בש"פ 6875/05 דמיטרי בלואוסוב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד) שניתנה ביום 19.6.05 בב"ש 91870/05, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר הוגש, ביום 28.3.05, לבית המשפט-השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירות של סחר בסם מסוכן, בחמישה פרטי אישום, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה).

על-פי הנטען באישום הראשון, העורר ביצע ארבע מכירות של סם מסוג קאנבוס ומכירה אחת של חשיש, לסוכנת משטרתית (להלן:הסוכנת) בתאריכים 4.10.04, 11.10.04, 19.10.04, 27.10.04 וב-13.2.05. זאת, כאשר כמויות הסמים הנמכרות עלו בין מכירה למכירה, כאשר במכירה הראשונה, שנעשתה באמצעות אדם אחר, נמכרה כמות של 2.6 גרם של סם מסוג חשיש בתמורה לסך של 200 ₪. במכירה האחרונה, כבר מכר העורר לסוכנת ולשוטר נוסף 3.910 ק"ג של סם מסוג קנאבוס, בעד סכום של 4,250 ש"ח.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה פירטה המשיבה את עיקרי הראיות לכאורה, ואת עילות המעצר.

ביום 17.4.05 התקיים דיון בבקשה והוזמן תסקיר מעצר משירות המבחן בעניינו של העורר. ביום 27.4.05, לאחר שהוגש התסקיר, החליט בית-משפט השלום, להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטה זו הגיש העורר ערר בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ביום 19.6.05 דחה בית-המשפט המחוזי את הערר.

על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפני.

לטענת העורר, טעה בית-המשפט המחוזי בהחליטו להשאירו במעצר עד תום ההליכים. לטענתו, שגה בית-המשפט בכך שהתעלם מהעובדה שאין לו עבר פלילי. עוד לטענתו, שגה בית-המשפט בהתעלמו מנסיבותיו האישיות, ומכך שעלה לארץ לפני כחמש שנים יחד עם אימו, אשר מוכרת כנכה בשיעור 100$ על ידי המוסד לביטוח הלאומי ומתקיימת מקצבת נכות. בנוסף, טוען בעורר, כי בית-המשפט לא נתן את המשקל הראוי להמלצת שירות המבחן, אשר קבעה במפורש, כי רמת הסיכון בשחרורו לחלופה המוצעת אינה גבוהה, וכי יש בחלופת המעצר בכדי להפיג כל מסוכנות לכאורית אשר נובעת ממנו.

לעומתו, ביקשה המשיבה לדחות את הערר. לטענתה, ההחלטה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תואמת את ההלכה הנהוגה, אשר ממנה סוטים רק במקרים חריגים, לפיה כל מי שעוסק בסחר בסמים מסוכנים מקים עליו את חזקת המסוכנות, ומשכך יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערר ולהותיר בעינה את החלטת בית-המשפט המחוזי, המורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בענייננו, נראה, כי אין מקום ולא ראוי לבוא ולהקל עם העורר, שכן לא מדובר במעידה חד פעמית מבחינתו, אלא הוא ביצע את עבירותיו מספר פעמים, כאשר אף נראה, כי חומרת מעשיו התפתחה וגדלה מעבירה לעבירה, הן מבחינת כמות הסם והן מבחינת המחיר.

כבר נקבע בעבר, כי רק במקרים נדירים לא יוחזק במעצר מי שסוחר, לכאורה, בכמות סמים כה גדולה. מקרהו של העורר שבפניי אינו נמנה עימם. באשר לחלופת המעצר אוסיף ואציין, כי במקרים בהם מדובר בסחר בסמים, העיסוק בו יכול שיימשך גם בין כותלי הבית ולכן מן הראוי, כי ימשיך העורר וישהה בבית האסורים.

לענין זה, ראו בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' רחאל ג'מאל ו-2 אח' , פ"ד מט(3), 164 שם נקבע, כי:

"השאלה אם ראוי הדבר שנאשמים בסחר בסמים מסוכנים יעצרו עד תום ההליכים, עמדה בפני בית משפט זה פעמים רבות גם לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התשובה שניתנה על ידי בית המשפט, בדרך כלל אם לא תמיד, היתה חיובית. החלטות רבות שניתנו על ידי בית המשפט מלמדות בבירור כי המדיניות של בית המשפט בשאלה זאת לא השתנתה בעקבות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. [...] בנסיבות מיוחדות אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שנאשם בסחר סמים, ואפילו מדובר בסם קשה ובכמות גדולה, ישוחרר מן המעצר בתנאים מגבילים. אך זה יהיה מקרה נדיר ביותר. "

בנוסף, ראו לעניין זה, גם את בש"פ 6039/97 מדינת ישראל נ' מוניר בן אברהם יוסף ואח' , תק-על 97(3) 31; בש"פ 3927/03 אבי לוי נ' מדינת ישראל , לא פורסם ; בש"פ 5570/03, 5635 אברג'ל נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(2), 6),

סוף דבר, הערר נדחה.