בש"פ 406/05 הראל גור אריה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כ' סעב) מיום 3.1.05, בב"ש 5637/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 8.12.04, לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים); קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן תיווך, עבירה לפי סעיף 13 + סעיף 14 + סעיף 19א לפקודת הסמים.

לפי העולה מכתב האישום, קשר העורר יחד עם אחרים קשר לביצוע עסקה בסם, בכך שסוכם כי העורר ונאשם נוסף יקבלו לידם את הסם המסוכן. העורר קיבל הוראה מחו"ל לקבל לידיו את הסם המסוכן שיועבר אליו על-ידי הבלדר. בין הבלדר לבין העורר נערכו מספר שיחות טלפוניות, על-מנת לנסות ולתאם את דרך מסירת המזוודה ובה הסם המסוכן. עוד סוכם, כי אדם אחר ולא העורר, יגיע לקבל את המזוודה.

יחד עם הגשת כתב-האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 3.1.05, הורה בית-המשפט המחוזי בחיפה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה למכביר לביסוס האשמות נגד העורר, וכי מדובר בראיות אובייקטיביות, היינו שיחות מוקלטות, פלטים ודוחות של שוטרים. עוד נקבע, כי הסתירות בעדויות שהצביע עליהן העורר אינן יורדות לשורשו של עניין, ועל-כן אינן יכולות לשלול קיומן של ראיות לכאורה. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע, כי הכמות העצומה של הסם מצביעה על מסוכנות גבוהה של העורר ועל קיומה של תשתית להפצת הסם, וכי הנסיבות מגבירות את החשש להימלטות מן הדין והחשש להשפיע על עדים. בהחלטה נקבע, כי על אף שאין לעורר עבר פלילי, נסיבות העבירה, כמות הסם, העובדה שחלק מהמעורבים טרם נעצר, החשש המבוסס לשיבוש הליכי משפט, החשש להימלטות מאימת הדין והסכנה לשלום החברה ובטחונה, שוללים כל חלופת מעצר. לנגד עיניו של בית-המשפט המחוזי עמד האינטרס הציבורי. לגישתו, הסם והפצתו, הפכו לתופעה מדאיגה בשכבות השונות של החברה, וכי הסכנה קיימת הן לבוגרים, הן לצעירים ואף לקטינים, וזו תופעה המחייבת התייחסות שונה ומתן עדיפות לשמירה על ביטחון הציבור.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בגדריו של ערר זה, טוען בא-כוח העורר, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתו, שיחות הטלפון שקיים העורר לכאורה עם הבלדר אינן מהוות תשתית ראייתית לעבירות המיוחסות לו, שכן תמליל השיחות מלמד, כי מדובר בשיחות חולין וכי אין בהם כל רמז על כך שהעורר קשור לייבוא הסם או לעבירות המיוחסות לו, וכי על אף קיום השיחות הללו, העורר לא פגש בבלדר. עוד לטענתו, ההודעות שנגבו מהבלדר הסירו כל חשד באשר לחלקו של העורר בעבירות המיוחסות לו, וכי ראיות אלו הינן ראיות נסיבתיות, שאין בכוחן כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. לגישתו, מן הראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה את יתדותיה בהחלטת בית-המשפט המחוזי. לטענתה, על אף שמדובר בראיות נסיבתיות, ראיות אלו הינן מבוססות ויש בכוחן כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. לטענתה, מכשיר הטלפון שייך לעורר, והדובר בשיחות הנ"ל הינו העורר גם כן. לדידה, מדובר בשרשרת שיחות ברורה, ואפשר להבין מהן שהעורר הינו חלק מהקשר. לטענתה, הדברים מקבלים משנה תוקף לאור שתיקתו במשטרה שעה שנשאל לעניין השיחות שלו עם הבלדר שלא הכיר אותו.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפני, לרבות תמלילי השיחות שביצע העורר, ולאחר שנתתי את דעתי לכלל הטענות שהעלו שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

העבירות בהן מואשם העורר מקימות עילת מעצר מכוח החזקה שבסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), אולם הפוטנציאל המרשיע הגלום בראיות לעניין עבירת הסחר בסמים וקשירת הקשר לסחר בסמים הינו קלוש.

בענייננו, קיימות איפוא ראיות לכאורה, אולם חומר הראיות מעלה תהיות מסוימות המכרסמות במשקל הראיות, שכן מעבר לשיחות אשר ביצע העורר עם הבלדר יום אחרי שהאחרון נתפס בנמל התעופה בן-גוריון, אין בידי המדינה כל ראיה נוספת, הקושרת את העורר לעסקה הנ"ל. על-אף השיחות ביניהם, העורר לא נפגש עם הבלדר ולא נטל את המזוודה ממנו.

אני סבור, כי הראיות המצויות בידי המשיבה אינן בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר עד תום ההליכים. שלוש השיחות שביצע העורר לבלדר, יש בכוחן אולי כדי לקשור את העורר לעסקת הסמים, אך את מידת מעורבותו של העורר בעסקה זו לא ניתן להסיק מתוכן שיחות אלו. מידת המעורבות הינה אלמנט חיוני, אשר לפיו בית-המשפט מתרשם ממידת מסוכנות העורר לביטחון הציבור ושלומו.

חזקת החפות במקרה דנן גוברת על חזקת המסוכנות. אין ספק, כי קיים חשש סביר לשיבוש הליכי משפט מצד העורר במיוחד לאור העובדה כי "הראש" מאחורי כל עסקת הסמים עדיין מסתובב חופשי בחו"ל וטרם נתפס. אך אין בכוחו של חשש זה בצירוף עוצמת הראיות הדלה, במיוחד כשמדובר בראיות נסיבתיות, כדי להטות את הכף למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

חלופת המעצר אותה ציוונו המחוקק לבחון לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, יש בה כדי להפיג את חשש המסוכנות במידה ניכרת. ככל שהחלופה המוצעת "קשוחה" יותר, כך מידת המסוכנות פוחתת. סבורני, כי חלופת מעצר הולמת יכולה להוות מענה הולם לחששות עליהן הצביעה באת-כוח המשיבה.

אשר-על-כן, הערר מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מבוטלת בזה. הדיון מוחזר לבית-המשפט המחוזי בחיפה, על-מנת להחליט בדבר חלופת מעצר בעניינו של העורר ויתר תנאי השחרור בערובה, לרבות הפקדה כספית לפי שיקול-דעתו.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.