בש"פ 7147/14 משה גולדשטיין נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.10.2014 במ"ת 31198-08-14 (כב' השופט כ' מוסק ), בגדרה נקבע כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

2.

בכתב האישום נטען כי העורר ונאשם נוסף, דוד שוסטר (להלן: דוד ), ניהלו מישראל רשת בין-לאומית להעברת סמים מסוכנים, במסגרתה פעלו יחד עם עבריינים נוספים אשר זהותם אינה ידועה ומקום מושבם בברזיל (להלן: האחרים ). נטען, כי העורר ודוד תכננו לרכוש סמים, ולהבריחם בדרך האוויר מברזיל לצ'ילה ומשם לאוסטרליה באמצעות בלדר, כאשר הסמים יוסלקו בתוך דפנות של מזוודות. לשם יישום התכנית גייס העורר את חברו, שמעון בניטה, לשמש כבלדר (להלן: בניטה ). העורר, אשר יידע את דוד, פנה לסוכן נסיעות (להלן: מנדי ) והזמין כרטיס טיסה על-שם בניטה, ואף צייד אותו בכסף זר לטיסה. בהמשך לכך, ביום 20.7.2014 טס בניטה מישראל לתורכיה, ומשם לסאו-פאולו בברזיל, בה התמקם במלון. ביום 21.7.2014, שוחח דוד עם אדם מברזיל אשר זהותו אינה ידועה (כינויו " דוריך "), ואמר לו כי בניטה ממתין בעיר. בתגובה מסר דוריך לדוד מספר טלפון של אדם נוסף (להלן: איש הקשר ), אשר תוכנן מראש כי הוא יעביר לבניטה את הסמים ואף יזריק לו זריקה אשר טיבה אינו ידוע, בטרם יעלה למטוס מברזיל לצ'ילה. פרטי איש הקשר הועברו על-ידי דוד לעורר וממנו לבניטה. בהמשך, נפגש בניטה עם איש הקשר, והלה העביר לו שתי מזוודות המכילות קוקאין מוסלק במשקל ברוטו של 5.819 ק"ג. ביום 23.7.2014 הגיע בניטה לנמל התעופה בעיר סאו-פאולו, כשבאמתחתו המזוודות. בניטה עבר את הבידוק הביטחוני, עלה על מטוס לצ'ילה, ואז התקשר לעורר ועדכן אותו בנעשה. עוד טרם המראת המטוס נעצר בניטה על-ידי משטרת ברזיל.

בשל האמור יוחסו לעורר ולדוד עבירות של סחר בסם מסוכן וניסיון לייבוא וייצוא של סם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, וכן עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 449(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הליכי המעצר

3.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 5.10.2014 התקיים דיון בבקשה, בגדרו הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי רשימת חומרי החקירה שהתקבלה חסרה, כי עצמת הראיות חלשה וכי חלקו של העורר במעשים משני בלבד. בתוך כך, הדגיש בא-כוח העורר כי הסכמתו לעניין קיומן של ראיות לכאורה כפופה לזכותו לטעון לעניין זה פעם נוספת בהתחשב בחומרי חקירה נוספים אשר יתקבלו בהמשך ההליך. בא-כוח העורר הסכים גם לקיומה של עילת מעצר סטטוטורית, אך טען כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בנסיבות המקרה. הנאשם השני בפרשה, דוד, חלק על קיומן של ראיות לכאורה.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. אשר לסוגית קיומן של ראיות לכאורה צוין, כי עיקר התשתית הראייתית הלכאורית מבוססת על הקלטות של שיחות טלפון שנערכו בין העורר לבין דוד, המלמדות על השתלשלות העניינים, וכן על הודעות שנגבו ממספר אנשים שהיו עדים להתרחשויות בנקודות זמן שונות. בית המשפט המחוזי התרשם, כי ראיות אלה, בצד מספר ראיות נוספות, מתיישבות עם העובדות המפורטות בכתב האישום ויש בהן כדי לקשור את העורר ואת דוד למעשים המפורטים בכתב האישום, במידה המספיקה לשלב המעצר עד תום ההליכים. אשר לאפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר נאמר, כי אמנם העורר נעדר הרשעות קודמות, אך מסוכנותו נלמדת מהמעשים המיוחסים לו. בהקשר זה פורט, כי כאשר מדובר בסוג העבירות בו עסקינן, של ניהול והפעלת רשת סמים עם שלוחות בינלאומיות מישראל "בשלט רחוק" – " הכלל הוא כי המעורבים ייעצרו עד תום ההליכים, בפרט שעה שהם מהווים גורם מרכזי בעסקת הסמים ". נוכח האמור נפסק כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים. יצוין, כי דוד נעצר גם הוא עד לתום ההליכים בעניינו בגדר אותה ההחלטה.

הערר

5.

העורר אינו חולק כאמור על קיומן של ראיות לכאורה, אך סבור כי עוצמתן נמוכה, ומכל מקום חלקו בפרשה אינו מרכזי, ויש להתחשב בכך ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר. לשיטתו, יש להבחין בינו לבין הנאשם השני בפרשה, דוד, כאשר הוא עצמו לא היה "ציר מרכזי" בפרשה, והפעולות המיוחסות לו לכאורה הן משניות לעומת אלו המיוחסות לדוד. העורר מסביר כי על-פי כתב האישום הוא היה כפוף לדוד, פעל בהנחייתו ודיווח לו על כל מעשיו, בעוד שדוד הוא שניהל את האירועים ואף היה בקשר עם האחרים בברזיל. העורר מוסיף, כי חולשת הראיות לכאורה ביחס אליו, משליכה על המסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות, ומלמדת כי אין מניעה לשחררו לחלופת מעצר. לשיטתו מסקנה זו נלמדת גם מגילו הצעיר (יליד 1985) וגם מעברו הנקי. יתרה מכך, נטען כי בגדר קביעת המסוכנות יש מקום ליתן משקל גם לעובדה כי העבירות המיוחסות לעורר לא בוצעו "בזיקה למדינת ישראל" או בשטחה הריבוני, ולא סיכנו את הציבור שבמדינה. בצד זאת, מדגיש העורר כי אף לא נשקף לגביו חשש להימלטות מאימת הדין, כאשר לעמדתו קיימות אינדיקציות לכך שהוא יכול היה לברוח מישראל כשנודע לו על דבר מעצרו של בניטה – אך חרף זאת בחר שלא לעשות כן. לבסוף נאמר כי ההליך צפוי להימשך זמן רב. לפיכך מבקש העורר להשתחרר לחלופת מעצר, כאמור בכתב הערר. לחלופין מציע העורר כי אורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו.

6.

בדיון שנערך בפני טענה באת-כוח המשיבה כי חלקו של העורר בעסקה המדוברת אינו שולי, שכן העורר הוא שגייס את בניטה והיה עמו בקשר לאורך התקופה הרלבנטית לכתב האישום. כמו כן, מפנה המשיבה לשיחות שהוקלטו מהן עולה, לגישתה, כי קיימות אינדיקציות למעורבותו העמוקה של העורר בעסקה כולה, להיכרותו עם האחרים בברזיל ולמודעתו באשר לתמונה הכוללת. לפיכך, מתנגדת המשיבה להצגת הדברים על-ידי העורר באופן המקטין את חלקו בפרשה. לבסוף, טוענת המשיבה, בהסתמך על פסיקתו של בית משפט זה, כי בכל הנוגע לעבירות של סחר בסמים, שחרור לחלופת מעצר תיעשה במקרים חריגים בלבד, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם.

דיון והכרעה

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כאמור, במקרה דנא העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה או על קיומה של עילת מעצר סטטוטורית, כי אם מפנה את מלוא כובד המשקל של טענותיו לעניין עוצמת הראיות וחלקו בפרשה.

8.

אשר לעוצמת הראיות – דומני כי אין בסיס להתערב בקביעותיו המבוססות והמפורטות של בית המשפט המחוזי ואני סומך ידי עליהן בעיקרן. אף אם יש ממש בטיעוני העורר לפיהם נפלו פגמים בהחלטת בית המשפט המחוזי ביחס למשקל שניתן לחלק מהראיות הלכאוריות ונפלו טעויות עובדתיות באופן הצגתן של ראיות אחדות, דעתי היא כי אין בכך די כדי לקעקע את המסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית במידה המספיקה לשלב המעצר עד לתום ההליכים. מכלול הראיות שהוצגו בהחלטת בית המשפט המחוזי הוא עשיר וכולל מספר סוגי ראיות במידה ובכמות המגבשים תשתית ראייתית מספקת.

9.

אשר לחלקו של העורר בפרשה – אציין כי אכן, כפי שטען העורר, מידת מעורבותו של אדם בעסקאות סמים מהסוג בהן עסקינן עשויה להוות שיקול משמעותי בהערכת המסוכנות, והרי כפי שצוין לא אחת בבית משפט זה: " מקום בו רמת המעורבות בעסקת הסמים היא נמוכה באופן המאפשר להפיג את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר, יש לשחרר הנאשם לחלופת מעצר " (בש"פ 4608/14 בגייב נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (15.7.2014), והאסמכתאות המופיעות שם). ואולם, בלי לגרוע מהאמור, לא שוכנעתי כי בענייננו חלקו של העורר בפרשה הוא משני או זניח באופן שיש בו לצמצם ולהפחית את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו.

להלן אנמק את מסקנתי.

10.

כאמור, מרכז הכובד של הראיות בתיק הוא בהאזנות הסתר לשיחותיו של העורר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. כך למשל, ביום 17.7.2014 ניהלו העורר ודוד מספר שיחות. באחת השיחות (שיחה מס' 64) ביקש העורר מספר פעמים מדוד ש"יסגור" לאדם כלשהו כרטיס "לשם" עוד הלילה. כשמתעניין דוד במי מדובר, ציין העורר כי זהו חבר ילדות שלו בשם שמעון בניטה. מיד לאחר מכן התקשר העורר למנדי והזמין ממנו כרטיס טיסה על שם בניטה (שיחה מס' 84). העורר הבהיר למנדי מהו מסלול הנסיעה המבוקש, והזמין את כרטיס הטיסה שהוצע לו באותה השיחה ללא התייעצות עם דוד, על אף מחירו הגבוה. דקות לאחר מכן התקשר העורר לדוד ויידע אותו כי הזמין כרטיסי טיסה (שיחה מס' 105). בתגובה ציין דוד כי העורר "רץ יותר מידי מהר" ושזה לא מוצא חן בעיניו שהוא מתקשר אליו אחרי שהוא "כבר מבצע את הכל". העורר בתגובה אומר לדוד ש"כשבן אדם חם, אז צריך להוציא". לבסוף ציין דוד, כי העורר "לא מתייעץ וחושב שהוא לבד במערכת". לכך מצטרפת שיחה נוספת שנוהלה בין דוד לעורר ממנה עולה כי השניים התחלקו בעלות כרטיס הטיסה בחלקים שווים (שיחה מס' 195). סבורני כי רצף שיחות זה מלמד (לכאורה) כי חלקו של העורר בפרשה אינו שולי בלבד, כאשר הוא מגלה יוזמה ומבצע פעולות אקטיביות – לעיתים על דעת עצמו – לקידום העסקה.

11.

העורר גרס כי מעורבותו הדלה בפרשה מתבטאת גם באי ידיעת פרטים מרכזיים בקשר עם התנהלותה של העסקה. בין היתר טען העורר, כי לא הייתה לו כל ידיעה על הזריקה שניתנה לבניטה עובר לעלייתו למטוס. לא התרשמתי כי יש ממש גם בטענה זו, כאשר מעיון בשיחות שונות שניהל העורר ניתן להגיע למסקנה לכאורית שונה. כך, לדוגמה, ביום 19.7.2014 ניהלו דוד והעורר שיחה במסגרתה העביר דוד לעורר הנחיות המיועדות לבניטה (שיחה מס' 395). במהלך השיחה אמר העורר לדוד כי עליו לברר "איפה הוא עושה את הזריקה הירוקה". בשיחה נוספת שהתנהלה בין השניים ביום המחרת (שיחה מס' 514) הזכיר העורר בשנית לדוד כי עליו לברר איפה עושים את הזריקה. הדבר מצביע, לכאורה, על מודעותו של העורר לפרטי ההתנהלות מעבר לים, או לפחות לחלקם, מעבר להיותו המקשר בין דוד והאחרים לבין בניטה.

12.

העורר הוסיף כי חלקו המשני בפרשה נלמד אף מהיעדר היכרותו עם האחרים בברזיל ועם דרכי פעולתם. למעשה לטענתו, היכרותו מצומצמת לדוד, מנדי ובניטה בלבד. ואולם, מחומר הראיות עולה, כי ביום 23.7.2014 ניהלו דוד והעורר שיחה (שיחה מס' 767) במסגרתה נדונה הודעה שנשלחה לעורר מאדם שכינויו פוטין, כאשר בחקירתו של דוד מיום 13.8.2014 עולה כי אותו פוטין נמצא בברזיל וככל הנראה היה אמור לסייע לבניטה. כלומר, לכאורה מודע העורר גם לקיומו של אותו פוטין. בנוסף, העורר אמנם נמנע ממתן גרסתו בפרשה ואף שמר על זכות השתיקה בחלק מחקירותיו, אך בשני מזכרים שנרשמו על-ידי אחד החוקרים מצוטטות שיחות שניהל הלה עם העורר בהפסקות שנערכו במהלך החקירה. בשיחות אלו ציין העורר כי הוא מהווה "בורג קטן בכל המקרה הזה", עם זאת הוא אינו מוכן לספר דבר בחקירתו מאחר והוא מפחד מאנשים מסוימים שעלולים לרצוח אותו במידה ויעשה זאת. במהלך השיחה ציין החוקר בפני העורר כי הוא יודע "ששם" נמצאים האנשים, ואילו העורר השיב לו ש"זה הכיוון". מכך, ניתן ללמוד כי היכרותו של העורר עם המעורבים בפרשה אינה כה מצומצמת, וכי היה בידיו מידע אודות אותם אחרים בברזיל, או אף אודות מעורבים נוספים הנמצאים בישראל.

13.

זאת ועוד, מהתשתית הראייתית עולה כי העורר הוא שגייס את בניטה, מי שיועד להיות הבלדר בעסקה דנא, והוא אף היה הגורם המרכזי שעמד בקשר מולו, סיפק את המענה לכל פניותיו והנחה אותו באשר לדרך פעולתו (כך עולה משיחות 179; 471; 763; ו-765 אשר תוכנן פורט בהחלטתו של בית המשפט המחוזי). אף אם נקבל את טענת העורר כי לעיתים הנחיות אלו "הונחתו" עליו על-ידי דוד, ניכר כי דוד כלל לא מכיר את בניטה ואף לא ניהל בעצמו שיחה ישירה עמו. הנה כי כן, אף מסיבה זו נראה כי

העורר מילא תפקיד ממשי והכרחי במערכת שנועדה להבטיח הוצאת עסקת הסמים אל הפועל, גם אם יתכן שמעורבותם של אחרים היתה עמוקה יותר. בכך שונה מעורבותו מזו שנטענה בפרשות אליהן הפנה העורר בעררו, בהן הנאשם לא היה גורם דומיננטי בעסקה שבוצעה ואינו אחד מיוזמיה (בש"פ 1567/12 כהן נ' מדינת ישראל (7.3.2012); 7083/08 מדינת ישראל נ' אלימלך (14.8.2008)). אמנם העורר הפנה למקרה הדומה בנסיבותיו ובעבירות המיוחסות לנאשם בגדרו למקרה דנא, בו הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר (ראו: בש"פ 2514/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (29.3.2009)), ואולם לא התרשמתי כי יש לגזור גזירה שווה מאותה פרשה למקרה שלפניי, שכן שחרור לחלופת מעצר בסוג העבירות בהן עסקינן שמור למקרים חריגים בלבד (בש"פ 5246/13 הרוש נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (30.7.2013); בש"פ 4289/12 סועאד נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (6.6.2012)).

סוף דבר, הערר נדחה.