בש"פ 4608/14 לאון בגייב נ. מדינת ישראל

1.

שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת 1612-05-14

(השופט נ' אבו טהה ) מיום 1.6.2014, להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

עיקרי העובדות

2.

ביום 1.5.2014, הוגש נגד העוררים ושניים נוספים (להלן יחד: הנאשמים ) כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לייבוא סם מסוכן. לפי כתב האישום, בראשית שנת 2014 קשרו הנאשמים קשר עם ירון אלחרר, אזרח ישראלי אשר שהה במועדים הרלבנטיים בפרגוואי, לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין בכמות מסחרית מפרגוואי לישראל, דרך ברזיל ומצרים. במסגרת הקשר, יצאו העוררים מהארץ יחד עם נאשם נוסף, יגאל אביתן, וטסו לפרגוואי על מנת להיפגש שם עם אלחרר. יצויין כי קיים הפרש של יומיים בין המועדים בהם העורר בבש"פ 4608/14 (להלן: בגייב ) ואביתן יצאו מן הארץ ושבו אליה לבין המועדים בהם העורר בבש"פ 4619/14 (להלן: דנפירי) יצא מן הארץ ושב אליה.

3.

במסגרת הקשר ולשם קידומו, העביר אביתן לפרגוואי כספים לצורך ביצוע עסקת הסם, ובין היתר כספים שקיבל לצורך כך מאת העוררים. אלחרר איתר בלדר מפרגוואי על מנת שיעביר את הסם במשקל של 2.075 ק"ג

מפרגוואי למצרים, שם אמור היה אותו בלדר להמתין לאדם שיגיע אליו וייקח ממנו את הסם ויעבירו לישראל. ביום 8.2.2014 מסר אלחרר לדנפירי את שמו של הבלדר ואת מספר הטלפון של המלון שבו היה אמור לשהות במצרים. ביום 11.2.2014 הגיע הבלדר אל שדה התעופה בברזיל, כשהסם מוסתר במזוודה שברשותו. בעקבות מידע מוקדם נעצר הבלדר בשדה התעופה ובחיפוש שנערך על-ידי משטרת ברזיל התגלה הסם.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרם של ארבעת הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. שני הנאשמים האחרים מלבד העוררים הסכימו למעצרם עד תום ההליכים, והחלטת בית המשפט המחוזי נשוא ערר זה, נוגעת לעוררים בלבד.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי סקר את מכלול חומר החקירה שהונח לפניו, ובייחוד את תמלילי השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר המתעדים שיחות רבות בהן נשמעים לכאורה העוררים משוחחים על אודות האירועים שקדמו לתפיסת הבלדר בשדה התעופה בברזיל, כהעברת כספים ומועד הגעתו המתוכנן של הבלדר. כמו כן תועדו שיחות מהן עולה ידיעתם של העוררים על כך שהבלדר לא עלה לטיסה וכי העסקה נכשלה. אמנם בית המשפט המחוזי ציין כי ניתן לייחס פרשנויות שונות לאשר נאמר באותן שיחות טלפון "מפלי לות", אולם ניתן להבין מהקשרן, ובשים לב לסם שנתפס ברשותו של הבלדר ולשימוש במילות קוד המיועדות לנסות להסתיר ממאזין פוטנציאלי את נושא שיחתם, שהשיחות לא נגעו לעניינים תמימים. כמו כן, הובאו ראיות המתיישבות לכאורה עם תוכן השיחות, כמעצרו של הבלדר בברזיל כשברשותו הסמים ואישור הזמנת חדר המלון במצרים בו היה הבלדר אמור לשהות, באופן שתואם את הכתובת ומספר הטלפון עליהם דיברו העוררים בשיחותיהם. בהתבסס על אלה, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה למעצר העוררים עד תום ההליכים. כמו כן נקבע כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות נגדם חזקת מסוכנות סטטוטורית, כך שמעצר הוא הכלל וחלופת מעצר היא החריג, זאת בשל פגיעתם הקשה של עבירות הסמים בחברה בכללותה.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי המעשים המיוחסים לעוררים חמורים ביותר נוכח נסיבות ביצועם לכאורה, וכי הם עומדים במדרג הגבוה של עבירות הסם. מדובר בקשירת קשר בינלאומי בין מספר רב של שותפים, לייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין בכמות גדולה – 2.075 ק"ג – לישראל, סם אשר היה אמור לכאורה להניב למעורבים בהברחתו רווחים כספיים בשיעור ניכר. פוטנציאל הנזק לציבור מסחר בסם מסוג זה ובכמות האמורה גדול במיוחד. קשירת הקשר תוכננה מראש לפרטים, כדוגמת מימון רכישת הסם והזמנת החדר במלון במצרים, ובוצעה בתחכום, כשימוש במספר טלפונים ובחירת מסלול הברחת הסם דרך מספר ארצות. בית המשפט המחוזי קבע כי עברו הנקי של דנפירי ועברו הלא מכביד יחסית של בגייב אינם עולים כדי נסיבות חריגות המצדיקות בחינת שחרורם לחלופת מעצר, לאור רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהם לשלום הציבור וביטחונו, ולפיכך הוחלט על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

על החלטה זו הוגשו העררים שלפני.

עיקרי טענות הצדדים

7.

בתחילה טענו העוררים גם בנוגע לראיות לכאורה שלחובתם, ב"כ המשיבה השיב מצדו תוך הפנייה לחומר הראיות, עד אשר הוסכם בגמר הדיון בערר על קיומן של ראיות לכאורה, הגם שהן אינן אופטימליות, תוך שמירת הטענות במישור הראייתי לתיק העיקרי. אכן, גם בית המשפט המחוזי עמד על הצורך המוטל על המשיבה לגבות בראיות המלמדות כי עניינן של השיחות בעסקת הסמים (פסקה 8). עניין זה ועוד אחרים שב"כ הצדדים טענו להם, בכללם טענות על מחדלי חקירה, כל אלה, יעלו ויבואו בהתאם לצורך בתיק העיקרי. גם על קיומה של עילת מעצר אין עוררין. המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלת היתכנותה של חלופה למעצר, כשברקע גם הרמה הראייתית הלכאורית הנ"ל.

8.

לטענת העוררים, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם ממצוות המחוקק ולא שקל אף חלופה קונקרטית למעצר בעניינם. לטענת בגייב, בית המשפט המחוזי התעלם מכך שמעורבותו באירוע נמוכה בהרבה מזו של יתר הנאשמים, ולכל היותר הוא היה מודע לניסיון ייבוא הסם אך לא היה שותף לו ולא תרם לניסיון ההברחה בכל דרך. על כך ניתן ללמוד מהראיות שהוצגו לגביו, שכללו תמלילי שיחות אינפורמטיביות על האירועים, כאשר אין כל טענה לכך שהוא ידע פרטים על הבלדר או שהיה אמור ליצור עמו קשר. לטענתו, בית המשפט המחוזי בחן את הנלמד מהאזנות הסתר באופן כללי, ביחס לשני העוררים כאחד, למרות ההבדל הגדול הקיים בינו לבין דנפירי. על כן, התשתית הראייתית הקיימת, שאינה חד-משמעית כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אינה בעוצמה כזו המצדיקה את מעצרו. בגייב הוסיף כי עברו הפלילי אינו מכביד, והדגיש את שיתוף הפעולה המלא מצדו עם חוקריו.

9.

לטענת דנפירי, יש בעובדה כי העוררים לא נעצרו במשך החודשיים שחלפו ממועד תפיסת הסמים ברשותו של הבלדר, מבלי שנפתח נגדם תיק נוסף כלשהו, כדי להעיד על העדר מסוכנות ברמה גבוהה מצדם. דנפירי הוסיף כי היה מקום להתחשב בכך שהוא נעדר כל עבר פלילי וכי ניהל אורח חיים נורמטיבי עד לאירוע ואף שירת שירות צבאי. כמו כן, למעט בחקירתו האחרונה הוא שיתף פעולה עם חוקריו. העוררים הוסיפו כי טרם נקבעו מועדים לשמיעת הראיות בתיק, ונראה שההליך יתארך בשל מורכבותו – נסיבה שיש גם בה כדי להטות את הכף לשחרורם לחלופת מעצר.

10.

מנגד, המשיבה סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועומדת על קיומה של חזקת מסוכנות סטטוטורית בנסיבות הפרשה, כאשר נדון ניסיון ייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין בהיקף רחב, נסיבות שאינן מאפשרות ככלל שחרור לחלופת מעצר. לטענת המשיבה, אין לקבל את טענותיו של בגייב בעניין מעורבותו השולית באירוע, במיוחד לאור העובדה שבגייב לא נתן כל הסבר לכך שעדכנו אותו בכל הפרטים הקשורים לעסקת הסמים, וכמו כן הודגש כי לחובת בגייב עבר פלילי.

דיון והכרעה

11.

לאחר שבחנתי את הערר, נתתי דעתי על החלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינם של העררים להידחות. העבירות בהן נאשמים העוררים מקימות נגדם חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, כך שמעצר הוא הכלל וחלופת מעצר היא החריג שיישקל במקרים יוצאי דופן (ראו למשל: בש"פ 3927/03 לוי נ' מדינת ישראל (06.05.2003)). זאת בשל פגיעתם הרעה של הסמים בחברה, הצורך לגדוע את שרשרת הסם, וכן העובדה שעבירות אלה יכולות להתבצע גם כאשר נאשם מצוי בחלופת מעצר, וגם כאשר חופש התנועה שלו מוגבל (בש"פ 1445/14 ווקנין נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (10.4.2014)). כתב האישום הוא חמור, במידרג גבוה של עבירות הסם; מדובר באירוע שתוכנן לפרטים מראש ושנעשו לקראתו הכנות רבות כהזמנת כרטיסי טיסה וחדר במלון עבור הבלדר; עסקינן בניסיון לייבא כמות סמים שאינה זניחה, של סם מסוכן מהסוג הנ"ל, באמצעות בלדר דרך מסלול העובר בכמה מדינות, בטכניקה המעידה על תחכום רב; מעורבים באירוע גם אנשים מחוץ לישראל; העוררים היו מעורבים במהלך כל ההתרחשויות ועודכנו בעניינן באופן שוטף; ניתן להניח כי כמויות הסמים הללו היו אמורות להניב למעורבים בהברחתם רווחים כספיים בשיעור ניכר, כפי שגם עולה משיחותיהם של העוררים; ופוטנציאל הנזק לציבור הטמון בכמות שמדובר בה הוא גדול במיוחד. כל אלה נזקפים בהקשר של המעצר לחובת העוררים, גם בהינתן הרמה הראייתית הלכאורית הנ"ל, ומטים את הכף למעצר ולא לשחרור. בנסיבות אלה, איני סבור שבעברם של העוררים, עברו הנקי של דנפירי ועברו הלא מכביד של בגייב שכולל גם עבירות סמים שלא לשימוש עצמי, או ביתר טיעוניהם יש כדי להצדיק חריגה בענייננו מן הכלל הנקוט בכגון דא, להורות על מעצר עד תום ההליכים.

12.

אין בידי לקבל את טענותיו של בגייב לעניין עומק מעורבותו. אכן, הלכה היא כי מקום בו רמת המעורבות בעסקת הסמים היא נמוכה באופן המאפשר להפיג את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר, יש לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ( בש"פ

5246/05 מדינת ישראל נ' טאהא , פסקה 7 (9.6.2005) (להלן: עניין טאהא ); בש"פ 406/05 גור אריה נ' מדינת ישראל

(1.2.2005); בש"פ 4669/92 מיכלאשווילי

נ' מדינת ישראל (8.10.1992) (להלן: עניין מיכלאשווילי )). עם זאת, מעורבותו לכאורה של בגייב אינה מצומצמת כטענתו. על-פי כתב האישום המיוחס לו, בגייב היה שותף לתכנית ולקשירת הקשר לייבוא הסם, נפגש עם הנאשמים האחרים בחו"ל לשם כך, קיבל עדכונים בכל שלב באשר למתרחש (מבלי שסיפק כל סיבה לכך) והיה מיועד להפיק רווחים מהעסקה כפי שעולה משיחותיו שנקלטו בהאזנות הסתר (שיחות מספר 1786 ו-221). בכך שונה מעורבותו מזו שנטענה בפרשות אליהן הפנה בעררו, בהן תפקידו של הנאשם התמצה אך בהובלת הסם למקום העסקה ( בש"פ 1107/05 אילוז נ' מדינת ישראל

(1.3.2005) ), כאשר הנאשם לא היה מודע עד לשלב מאוחר שמדובר כלל בעסקת סמים ולא הוא שיזם אותה ( עניין מיכלאשווילי ; בש"פ 5176/02 מנדל כהן נ' מדינת ישראל (11.7.2002) ), וכשמעורבותו הייתה שולית מבלי שהוא היה אמור להפיק רווחים מהעסקה ( עניין טאהא ).

13.

אשר על כן, החלטתי לדחות את שני העררים.