלק בשיחה הנסב על אפשרות רכישתו של "גלוק", השיב כי הוא אינו יודע על מה דובר באותו מקטע מן השיחה, וכי הוא, ככל הנראה, "זרם" עם סלים בשיחה. עוד הוסיף כי אינו יודע מה משמעות הדיבור "גלוק" – וזאת על אף שבמהלך שיחת הטלפון נשמע העורר כשהוא אומר ש"הגלוק יקר, תמיד הוא יקר". בשיחה נוספת שנערכה בין העורר לרבחי, ואשר הוקלטה באותו היום (שיחה מס' 392), נשמע העורר כשהוא מספר לרבחי כי יש באפשרותו להשיג "סטאר לבן אמריקאי" (אף השם "סטאר" הוא שמו של סוג של אקדח). בהמשכה של אותה שיחה, נשמעים השניים מתדיינים על המחיר שיגבו מהלקוח עבור "הסטאר". בהמשך לכך, במהלכה של שיחה שהתנהלה בין העורר לרבחי כעשר שעות לאחר השיחה האחרונה שנזכרה לעיל (שיחה מס' 416), מדווח רבחי לעורר כי הוא נמצא ביישוב עזרייה – שם, על-פי המיוחס באישום השלישי, התבצעה עסקת הנשק המתוארת באותו אישום. במהלכה של אותה שיחה נשמעים העורר ורבחי כשהם משוחחים על העסקה המתוכננת עם הסוכן. לאחר מכן, מוסיף העורר ושואל את רבחי האם הוא סיפר לסוכן על "האמריקאי הלבן". כפי שניתן לראות, מעמידה על תוכנה של שיחה זו ניתן לזהות קשר לכאורי בין הדברים שהתנהלו בין העורר לרבחי לבין פרטיה של עסקת הנשק שהייתה מתוכננת להתבצע בין רבחי לסוכן. יש לציין כי על-פי המיוחס בכתב האישום, עסקת הנשק המדוברת התרחשה זמן קצר לאחר שיחה אחרונה זו שהתנהלה בין העורר לרבחי (ראו הודעת הסוכן במשטרה מיום 2.9.2009).

לבסוף, ניתן לעמוד אף על דבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר בעניינו של האישום הרביעי שבכתב האישום. כך, במהלך שיחה שנערכה בין רבחי לבין הסוכן ביום 6.9.2009, נשמע הסוכן כשהוא מבקש מרבחי להיפגש עימו (שיחה מס' 722). בשיחה שנערכה כחצי שעה לאחר מכן, בין העורר לרבחי, מספר רבחי לעורר כי "הבן-אדם" ההוא דיבר איתו וכי הוא מעוניין לערוך פגישה נוספת. בתגובה לכך, שואל העורר את רבחי האם מדובר בסוכן ורבחי עונה לו בחיוב (שיחה מס' 646). בהמשך לכך, במהלך שיחה שהתקיימה בין הסוכן לבין רבחי ביום 8.9.2009, מברר הסוכן אם באפשרותו של רבחי להשיג לו "שני מסמרים" (שיחה מס' 811). יש לציין, כי בהודעתו של הסוכן במשטרה מיום 16.11.2009, מסר הסוכן כי כשאמר "שני מסמרים" במהלך שיחה זו, התכוון, למעשה, לשני רימוני-יד. בשיחה שהוקלטה מספר דקות לאחר מכן (שיחה מס' 754), נשמע רבחי כשהוא מספר לעורר שהסוכן שוחח עימו וכי הוא מעוניין ב"מסמרים". העורר משיב לו כי באפשרותו להשיג את "המסמרים" המבוקשים, והם מסכמים לשוחח שוב בהמשך היום. בשיחה שנתקיימה מספר דקות לאחר מכן בין אותם הצדדים, נשמע העורר כשהוא מדווח לרבחי כי דיבר "איתם" וכי הם ידאגו "למשהו הכי זריז". המחיר, כך מסביר העורר לרבחי, צפוי להיות 600 ש"ח "לאחד" (שיחה מס' 758). במהלכה של שיחה נוספת שהתקיימה כחצי שעה לאחר מכן, בין רבחי לבין הסוכן, מודיע רבחי לסוכן כי הסחורה תהיה בידו תוך יומיים-שלושה (שיחה מס' 816). בשיחה מאוחרת יותר שנערכה באותו הערב – הפעם בין העורר לבין אדם שזהותו אינה ידועה – נשמע העורר כשהוא שואל את האדם הנוסף "האם מצא משהו", ומשנענה בחיוב, עוברים השניים להתמקח על מחיר הסחורה, אשר נע סביב הסכום של 500 ש"ח (שיחה מס' 772).

ניתן לראות, אם כך, כי הודעות העורר, הודעות הסוכן, ושקלוטי שיחות הטלפון הרבות שיורטו בהאזנות הסתר שבוצעו בקווי הטלפון של העורר ורבחי – משתלבים כולם לידי "תצרף" ראייתי שיש בו כדי לגולל, לכאורה, את השתלשלות האירועים המתוארים בכתב האישום. מכלול זה של חומר ראייתי שנאסף נגד העורר, וההיגיון שבשילובן של ראיות אלו שנאספו ממקורות שונים, הביאני למסקנה כי אכן קיים סיכוי סביר שחומר החקירה הגולמי שנאסף בעניינו של העורר יהפוך – עם סיום ההליך העיקרי המתנהל נגדו – לחומר ראייתי רגיל שיש בו כדי להביא להרשעתו של העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). באשר לטענת העורר הנוגעת לאפשרות הוצאתם של דברי העורר מהקשרם בשל חלקיות השקלוטים, אומר כי טענה זו מקומה להתברר בגדרי ההליך העיקרי המתנהל נגד העורר, ולא מצאתי כי יש בה כדי להחליש ממסקנתי לפיה בשלב זה בהליך ניתן לעשות שימוש בשקלוטים לצורך ביסוס מעצרו של העורר. זאת בפרט נוכח כך שבמהלך חקירתו במשטרה לא הציג העורר כל הסבר חלופי לתוכנן של שיחות הטלפון, שהיה עשוי להביא לכרסום במשקל הראייתי הטמון בשקלוטי השיחות – וזאת מלבד אמירה סתומה ולא מפורטת לפיה היו קשורות השיחות לעבודתו בתחום המזגנים. דין דומה חל לדעתי, בעניין טענתו של העורר הנוגעת לשוני שהיה קיים בין מחירי הסחורות עליהם הסכימו, לכאורה, העורר ורבחי בשיחותיהם הטלפוניות, לבין המחירים שנגבו בסופו של יום במסגרת העסקאות שבוצעו.

בסיומו של חלק זה אומר כי אין בידי אף לקבל את טענתו של העורר כי היה בהחלטות שנתקבלו על-ידי בית המשפט השלום והמחוזי בשלב הביניים שעד להגשת כתב האישום נגד העורר, כדי לחייב בכל צורה שהיא את בית המשפט המחוזי שעה שזה בא לבחון את סוגיית מעצרו של העורר עד תום ההליכים מכוח הוראת סעיף 21 ל חוק המעצרים . מטבע הדברים, ועל רקע השלב השונה שבו היה נתון ההליך, יכול וחומר החקירה שהוצג בפני בתי המשפט שבאו לדון בשאלת מעצרו של העורר עד להגשת כתב האישום בעניינו נפל - בהיקפו ובאיכותו - מחומר החקירה שהוגש לבית המשפט המחוזי עם הגשת כתב האישום. משכך, לא ראיתי פגם בכך שבית המשפט המחוזי ראה לקבוע מסקנה אחרת בעניין טיבה של התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד העורר. על כל פנים, משבאתי לכדי מסקנה - לאחר סקירת חומר החקירה שנאסף נגד העורר - כי אכן מתקיימת נגדו תשתית ראייתית כנדרש, נראה כי דיון זה מאבד מחשיבותו.

5.

משנקבע כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה במידה הצריכה לשם מעצרו, לא נותר אלא לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. בהיבט זה, אציין כי דעתי היא שנוכח אופים של המעשים המיוחסים לעורר – תכנונן והוצאתן לפועל של עסקאות מכר של כלי-נשק ומטעני חבלה, תוך היעזרות במקורות שונים ורבים לשם השגת אמצעי הלחימה המסוכנים, והפעלת גורמים שונים לצורך קידום העסקאות – הרי שקמה נגדו עילת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק המעצרים . בדומה, ניתן אף לבסס את מעצרו של העורר על עילת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) ל חוק המעצרים , בהיותן של חלק מן העבירות המיוחסות לו עבירות בנשק לפי סעיפים 144(ב2) ו-144(ב) ל חוק העונשין , הנכללות בקבוצת "עבירות הביטחון" המנויות בסעיף 35(ב) ל חוק המעצרים . כפי שנפסק פעמים רבות, רק בנסיבות חריגות יורה בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר של נאשם שקמה בעניינו חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) ל חוק המעצרים

(בש"פ 4997/05 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2005); בש"פ 6308/09 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2009); בש"פ 8694/09 מדינת ישראל נ' אלגייסי (לא פורסם, 30.10.2009)). לא מצאתי כי יש בנסיבות המקרה שלפנינו כדי להצדיק חריגה מכלל זה. זאת בפרט נוכח כך שכתב האישום שלפנינו אינו עוסק במעשה בודד וחד-פעמי של עסקה בנשק, אלא בביצוען הלכאורי של מספר עבירות בנשק, באופן שיטתי וחוזר (בש"פ 933/07 אסמעיל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.3.2007); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 19.10.2009)). על כך יש להוסיף את החשש כי נוכח העובדה שמרבית המעשים שיוחסו לעורר בוצעו באופן טלפוני, הרי שלא יהיה בשחרורו לחלופת מעצר – יהיו תנאיה נוקשים כשיהיו – כדי למנוע באופן אפקטיבי את יכולתו להמשיך בביצועם של מעשים כאמור. לסיום אומר כי לא מצאתי ממש אף בטענתו של העורר בדבר אכיפה בררנית. מדבריה של ב"כ המדינה עולה כי ההחלטה בדבר שחרורם של חשודים ונאשמים אחרים בפרשה התקבלה נוכח קשיים ראייתיים שונים שהתקיימו בעניינם, ועל רקע חלקם המשני במעשים נושא כתב האישום. משכך, לא ראיתי כי יש לגזור גזירה שווה מעניינם של המעורבים האחרים בפרשה לענייננו אנו (השוו בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.6.2009); בש"פ 9279/09 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.11.2009); בש"פ 9592/09 בלולו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.12.2009). עולה מן המקובץ

כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נושא הערר בדין יסודה.

אשר על כן, הערר נדחה.