בש"פ 5220/97 מדינת ישראל נ. יאסר מילאד

1.

על המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשל עבירות של גניבת רכב, נשיאת נשק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, גנב המשיב, יחד עם אדם אחר, מכונית ובה הובילו כלי נשק גנובים ותחמושת: רובה 16 - M , אקדח N . F 9 מ"מ, אקדח 75 - CZ עם הכנה למשתיק קול וכן מחסניות לכלי הנשק שפורטו. כלי הנשק היו טעונים, דרוכים ומוכנים לירי. במהלך מירדף של המשטרה אחריהם נטשו השניים את הרכב ונמלטו. בזמן הבריחה החזיק המשיב בידו את רובה ה 16 - M ואת אקדח ה CZ

כשהם טעונים, דרוכים ומוכנים לירי.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' קובו), שדן בבקשת המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים, החליט לנקוט דרך של "תחליף מעצר, הרחקתו מאזור מגוריו ומעצר בית שיתברר בהמשך להחלטה זו" וקבע את המשך הדיון בפני שופט תורן. בעקבות ההחלטה קבע (כבוד הנשיא מ' אילן) כי המשיב ישוחרר כנגד הפקדת מזומנים וערבות ובתנאי שישהה בבית אחיו בקיבוץ גזר "בתנאי מעצר בית מלא".

העוררת עררה על ההחלטות וביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

2.

העיון בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מראה כי טעמה העיקרי של ההחלטה הוא "העדר עבר פלילי מכביד בכלל ונעדר עבירות אלימות בכלל".

טעם זה אינו יכול לעמוד.

הימלטותו של אדם מפני המשטרה, כאשר בידיו כלי נשק טעון, דרוך ומוכן לירי, הוא צירוף של נסיבות שדי בו כשלעצמו כדי להקים יסוד סביר

לחשש שאותו אדם יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים"). משהוכח לכאורה צירוף זה של נסיבות, לא על נקלה יעורער היסוד הסביר ולא על נקלה יופג החשש. יתר על כן, עבירה של החזקת נשק, בניגוד לסעיף 144(ב) לחוק העונשין תשל"ז1977-, היא "עבירת בטחון", לפי סעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים; לפיכך מקימה היא את החזקה שבסעיף 21(ג), סיפא, המטילה על הנאשם את החובה להוכיח שלא מתקיימת כאן עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) הנזכר.

צירוף כזה של נסיבות נתקיים במשיב. אפילו היה עברו זך ונקי וחף מכל רבב של רישום פלילי לא די בכך כדי "להלבין" את ה"שני" של המעשים המיוחסים לו עתה עד כדי שחרורו בערובה (עיין בש"פ 1290/97 מדינת ישראל נגד חסונה חוסאם - לא פורסם). לכך מוסיפה חומרה העובדה, שלה טען בא כוח העוררת, כי יש ראיות שכלי הנשק שימשו בעבר לרצח או לנסיון לרצח, וכן העובדה כי ברכב שבו נסעו המשיב וחברו נמצאו שני כובעי גרב שבהם חורים.

המשיב מסוכן, אפוא, לציבור עד כדי כך שיש לעצור אותו עד תום ההליכים. במצב הדברים שתואר לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו פחותה.

3.

לפיכך אני מקבל את הערר, מבטל את החלטותיו של בית המשפט המחוזי ומורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.